חיבור מפעם - על שיעור שלמדתי בכיתה י"א ועל ישראל של היום

 

לפני כמעט 40 שנה, כשהייתי תלמידה בכיתה י"א, נזכרה המורה - בעיצומה של השנה - שמחובתה להכין אותנו לבגרות בחיבור, מקצוע שהוזנח באופן עקבי. כדי להשקיט את מצפונה ולסגור את הפינה, הטילה עלינו לבחור באחד משלושה נושאים. אני החלטתי לכתוב על זכויות המיעוט בדמוקרטיה. בחרתי להתמקד לא במיעוטים אתנים או אחרים, אלא דווקא במיעוט אשר לא זכה בבחירות. 

הבחירה בנושא לא היתה מקרית. הייתי בת של עורכת דין, ואמא התנדבה מיד לעזור ולמצוא חומר רלוונטי מתוך הכרכים של האנציקלופדיה העברית, שפיארו את הספריה בסלון שלנו. אחרי שקראתי את הקטעים שסימנה עבורי, הפנמתי וסכמתי בנקודות, התיישבתי לנסח ולסגנן את החיבור שאגיש למורה. בסופו של דבר זכיתי לקבל עליו ציון גבוה, בעוד שרוב הכיתה נכשלה במשימה ובהבנתה: "כתבתם לי עבודות!" הכריזה המורה באכזבה כאשר החזירה את החיבורים הבדוקים לכיתה "ואני ביקשתי חיבורים!" ספורים מבינינו הצליחו להבין את ההבדל הדק - והציפיה - שבתום עבודת מחקר נכתוב מאמר דעה מנומק.

החיבור ההיסטורי ההוא לא נשמר אצלי, לצערי, אבל אני יכולה לתאר לעצמי מה כתבתי בו: שגם אם הרוב זכה להעלות את נבחריו לשלטון בצורה דמוקרטית, עדיין למיעוט שמורות זכויות שהרוב צריך להיזהר מלרמוס, כמו הזכות להביע את דעתו; הזכות להפגין וכמובן הזכות להצביע גם בבחירות הבאות ולקוות שינצח בהם. מן הסתם צטטתי את אחת האמרות האהובות על אבי, המיוחסת לוולטר, "איני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". ובודאי גם דנתי במגבלות חופש הביטוי, שנגמר כאשר נאמרים דברי הסתה במטרה לעודד אלימות ופגיעה פיזית באחר.

זה היה, כאמור, בשנות העשרה שלי, אי שם בשנות השמונים. לאחרונה אני נזכרת ומהרהרת בחיבור ההוא ובנושא שלו לא מעט, ותוהה האם היום היתה מורה בתיכון מעיזה להציע נושא טעון כזה לחיבור. וכן, מה היו חושבים עליו חברי הממשלה ואנשי הקואליציה בכנסת – אשר לא מפספסים שום הזדמנות להזכיר שהרוב בחר בהם, ועל כן זכותם וחובתם לממש את השקפת עולמם, בעוד שעל המיעוט להחריש, לפחות עד הבחירות הבאות. לפעמים נדמה שבישראל של היום, זכותו של המיעוט מסתכמת בלקבל בהכנעה את דעת הרוב. ואילו אלה שנבחרו על ידי הרוב, חשים מחויבות אך ורק לבוחריהם - לא לדמוקרטיה ולא לאזרחים המזדהים עם האופוזיציה.

עוד עולות השאלות – האם ראש הממשלה אמור להיות ראש הממשלה של כ-ו-ל-ם או רק של המצביעים למפלגות הקואליציה? או אולי בכלל רק של מצביעי מפלגת השלטון? האם כל מי שחושב אחרת מהרוב הוא בהכרח ובהגדרה קיצוני?

איכשהו לא נראה לי שמישהו במערכת החינוך ירהיב היום עוז לעורר דיון בנושאים האילו. מי שיעשה כן עלול לסכן את מקום עבודתו. בעיני זה לא רק עצוב, אלא גם מדרון חלקלק ומסוכן לדמוקרטיה. ולכן זה לא מטריד אותי רק ברמה האישית, וצריך להדאיג כל מי שרוצה לשמר את זכויות חופש הדעה והביטוי גם עבור הדורות הבאים.

בין שם לכאן ובין האז לעכשיו

 

רחוב שקט ורחב ידיים של בתים פרטיים, ללא גדרות המסמנות גבול. שפע של עצים – ירוקים בקיץ, מחליפים צבעים ומשילים את עליהם בסתיו, עומדים עירומים כל החורף, ואז פורחים בורוד ולבן משגעים בכל אביב מחדש. כי באיזור וושינגטון די. סי. בארצות הברית כל עונה היא עונה, בפני עצמה. ובאמצע הרחוב יש בית אחד עם ארבעה חדרי שנה (את הסלון האמריקאים לא סופרים, כמו שלא סופרים מטבח). ובבית ארבעה מפלסים, כולל מרתף. החימום עובד על גז, ואילו במטבח, הגז – כלומר הכיריים – הם על חשמל. בלילות החורף כששוכבים במיטה, שומעים את כל הבית נושם כשהגז זורם בצינורות שעוברים בתוך הקירות העשויים מעץ.

