שיחות עם ש: ברכות ראש השנה ומה עושים החיילים במשרדים ...

לקראת ראש השנה חזר ש. מהגן וסיפר שהכינו המון ברכות לקראת השנה החדשה. כשהתעניינתי אילו ברכות ברכו, התעקש להראות לי בפנטומימה:

עשה תנועות מציצה בשפתיו - שנה מתוקה!

ליטף את ראשי - שנה טובה!

הוא התקשה לפנטם שנת בריאות ושנת ביטחון.

ואם כבר שנת ביטחון, שאלתי מה עם שנת שלום - איחול וייחול מתבקש אחרי הקיץ הסוער שעברנו.

שנת שלום? התפלא הילד, מה פתאום?

בטחון ושלום, כן, למה לא?! התעקשתי.

אמא, הוא נתן את המבט החצי-מיואש-ממני שלו, אין שלום ורק החיילים נותנים לנו בטחון!

כמעט שהתעלפתי. זה פשוט נורא, עם הגננת הזו. בשנה שיעברה היא שתפה ילדים בני חמש בסיפור חטיפת הנערים ועכשיו - זה?! אמא של נ. הולכת להתפלץ, בישרתי ל-א. אישי, היא הרי יונה צחורה, וכבר ניסתה לרמוז לגננת שתשאיר בבקשה את הפוליטיקה מחוץ לגן!

אבל עוד לפני שהחלטתי אם לדון איתה בעניין או להניח לה לטפל בו לבד, למחרת בבוקר, בכניסה לגן, קידמה אותי ברכה גדולה - "שנת שלום!". מסתבר שהפעם זו לא הגננת אלא הילד שלי בעצמו. אמנם היד החזקה שלו היא השמאלית, והמידה בבגדים ללא ספק Small (אחיו היה רחב וגדול יותר כשהיה בגילו) אבל הילד - שומו שמיים - מפתח נטיות ימניות עוד לפני שמלאו לו שש!


מה עושים החיילים?

ואחרי סוכות, כשחזרנו לשיגרה, בדרכינו למסיבת יום הולדת של חברה מהגן, שאל אותי ש: אמא, מה עושים החיילים במשרדים?

בקשתי ממנו לחזור על השאלה פעם שניה ואפילו שלישית, עד שהבנתי שהוא מתעניין בעיסוק של לובשי המדים שהולכים כל בוקר לצבא.

יש כל מני תפקידים, הסברתי, יש כאלה שמפענחים תצלומים שטייסים מצלמים מהאוויר.

"טייסי קרב?" שאל הילד

"יש גם טייסי קרב, אבל תצלומי אויר מצלמים בעזרת מטוסי ריגול."

"ומה עוד, אמא?"

מכיוון שחלק ניכר מהמשפחה שירת בחיל האויר (ואני דור המשך ...) הדוגמאות שעלו בראשי היו בהתאם: הסברתי שהמטוסים מתקלקלים לפעמים ויש חיילים שהם מכונאים שמתקנים את התקלות, ושיש מחסנים עם חלקי חילוף למטוסים וכך יש חיילים-מחסנאים, ויש, סיפרתי, חיילים שעובדים ביחידת המחשב, ועוזרים לנהל את המלאי במחסנים בזה שהם מפיקים דוחות ומתריאים אילו חלקים חסרים או שתוקפם פג - זה מה שאני עשיתי כששרתתי בצבא, הסברתי, זה לא נשמע כזה מעניין, נכון? אמרתי לפני שהבנתי שאני מרימה להנחתה.

"לא, זה לא נשמע מעניין" פסק ש. "יותר מעניין להלחם!"

חשבתי שאני נחנקת. בלעתי את הרוק, נשמתי עמוק, והחלטתי לבדוק את הסוגיה קצת יותר לעומק: "זה לא מפחיד לצאת להלחם?"

"לא כל כך" השיב לי.

סיפרתי את זה ל-א. באותו הערב, אחרי שהבנים נטשו את שולחן האוכל והשאירו את שנינו לסיים את הארוחה. משום מה הילדים תמיד אוכלים מהר מאיתנו. לפחות זה משאיר לנו קצת זמן זוגי.

א. הקשיב וכשהבין את הפואנטה הכריז: "הרסת לי את התיאבון!" וכל מי שמכיר אותו יודע שזה כמעט בלתי אפשרי ... להרוס ל-א. את התיאבון.

אזעקה ואזעקות

אזעקת הבתולין שלי

האזעקה הראשונה ברחבי גוש דן, שבישרה, מבחינתי, את תחילתו של 'צוק איתן', ביום השלישי ההוא, בשעה שבע, היתה האזעקה הראשונה שלי.

בסבבים הקודמים נשמעו אזעקות בתל אביב, בחולון ובראשון, אבל אלינו, לשימחתינו, הם לא הגיעו אז.
במלחמת המפרץ של שנת 90' לא הייתי פה. שלושה שבועות לפני שפרצה השתחררתי מהצבא והצטרפתי להוריי, אחי ואחיותיי ששהו באותה העת ב'רילוקיישן' בארצות הברית.

במלחמת יום כיפור הייתי בת שלוש. הזכרונות הבודדים מאז מתערבבים עם מה שסופר לי אחר כך. אזעקה של ממש לא נחרטה בזיכרוני. אני רק זוכרת את עצמי עם אמא בבית של סבא וסבתא - הוריה. עברנו לגור אצלהם אחרי שאבא, איש צבא קבע, הוזעק בבוקר יום הכיפורים. ההורים מספרים שכשהתארגן לצאת התחלתי לבכות בהסטריה, שפרצה מלחמה ואני מפחדת. זה לא זכור לי, אבל נדמה לי שאני זוכרת את דוד שלי - משוחרר טרי-טרי משירות החובה בתעלה - מכין אותנו בערב לאפשרות של אזעקות, כי זה מה שאומרים בחדשות. גם הוא גוייס, למילואים, די בהתחלה. אז אולי הספיק להיות איתנו ערב אחד או שניים, ואולי זכרוני בוגד בי, אבל את ההמשך מאשרים גם המבוגרים: השכנים בבניין של סבא וסבתא ירדו כולם למקלט והתארגנו לישון שם, ואילו אצלינו הוחלט שמאחר והדירה בקומה ראשונה (גם אם על עמודים ...) היא מקום בטוח מספיק. אותי, בכל מקרה, הטיעון הזה לא שיכנע, ושוב החל הבכי שאני מפחדת, עד שאמא או סבתא נאלצו לרדת איתי למקלט. לא ישנו שם, פשוט נרגעתי ואז עלינו (ואולי פשוט נרדמתי, והעלו אותי ישנה).

דברים שלא ידעתי (ולא רציתי לדעת) על אזעקות

הן באמת עולות ויורדות במקרה של אזעקת אמת.

הן מחרישות אוזניים ומפחידות הרבה יותר מהמחשבה על הסכנה שמפניה הן מתריאות - בעיקר כשזה נוגע לילדים.
אחרי שתיים שלוש אזעקות, כל הזמן נדמה ששומעים עוד אחת שמתחילה, הכל דומה לאזעקה: רוח מייללת, גרירה של כיסא, התחלה של סירנה של אמבולנס.

אחרי עוד כמה אזעקות כבר לומדים שכל מה שחלש, הוא כנראה לא הדבר האמיתי, ועדיין החיקוי המוצלח של ש. בן החמש וחצי לאזעקה, הצליח להקפיץ אותי לפחות פעם אחת.

לומדים גם לא להתרגש מאזעקה רחוקה, ולסמוך על פיקוד העורף - אם זה רק בישוב הסמוך, הרי שאנחנו פטורים הפעם מכניסה לממ"ד.

דקה וחצי מעולם לא נראתה ארוכה כל כך. אחרי ההלם הראשוני, נהייתי קצת יותר קוּלית: כשכולנו בבית בזמן האזעקה, יש זמן אפילו לכבות אורות מיותרים בחדרים, ממילא לא נזדקק להם בעשר הדקות הקרובות.

ואם תהיה אזעקה ...

בדיוק באמצע המקלחת - מתעטפים במגבת ורצים לממ"ד.

וכשנהיה בגינה - יש מספיק זמן לרוץ לבניין ולרדת לחניון התת קרקעי.

בנסיעה - נעשה כבר מה שכולם מסביב יעשו.

בדרך לחבר - אולי עדיף לנסוע? בסוף הלכנו רגלית, ועיני חיפשו מקלטים אפשריים לכל אורך הדרך, שלוקחת בסך הכל חמש דקות.

והסבתא שמטיילת עם הנכדה בת השנתיים שדוחפת עגלה ובה בובה - איך היא לא חוששת? ואם תהיה אזעקה?
קוראת ספר או צופה בסרט, ולא יכולה שלא לקנא בגיבורים שלא צריכים לחשוש פן אזעקה תשמע פתאום.

מרחב מוגן דירתי

הממ"ד בדירה שלנו משמש בדרך כלל כחדר ארונות. מעולם לא בילינו בו כל כך הרבה זמן כמו בשלושת השבועות האחרונים (וזה כולל אפילו אותי, המתלבטת, סידרתית,  'מה ללבוש'). הבכור, שהושפע מן הסתם מהחששות חסרי ההיגיון של אימו, עבר בשלב די מוקדם לישון על מזרון שפרשתי למקרה של אזעקה בזמן שאחיו כבר ישן, מקווה לשווא להעביר אותו בלי שיתעורר (ונכשלת בכל אחת מההזדמנויות שקיבלתי). כעבור כמה ימים גם הקטן החליט לישון בממ"ד, ושני הבנים נאלצו לחלוק מזרון אחד, כי אין מקום ליותר מזה. כעבור יומיים שלושה, הבכור הבין שזה לא עסק, זה לא נוח ואין לו מספיק מקום - וחזר לישון במיטתו. כעבור שניים שלושה לילות נוספים, הלך גם הקטן בעקבותיו, שוב.

בין לבין יצא לי לשבת על המזרון האמור בממ"ד ולהקריא סיפור ש. - מכתבים מפליקס. המכתבים ממוענים לסופי, מינסטר גרמניה, שם האסון הכי גדול הוא ששוכחים תפוחים הנאפים לכבוד חג המולד בתנור, והם נשרפים. בינתיים, ט. צופה בטלוויזיה שבחדר השינה. השדר מקריא את שמות החיילים ההרוגים. גרוני נחנק, נשנק, אך רק לשבריר שניה ואני ממשיכה להקריא מספר הילדים.

ט. הוא חומר משובח ליחידת 8200. גם ל-ש. לא חסר שכל, אבל. אבל - יכול מאד להיות שדווקא הוא עשוי מהחומר הקרבי ... הוא נולד בשלהיי מבצע עופרת יצוקה, ואני כל כך קיוויתי שלמרות זאת יחיה בעיתות של שלום. והנה, רק בן חמש וחצי וכבר יודע על בשרו מה הן אזעקות. אבל זה בקטנה, בקטנטנה, אני שבה ומזכירה לעצמי. בדרום הם חיים כך ארבע עשרה שנה. חיים חיים שאינם חיים. אני לא הייתי שורדת אותם, ואף לא אחד צריך לחיות כך. יש להם התראה של חמש עשרה שניות - כלום זמן. והפצמ"רים עלולים להיות קטלניים. ולנו יש כיפת ברזל שמגינה, וממ"ד שאין לרוב אזרחי המדינה, וכמה בומים באוויר, יירוט וזהו, עבר. אני מחבקת ומנשקת להרגיע את ש. ט. כבר מסביר בעצמו שאין ממש ממה לפחד. ואני חושבת על האמהות של החיילים בעזה, ועל כמה חיילים שהם אנשים שאני מכירה ואוהבת, ויודעת ששם, אצלהם, עליהם, הפחד האמיתי קיים.

שישובו בשלום, כולם, ושיבוא שלום עלינו ועל כל אוהבי השלום שסביבינו.

שיחה הזויה. או שלא ...

יום חמישי, 17:00, אני מחייגת ל-א.

א.: הי!

אני: מה קורה?

א.: לא יודע. אמרו שיש אזעקות ברשל"צ

אני: טוב, תקשיב, החשמלאי לא יכול להגיע. אז התקשרתי למישהו אחר שהשכנה המליצה עליו. הוא מסיים עבודה אחרת והבטיח להגיע תוך שעה.

א.: יופי. אין בבית חשמל בכלל?

אני: יש בחצי בית.

א.: ומה עם הביוב?

אני: עדיין מציף את המקלחת שלנו. האינסטלטור אמר שהוא הרוג מכל היום ויבוא מחר "על הבוקר".

א.: אז אולי ננסה לדבר עם אינסלטור אחר?

אני: רגע, מה אמרת? איפה היתה אזעקה? ברשל"צ?

א.: יש לך טל. של אינסטלטור אחר? אולי תשאלי את השכנה?

אני: א. אתה (עובד) ברשל"צ! עזוב הכל ובוא הביתה (קצת יותר צפונה, קצת יותר מזרחה, קצת יותר בטוח - לפחות בינתיים)

א.: חייבים לפתור את הבעיה של הביוב! מישהי כבר בכתה לי על ערמות של כביסה שאי אפשר לכבס ...

אני: בסדר. רק תבוא קודם הביתה!

הזוי ביותר (וזה רק חלק מהסיפור ....)

עומדת בתור באופן עצמוני

לא, זו ממש לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בתופעה הזו: בלב הסופר ההומה מקונים בבוקר יום שישי, עומדת בתור אחת העגלות לגמרי לבדה, לגמרי בעצמה. עגלה מלאה עד חציה בכל טוב הדרוש למשפחה בעלת גודל ממוצע, מחכה בסבלנות, ולא נדחפת, אחרי אישה מטופחת בגיל העמידה ולפני זוג עם פעוט שיושב במושב המיוחד של עגלה אחרת. כבר יצא לי לראות עגלות חכמות שכאלה, שמחכות בתור באופן עצמוני - לא פעם, לא פעמיים, ואפילו לא שלוש (וגם לא ארבע וחמש, אבל למה לייגע?) ובכל פעם כזו, אני תוהה מחדש על התופעה המופלאה: נתחיל מזה שאם העגלה הגיעה עד הלום, היא היתה חייבת, קודם כל, להשתחרר בדרך כלשהי מטור העגלות שאליו בטח היתה קשורה מלכתחילה. אני מתארת אותה עומדת שם, מחוצה בין שתיים מאחיותיה, לחוצה עד כדי קושי בנשימה, עוקבת אחרי הקונים הרבים של סוף השבוע, שמחלצים עגלה אחת אחרי השניה, והיא סופרת ומחשבת את קיצה לאחור: עוד שבע עגלות יגיע תורי, עוד שש, חמש, ... שיט, מחזירים אחת לטור, עכשיו זה חזר להיות עוד שש ... עוד שבע ... באמצע הבוקר שחררו סופסוף את החברה שלה שעמדה לפניה, ושקצת הסריחה, בנוסף לכל צרות, כי מישהו השאיר בתוכה שאריות של תפוח אכוּל שהתחיל להרקב. עכשיו אפשר לנשום קצת יותר בקלות, ורק מטבע קטן של חמישה ש"ח עומד בינה לבין חופש מוחלט! האם היא משנוררת אותו כקבצנית מעוברי אורח, או שאולי היא מחכה לקונה תמים שישלשל מטבע לחור שלה, ואז, בדיוק אחרי שיחלץ אותה מתוך אחותה העומדת אחריה, היא תברח ממנו, לסיבוב משלה בסופר, שיסתיים בעמידה בתור של הקופה הסמוכה לזו המהירה?

ועוד תהיה: איך עגלה משוחררת שכזו בוחרת לה קופה - האם גם היא מנסה לחשב היכן ילך לה הכי מהר, ע"פ אורכו של התור, היעילות שמפגינה הקופאית, וזהותם של העומדים בתור (עם עדיפות לזוגות שמחלקים ביניהם את העבודה: אחד מעמיס על המסוע, והשני (או השניה) אורז את המצרכים בתוך שקיות הניילון וממשיך בכך כשהראשון עוסק בתשלום החשבון). האם היא בעלת ניסיון מספיק כדי לדעת שכל החישובים האלה הם למעשה מיותרים, כי מרפי עובד גם בימי שישי בבוקר והוא תמיד, אבל תמיד, מנצח?

דקות ארוכות אני תוהה על העגלה העצמאית - לפחות ככה עובר קצת-יותר-מהר הזמן שאני מבזבזת על התור. שוב אני מוכיחה את עצמי שמי שלא טורח לערוך את כל הקניות ולא לשכוח דבר ביום חמישי, יעמוד בתורים האין סופיים ביום שישי, ומעסיקה את עצמי בלהגניב מבטים לתכולה של עגלות הקונים האחרים וגם אל הקונים ממש, ואפילו מצותתת לשיחותיהם (במידה והן מתנהלות בשפה שאותה אני מבינה). בינתיים מסתבר שהעגלה העצמאית לא באמת שונה מאילו שפגשתי בעבר, כי הנה התור בכל זאת מראה סמנים שהוא זז קצת, הגברת המטופחת מתקדמת ונוצר פער בינה לבין העגלה המעניינת. הזוג הצעיר שאחריה נבוך - לפחות הצלע הנשית שלו, כי הבחור מעיף מבטים חטופים סביב, ומחליט לנסות לעקוף אותה, אבל אישתו שולחת יד תקיפה ועוצרת בעדו. לא יפה לנצל חולשות של אחרים, והיא דוחפת קלות את העגלה המשוחררת כדי לעזור לה לשמור על מקומה, ואז מקדמת את עגלתה שלה. ועוד קצת אחר כך מגיע גבר מבוגר, כזה שיכול להיות סבא לילדים שלי, ובידיו שתי תבניות ביצים, חמאה ומרגרינה שהוא מניח בתוך העגלה שעוררה את סקרנותי. מי אמר שכבר אין אנשים טובים באמצע הדרך? הנה, הוא עוזר לעגלה מסכנה לערוך קניות! הרי אין לה ידיים, וגם אם היא מסוגלת להתגלגל בין המדפים והטורים, לא תוכל להעמיס דבר על עצמה בעצמה.

בסוף אותו צדיק עזר לה גם עם התשלום. הוא אפילו וידא שלא מרמים אותה, ושתקבל את כל ההטבות שמגיעות ע"פ המבצעים: הקופאית טענה שאחד פלוס אחד זה רק על מוצרי הכביסה, ושנוזל לריצפה לא נכלל בדיל, אבל הוא התעקש ואילץ אותה לקרוא לאחראית, ובכלל לא היה אכפת לו שהוא מעכב את כל התור. האחראית חזרה על דברי הקופאית, ואחרי דין ודברים לא קצר, הבין הסבא הצדיק שזה לא ילך ודרש שיבטלו לו (כלומר, לעגלה) את הנוזל לריצפה, אבל המפתח הדרוש כדי לבצע ביטול לא היה בידי האחראית, והלכו לחפש אותו, ורק כשחזרו אפשר היה להמשיך לערוך את החשבון.

הוא הגדיל לעשות והקשיב בסבלנות לכל המבצעים שהציעה הקופאית בסוף החשבון, אולי אחד יתאים לצרכים ולכיס של גב' עגלת הקניות. אבל היא לא השמיעה קול, ולכן לא נותר היה אלא לפרש זאת כסרוב לכל הרשימה הארוכה.  ובסוף-בסוף, הוא אפילו שילם בשבילה, מה שגרם לי לתהות אם אולי מדובר כאן ברקע רומנטי ממש, שצריך להטריד את אשתו. הוא שילם בתלושים, ואז סיים לארוז הכל בניילונים, כמו שצריך, וכשפנה ללכת, עצרה אותו הקופאית ובישרה שאחרי שממשה את כל התלושים שהגיש לה, עדיין חסרים מאה ועשרים ושלושה ש"ח ותשעים ותשע אגורות. האדון הרים את משקפיו מעל עיניו וסקר למשך שניות ארוכות את החשבון הסופי שהגישה לידיו, כלא מאמין - כנראה שהעגלה עלתה לו הרבה מעבר למה שציפה (ובאותו שלב זה דווקא שימח אותי: אולי זה ילמד אותו לקח והוא יפסיק לעשות טובות לעגלות ולעכב תורים שלמים בלי להניד עפעף?!). בתנועה איטית במיוחד הוא מצא את הארנק בכיס האחורי ולאחר חיפוש מקיף שלף כרטיס אשראי כדי לשלם את היתרה, ובא לציון, ולתור של קופה מספר שמונה, גואל!

עצמאית בשטח

במפעל הממתקים רעש מהומה

הרעיון לתמונה - באדיבות א.

בשעה 9:17, בדיוק באמצע התה השני של הבוקר, חשכו עיניו של מנכ"ל המפעל "מתקתק": צג המחשב הבהב באורות אדומים בוהקים, והשמיע רעשים צורמים המתריעים על כשל רב מערכתי באיכות הממתקים, שיצאו באותם רגעים ממש מפס היצור. בעוד התה החם מדי נתקע לו בגרון והוא משתנק, הזעיק המנהל למשרדו את ראש אגף אבטחת האיכות של המפעל.

אהובית הגיעה מיד, מתנשפת מהריצה במדרגות, וברגע שנכנסה הכריזה שהיא מקווה שהעניין באמת דחוף כפי שהוא טוען, כי היא בדיוק היתה בדרכה לישיבה חשובה אחרת. היא היתה לבושה במיני המפורסם שלה, איתו הופיעה לעבודה בימי החורף הקרירים כמו גם בקיץ, וסוודר אנגורה אדום ועבה בעל מחשוף נדיב. העקבים הוסיפו לה עוד כעשרה סנטימטרים, כך שאפשר להגיד שהיא הצליחה לעבור בגבורה את המטר ושישים. היא ניסתה למצמץ בעיניה, כהרגלה, כדי להדגיש את ריסיה שהיתה בטוחה שהן ארוכות, אבל פניה נפלו למראה מסך המחשב שהציג המנכ"ל אל מול עיניה.

"איך זה יכול להיות?" התפלאה, תוך שהיא לוקחת פיקוד על העכבר והמקלדת, לוחצת פה ומקלידה שם, והלסת התחתונה שלה הולכת ונופלת מטה-מטה, ומאיימת להגיע לריצפה.

"יש לך איזשהו הסבר למה שקורה פה?" שאל המנכ"ל לאחר שאיבד את שארית סבלנותו.

"הם השתגעו לגמרי! מה הם עשו פה?"

"מי?"

"פועלי הייצור כמובן!" פסקה, והמנכ"ל הרגיש דה-ז'ה-וו: במפעל המתקתק זה הרי קורה פעם בשבוע לפחות ...

שחורי, המנהל של פס הייצור, נכנס לחדר בדיוק באותו השלב. "אנחנו השתגענו?" פתח עיני עגל ופנה למנהל "אתה רואה? כמה פעמים דיברנו על זה? החבר'ה שלה מוצאים כביכול תקלות, על ימין ועל שמאל, ומדווחים מיד, בלי לשאול או לבדוק!"
"נו, באמת!" אהובית עמדה עם ידיים על המותניים, ונראה שנרגעה מהלחץ הראשוני.

"באמת. באמת. מה זה הדבר הזה?" עכשיו שחורי היה זה שהזיז את העכבר, תקתק במקלדת והזיע.

"טוב, אני רוצה שתפתרו את זה בינכם, תייצבו את העניינים כי ככה אי אפשר ותחזרו לעדכן אותי תוך עשר דקות"

אהובית התעלמה מהאמירה האחרונה, חטפה משחורי את עמדתו ליד המחשב והחלה להקריא:

הוופלים - לא מתוקים מספיק.

לעוגיות - יש טעם לוואי.

והשוקולד - איבד מטעמו לגמרי.

אתה מצפה שלא נדווח על זה? פנתה לשחורי. איך אפשר?

"זה ממש מוזר." פסק שחורי "אני ארד לבדוק את העניין לעומק ..."

שעה וחצי וכמה וכמה טלפונים בהולים מהמנכ"ל אחר כך, הם נפגשו לישיבת סטטוס דחופה, באותו המקום. שחורי הביא איתו את חכמון - הוותיק בעובדי הייצור, ולצידה של אהובית עמד עזרא עוזרה הנאמן. גם מהנדס המזון הראשי הצטרף, ו ... "מה היא עושה כאן?" תבעה אהובית לדעת כשהיא מפנה אצבע כלפי הדיאטנית של המפעל. "אני זימנתי אותה לכאן" ענה שחורי "מסתבר שכל התקלות נובעות מההוראה שלה להחליף את הסוכר הלבן בסוכר חום."

"זה נעשה בהוראה מפורשת של דורין מיחסי הציבור." דיווחה הדיאטנית "היא ביקשה להפוך את המוצרים שלנו לבריאים יותר. זה קשור איכשהו למיתוג החדש שלנו, אם הבנתי נכון." מהרה לסייג "האמת היא שלא ממש התעמקתי בזה, פשוט עשיתי מה שדורין ביקשה."

"נו, באמת!" קראה זהבית, "וזה אמור להסביר את הקילקול בכל אחד מהממתקים שלנו?"

"בדיוק ככה! זה מסביר ה-כל" קבע שחורי.

"איך בדיוק?" תבעה אהובית לדעת, וברור היה שגם המנכ"ל ישמח לקבל הסבר ממצא.

"חכמון, תסביר בבקשה!" העביר אליו שחורי את רשות הדיבור. חכמון כחכך בגרונו לפני ששקע בהסבר טכני למדי שאחריו התקשו הנוכחים לעקוב, לבסוף קטע אותו שחורי וביקש לסכם: סוכר חום פחות מתוק מסוכר לבן. לכן, ברגע שהופסק השימוש בסוכר לבן והוחלף בסוכר חום - בהתאם לבקשת הדיאטנית, הדגיש - אבדו כל ממתקי "מתקתק" את מתיקותם.

"בהתאם לבקשת מחלקת יחסי הציבור!" התערבה הדיאטנית וביקשה לתקן את הרושם שעלול היה, אולי, להיווצר.

"אז למה דורין מיחסי הציבור עדיין לא כאן!" רטן המנכ"ל, ואחרי שקרא לה בכריזה ביקש לדעת "אז מה אתם מציעים, בעצם?"

"שיחזירו את המזון בדיוק לאותו ההרכב נכון לאתמול בבוקר!" מיהרה מתוקית לתבוע.

"לנו אין בעיה עם זה." הצהיר שחורי "אבל אנחנו זקוקים לאישור הדאטנית ולאישורו של מהנדס המזון."

"מה יש לך להגיד, באמת?" נזכר המנכ"ל שהנוכח הכי-בכיר-אחריו בחדר טרם פצה את פיו.

"הם החליפו את הסוכר בלי ליידע אותי." הצהיר המהנדס.

"אבל דיברנו על זה כבר חמישים אלף פעם!" המנכ"ל נראה כמי שעוד רגע יתחיל למרוט את שערותיו, בעודו פונה לשחורי "לא משנים הרכב מזון ללא אישור של המהנדס!"

"כן ..." שחורי גמגם "אבל כשאמרתי את זה אתמול לדורין, היא טענה שזה דחוף ושאתה אישרת ויהיה בסדר! נכון דורין?" פנה אל הבחורה המתנשפת שבדיוק נכנסה לחדר. דורין בקשה להבין במה מדובר, וכשקיבלה מיד עדכון תמציתי פחות או יותר שניתן בשלושה קולות: המנכ"ל מנה את העובדות, אהובית הפנתה אצבע מאשימה כלפי שחורי ורמזה גם לכיוון הדיאטנית, ושחורי ניסה להבהיר לכולם שלאהובית אין כל מושג על מה שהיא מדברת.

"אני מעולם לא ביקשתי שיפסיקו את השימוש בסוכר לבן!" קבעה דורין "כל מה שביקשתי היה להפוך את ממתקי המתקתק לבריאים יותר, ושימו לב ש'יותר' זה לא אומר שהם צריכים להיות ממש בריאים, רק פחות מזיקים ממה שהיו וממה שמייצרים המתחרים."

המנכ"ל מחה זעה ופנה אל שחורי "מה אתה מתכוון לעשות כדי לתקן את התקלה החמורה שקרתה כאן?"

"אני יכול להחזיר את ההרכב המקורי עד שהדיאטנית תחליט על גישה מתוקנת." השיב.

"זה מקובל עליך?" ביקש המנכ"ל את דעתו של המהנדס, אשר נתן את הסכמתו להצעה.

"ואתן" - פנה אל דורין והדיאטנית - "יש לכן עד סוף היום להציע הרכב חדש שיענה על דרישות המיתוג ויקבל את אישורו של המהנדס."

"רק שיקחו בחשבון שגם עם המיתוג החדש, ממתקי המתקתק חייבים להשאר מתוקים" מלמל חכמון מתחת לאף ואיש לא הקשיב לו ממילא.

אחרי שכולם החלו להתפזר ביקשה אהובית משחורי להשאר עוד רגע, בעוד היא מדווחת למנכ"ל שיש תקלה מדאיגה נוספת שהתגלתה: המסטיקים איבדו את  טעמם!

פס ייצור

הרהורים על ציון יום הרצחו של יצחק רבין

בדרך כלל אני לא אוספת טרמפיסטים, ולא לגמרי ברור מדוע נעניתי לבחור הצעיר עם תיק הגב, הכיפה הסרוגה והציציות המבצבצות, שעבר בין המכוניות בצומת. אולי הוא תפס אותי במצב הרוח המתאים, אולי היה זה ציון המקום אליו ביקש להגיע, שתאם בדיוק נמרץ את היעד שלי, ואולי איזה קסם אישי שניחן בו לבקש טובה באסריביות שאינה חוצה את קו החוצפה. מכל מקום הזמנתי אותו לעלות ולבוא ולהתיישב על כיסא הנוסע שלימיני. הבחור התפעל מהשברולט קרוז שקיבלתי ממקום העבודה חצי שנה קודם לכן. הוא טען שאפשר עדיין להריח את הניילונים ושאף את האוויר הדחוס מלוא ראותיו. אחר כך נשא עיניו אל מעבר לשמשה הקידמית. השמיים האפירו והוא ברך את בורא עולם על החורף שהגיע סוף-סוף. "חכה לפחות עד שיתחיל לרדת גשם!" ניסיתי לצנן את התלהבותו, אבל הבחור הסביר לי שהשנה לא ירדו גשמים במהלך סוכות, וע"פ חז"ל זה סימן שמבטיח חורף עם הרבה גשמי ברכה. עם אמונה קצת קשה לי להתווכח, בהיותי מהטיפוסים הראליים יותר, שנוטים להצמד לעובדות, אז הגברתי קצת את הרדיו שהיה מכוון על גל"צ, ומיד עלו ממנו הקולות של הערב הקודם בכיכר, ומישהו נאם נאום מלא פתוס ויאוש על שנותרנו יתומים מרבין עם ביבי וליברמן הידועים לשימצה בראש. ואני - לא מתה על ביבי, וסולדת מלברמן, אבל עדיין לא יכולתי שלא לצקצק בשיניי ולפלוט אל תוך חלל המכונית את מורת רוחי על הדרך שבה נוהגים במקומותינו לציין את זכרון הרצחו של יצחק רבין.

בימים שטרם הרצח תמכתי בדרכו. היום אני יותר סקפטית והרבה פחות אופטימית, אבל זה לא משנה, כי באותה המידה היה יכול להרצח גם מישהו מהימין - למרות שיקומו השמאלנים ויטענו שאין מצב, הם הרי הומניסטים ושומרי חוק ולא מתלהמים, וכך שוב יחטיאו את הנקודה, שאינה "מורשת רבין", וכלל אינה קשורה לרבין-האיש ולכן כל הקושר גם את זכרה של רעייתו, לאה, לציון יום הרצח, פוגם במהות, שצריכה להיות שלילה מוחלטת של נטילת חייו של אדם אחר, ללא קשר לאישיותו כמו גם להשקפת עולמו.

הטרמפיסט שלי טען שלדעתו ציון רצח רבין ביום מיוחד הוא מיותר, שכן יש כבר יום כזה בלוח השנה העברי: יום הרצחו של גדליהו בידי מתנקש יהודי. לא הסכמתי. סיפור הרצחו של רבין הוא שונה כיוון שהתרחש תחת משטר דמוקרטי. יחד עם ציון הרצח וגינויו מכל וכל, חובה לדון, לדעתי, בדרכים הלגיטימיות שבהן המיעוט יכול להביע את דעותיו ולהלחם עליהן במסגרת שיטת המשטר הזו. אבל שנה אחר שנה, אנחנו, כאומה, נופלים לאותה המלכודת, ובמקום להתאחד סביב העקרונות הדמוקרטיים, שמירת החוק והפגנת סובלנות כלפי האחר, אנחנו מתפלגים למחנות - ימין מול שמאל, חילוניים מול דתיים, מתנחלים מול היושבים בתוך הקו הירוק.

לקראת ציון יום השנה של רבין מחפשים עורכי תוכניות התעודה את הקיצוניים שיגידו מול המצלמה שטוב שרבין מת, שחל עליו דין רודף וככה יעשה לכל בוגד. הקְרַבַיים של הצופה אמורים להתהפך מחשש שהמעשה יחזור על עצמו. אבל במקום זאת היה עדיף לתעד את הדמוקרטיה בפעולה: איך ממשלה מעבירה החלטות, כיצד פועלת הכנסת, מתי ואיך אפשר לפנות לבג"צ, מהי הפגנה חוקית ואילו פעולות נמצאות מחוץ לחוק. כשזה יהיה לב-ליבו של יום הזכרון לרצח יצחק רבין, לא יהיה פתח למחנה שלם להרגיש מותקף וחסר לגיטימציה, וכולנו נוכל להביט על עצמינו במראה ולומר שעשינו כל שביכולתינו כדי שרצח פוליטי לא ישנה במחוזותינו.

בין אדם לחברו

בוקר יום כיפור. שעת לפני הצהריים. עשיתי סיבוב קצר, בסביבה הקרובה, צועדת בכבישים הריקים ממכוניות, עם ש. בעגלה. הילד הנמרץ השכים קום בחמישה לשש בבוקר, ולכן אין פלא שנהיה עיף בעיצומו של הבוקר. הטיול חולל פלאים, ממש כפי שקיוויתי, והילד נפל שדוד לשינה עמוקה תוך זמן קצר. בדרכי למעלה, הביתה, למיטה שלי כדי לנוח בעצמי, עצרתי בגינה שמתחת לבית כדי לידע את ט. שהלכנו הביתה. מצאתי אותו עם נ. - שהתקשר קודם לכן והזמין אותו לסיבוב אופניים משותף. בתום רכיבה קצרה, הוחנו שני זוגות האופניים על הדשא, בעוד הילדים עוסקים בפעילות החביבה עליהם בתקופה האחרונה - כל אחד מהם תפס נדנדה, והם ערכו תחרות בלתי רשמית מי מתנדנד חזק יותר.  הזכרתי לט. שיש לו בקבוק מים וטלפון סלולרי בתיק ונפרדתי ממנו ומ-נ. לשלום.

נדמה לי שזה היה ממש ברגע שנרדמתי - הטלפון צלצל והעיר אותי. שמעתי את א. נושא ונותן עם ט. שהודיע שבעוד חצי שעה תפגש כל הכיתה במרכז, לרכיבת אופניים משותפת. הם לא יתרחקו, הבטיח, ויסתובבו "רק כאן. קרוב." ומה לגבי הג'ינג'י? - תהיתי. מצאתי את עצמי ממהרת לצאת מהמיטה, דרוכה כולי ,על אף רצוני לשחק אותה קולית. ט. מהעבר השני של הקו, הרגיע שאין כל קשר לג'ינג'י והוא הולך עם נ. ועוד חברים ויהיה כיף, וחוצמזה הוא עם הטלפון הסלולרי אז אין מה לדאוג.

אין מה לדאוג, הרגעתי את עצמי, חוזרת למיטה בעוד א. מצטרף אלי לשלאף-שטונדה מוקדמת. אין מה לדאוג, מה כבר יכול לקרות, אבל בראשי דמיינתי את הסצינה של היום הקודם. גם אז, קצת לפני תחילת הצום, התנדנדו נ. ו-ט. וגם ש. ישב בנדנדה בעודי דוחפת אותו שוב ושוב ("לך מפה! למה אתה כל הזמן חוזר!" קראתי לקול צחוקו המתגלגל.) ט. ו-נ. היו שקועים בתכנונים לבילוי היום הבא, לאן ירכבו על האופניים ועם מי, אולי אבא של נ. יסכים לנסוע עד לתל אביב, אולי הוא יסכים לצרף גם את ט. הגינה היתה ריקה ברובה, בבתים אנשים אכלו את הארוחה המפסקת, ותוך שעה קלה יתחילו לגדוש את הפארק שבלב השכונה.

ואז הופיע הג'ינג'י רכוב על אופניו, כפרש בודד. ט. נדרך כהרגלו, אבל הג'ינג'י עשה סבוב שוויץ עם האופניים ברחבי הגינה תוך שהוא קורה "הי נ.!" ומתעלם מ-ט. לבסוף נעצר ליד הנדנדות ואמר ל-נ. שיש לו משהו חשוב להגיד לו, אבל בסוד. נ. עצר את הנדנוד, קם, אבל המשיך להחזיק חזק בשרשרת הנדנדה, כדי ששום ילד בלתי נראה לא ינצל את ההזדמנות לתפוס לו אותה.

"מה הוא אמר לך?" שאל ט.

"אני לא יכול להגיד." ענה נ. בתזמון מושלם עם צעקה מכיוונו של הג'ינג'י - שלא תגלה ל-ט.!

כל כיתה נפגשת במרכז - חרץ הג'ינג'י לשון כנגד ט. - אני ארגנתי הכל! ואתה לא מוזמן! לא נגלה לך מתי ואיפה בדיוק! שמעת נ.? אף מילה! -

"אני לא יכול לגלות!" משך נ. בכתפיו לעומת ט. שמצוקתו הלכה וגברה.

שמעתי הכל ממקומי ליד נדנדת הפעוטות הסמוכה, ומכל האפשרויות הגרועות החלטתי שהגרועה פחות היא להתערב ולהסביר לג'ינג'י שההתנהגות שלא היא לא מקובלת לחלוטין. "אתה לא יכול להזמין את כל הכיתה מלבד ילד אחד או מספר ילדים." הבהרתי לו, מזכירה לו את השיחות הארוכות שנהלה עם הכיתה המחנכת, על החשיבות של הגיבוש הכיתתי והלכידות. בערב יום הכיפורים, הדגשתי, יש להקפיד במיוחד על ערך החברות והכבוד לעמית לכיתה.

"אבל אני לא אוהב את ט.!" קבע הג'ינג'י בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. התעלמתי מהעובדה שהמשפט נשמע בלתי הגיוני בעליל - איך אפשר שלא לאהוב את ט. המתוק, הנבון והרגיש - והסברתי לו שאין כל קשר לעניין, ושלמען האמת גם ט. לא משתגע אחריו, ביחוד מאחר שהוא-הג'ינג'י מספק סיבות די טובות לכך.

"אבל אני לא רוצה אותו בכיתה שלי!" המשיך הג'ינג'י באותו קו ישיר ותקיף.

"גם ט. היה שמח לו לא הייתם באותה הכיתה." הודיתי בתורי.

"אז שיבקש להחליף כיתה!"

הו, לא, ט. לא רוצה להחליף כיתה, ומסתבר שגם הג'ינג'י לא, בעיקר בגלל המחנכת החדשה והנערצת. לפחות על דבר אחד הם מסכימים: גם ט. וגם הג'ינג'י אוהבים את המורה המסורה.

אחר כך הוא התחיל לגמגם ולומר שזה לא מפגש כיתתי אלא שכבתי דווקא, ואז החליט שבעצם קבע רק עם עוד כמה חברים וזה הכל, ואני אבדתי סבלנות ועניין, וסגרתי בזה שייעצתי לו לבחור גירסה אחת ולדבוק בה, אחרת עלולים לחשוד בו שאינו דובר אמת.

רבע שעה אחרי שיחת הטלפון מ-ט. בבוקר יום הכיפורים, כש-א. החל להשמיע נחירות קלות וגם אני נסחפתי בנמנום וכמעט שנרדמתי מחדש, החריד צלצול פעמון הדלת את השלווה. ט. חזר. צדקת אמא! הכריז מיד, וכל כך לא רציתי להיות צודקת באותם רגעים. הג'ינג'י ארגן הכל. התאספו בסך הכל חמישה או שישה ילדים מהכיתה, והוא הודיע ש-ט. אינו רצוי. אז כולם רכבו אל השמש העולה, כולל נ. שהוא רוב-הזמן-החבר-הכי-טוב-מגיל-שנתיים-בערך ו-ט. ערך נסיגה טקטית וחזר הביתה.

עכשיו, כשאני כותבת את השתלשלות העניינים, העניין הולך ומתבהר לי - ט. היה צריך להיות חזק מספיק כדי לצפצף על הג'ינג'י ולהלחם על מקומו. אבל ל-ט. אין קמצוץ מהביטחון העצמי של הג'ינג'י, והעובדה שאף ילד - אפילו לא נ. - דיבר בעדו ודאי שלא עזרה. לו י.ק. היה שם, הוא לא היה שותק, ובטח שלא נותן ל-ט. לסגת לבדו. אבל י.ק. גר רחוק יותר, ו-נ, אחרי הכל, הוא אולי החבר הוותיק ביותר שיש ל-ט, אבל כבר חשף את עצמו כמי שלא תמיד אפשר לסמוך עליו.

"הג'ינג'י ואני  רק ידידים. אנחנו לא ממש חברים" הסביר נ. ל-ט. ביום הקודם. "הוא לא בא אלי הביתה ואני לא הולך אליו. אנחנו סתם, ככה, מדברים לפעמים". נו בטח. טיתית, הלוא היא אמא-של-נ, לא תניח לו לארח את הג'ינג'י הידוע בהתנהגותו האלימה והפרעית, וגם לא תאפשר לו להתארח אצל משפחת איליי הנדל"ן – העיגולדים של האבא-של-הג'ינג'י אולי מטעים במבט ראשון ומסתירים את הארס הצנום שעומד מאחוריהם, אבל באישתו עבת הבשר עם קולה ההולך לפניה ונשמע מקצה העולם ועד קצהו אין לטעות: תגרנית בשוק.

אני סותמת אותם בדיוק כמו טתית, למרות שממני הם קיבלו יותר הזדמנויות וסיפקו לי הרבה יותר סיבות טובות לקחת מרחק. יחד עם זאת, אני גם מקנאה: ביכולתם להתנהל בעולם כאילו כולו שייך להם, ולהנחיל לבנם את ההרגשה שהוא לא פחות מהבן של האלוהים בכבודו ובעצמו ;במעורבות שלהם בחיי הקהילה ובית הספר; בעובדה שלמרות שרבים לא מחבבים אותם ואת בנם – בלשון המעטה – כולם נותנים להם כבוד, ולמרות שהם מוזמנים לחדר המנהלת כל שני וחמישי – תרתי משמע – המנהלת קשובה להם ואולי אפילו חוששת, ולו מעט, מפניהם.

אני מקנאה, אבל גם לא מסוגלת - ולא באמת רוצה - לאמץ את ההתנהגות האגרסיבית שלהם.

מול ט. המשכתי לנסות לשחק אותה קול. אפילו חזרתי למיטה וניסיתי להמשיך ולנוח בזמן שבני הבכור התיישב לשחק במחשב. אבל השינה היתה ממני והלאה, והמחשבות הטרידו אותי – האם זה אינו החומר שממנו יהיו עשוי בעוד שנה-שנתיים חרם כיתתי? או שאולי אני מגזימה בנבואות שחורות משחור? הילדה הדחויה שהייתי אני, לא האמינה שזה קורה לה שוב, והפעם גם ט. צריך לסבול, וביקשה מיד לנצל את הנסיון שרכשה בחיים והיתרון שמקנה לה גילי המתקדם, כדי להראות לג'ינג'י, אחת ולתמיד, מה זה להתעסק עם ט. שלי. המבוגר האחראי והשקול שבי התאמץ להשתלט על הילדה-הדחויה, ולא לגמרי הצליח. לבסוף הוא הסביר לה שהמזל הוא שהמחנכת היא באמת אשת חינוך בכל רמ"ח, שאכפת לה ממה שקורה בכיתה שלה והיא מוכנה לעשות מעל ומעבר. מכל האפשרויות הגרועות – לחכות לסיום החופשה אחרי שמחת תורה, ואז ללכת לספר למורה ולהתייעץ איתה לגבי ההמשך, נראית כרגע הגרועה פחות. בינתיים, אני יותר מאשמח לשמוע דעות ורעיונות נוספים ...