זה היה ביתי. אי אז בתחילת שנות התשעים, כשהשחררתי מהצבא והפכתי לסטדנטית מן המניין באוניברסיטת מרילנד, אחרי שהצטרפתי אל הוריי שהיו ברילוקיישן בארצות הברית. למעלה משלושים וחמש שנה חלפו מאז ולאחרונה הזיכרונות צפים ועולים והגעגועים צובטים בלב. שוב ושוב עולה בי התהיה האם באמת הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן, ולשוב אל החיים ההם. היה שם משהו שקט ורגוע. אולי באוירה הכללית, ואולי באופן יותר ספציפי – בהזדמנות האחרונה להיות עדיין הילדה של אמא ואבא שדאגו לכל הלוגיסטיקה. לי נשאר רק להתרכז בלימודים (שגם אותם הם מימנו). כך שאין פלא שהצלחתי להשיג ציונים מעולים ולסיים כמצטיינת דיקן באופן עקבי, סמסטר אחרי סמסטר.

אבל לא הכל היה מושלם – אני מתעקשת להזכיר לעצמי. הייתי די בודדה, מעבר לחברה אחת טובה לספסל הלימודים. ולמרות שהייתי עדיין צעירה וכל החיים עוד היו לפני, שפע של דאגות הטרידו את מנוחתי: איך אבנה לעצמי קריירה, אמצא בן זוג ואקים משפחה. כשאת מתמודדת עם נכות קלה אך ניכרת לעין, שום דבר מכל זה אינו מובן מאליו. ממרומי גילי אני כבר יודעת את פרקי ההמשך: אחרי החזרה לארץ, הצלחתי להשתלב בתעשיית ההייטק ולפרנס את עצמי, אפילו ביותר מסתם "כבוד". זכיתי להכיר את אבי ולבנות איתו חיים ומשפחה – אנחנו הורים לשני בנים, הבכור באותו גיל בו הייתי אני כשחייתי בארצות הברית...

אז למה בעצם אני מתגעגעת? האם הייתי מוותרת על המשפחה והבית שהקמתי וחוזרת להיות סטודנטית חופשיה? או שאולי התשובה טמונה דווקא במעגל רחב הרבה יותר: נחתתי לראשונה בארצות הברית כשבמזרח התיכון נשבו בעוז רוחות מלחמה, רגע לפני פרוץ מלחמת המפרץ (הראשונה). אבל בהמשך הלכה ונבנתה תקווה חדשה, עם הבחרו של קלינטון לכהונה ראשונה כנשיא ארצות הברית, ובהמשך גם חילופי השילטון בארץ. הסכם אוסלו נחתם ברחבת הבית הלבן כשהתחלתי את הסמסטר האחרון ללימודי התואר הראשון שלי. חזרתי למדינה בתנופת פיתוח ובניה, שבועת ההייטק שלה רק הלכה וגדלה. אבל אז הגיעה תקופת פיגועי הטרור, רצח רבין והקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו.

ועדיין נדמה שההווה קשה ומדמם הרבה יותר. במזרח התיכון שאחרי השביעי באוקטובר. בארצות הברית של טראמפ בכהונתו השניה. באירופה שנשטפה במוסלמים, רבים מהם פונדמנטליסטים. ומעל לכל – ישראל הקרועה מבפנים בין הליברלים לבין מחנה ביבי. ועדיין, מה שמדאיג אותי הרבה יותר הם פני העתיד ומה שעוד מחכה לנו. אני חוששת שיהיה הרבה יותר רע לפני שיהיה קצת יותר טוב. כשבחדשות מפגינים מתנגדי משטר אירניים נורים ונרצחים, וגם בארצות הברית נורתה אזרחית למוות, בידי שוטר פדרלי – אני תוהה אם זה יכול לקרות מתישהו גם פה. הרי יש מי שכבר מפמפם שמתנגדי ביבי הם קפלן-נוחבות...

אז אולי זה חסר טעם להתגעגע אל שנות התשעים. עדיף להתרכז בכאן ובעכשיו. להתרפק על החיים שבניתי לעצמי ולמצות כל יום ביומו עד תום. כי העתיד יכול להיות הרבה יותר גרוע, ומתישהו אני עוד עלולה להתגעגע לתקופה שבה הבנים שלנו עדיין גרים איתנו בבית, בדירה שבמרומי הקומה הארבע עשרה עם נוף לפארק הירוק ושקיעות אדירות בכל ערב.

יום אחד באוקטובר 2025 ...

 

רגע אחד של הרמוניה, מול ים סוער

לו הייתי מתבקשת לסכם את שנת 2025, הייתי בוחרת ברגע אחד: הוא תפס אותי עם בנהזוג והבנים בעיירת חוף קטנה בדרום יוון. ירדנו אליה כדי לאכול ארוחת בוקר, בטרם נצא לעוד יום של טיול, נופים וחוויות. היה זה ערב חג שמחת תורה, בדיוק שנתיים פחות יום לטבח 7 באוקטובר הנורא. בארץ עקבו כולם בדריכות אחר השיחרור הצפוי של כל החטופים החיים, וגם אנחנו חלקנו קשב בין התפריטים והאוכל לבין הידיעות מהארץ.

דבר השחרור הגורף הצפוי, פורסם ימים אחדים קודם לכן. כשבארץ נפתחו בקבוקי שמפניה, לא הצלחנו להבין את פרץ השימחה. הוא נראה לנו מוקדם מדי, או כמו שניסח זאת בני: "לא מריעים לפני הגול!" ומבחינתי – לא פותחים פה למרפי. עוד בלילה הקודם כששכבנו לישון, התקווה שהלכה ונבנתה בתוכי התערבבה בחרדה שלא הרפתה: האם יתכן שכל זה קורה באמת או שזו רק עוד מניפולציה של החמאס – אחת מיני רבות ואכזרית במיוחד. לכן, פחדתי בכלל לקוות.

אבל בבוקר המחרת שמחתי כשחששותיי התבדו. עד שסיימנו לאכול כבר שוחררו חלק מהחטופים והגיעו הביתה, לישראל. הלב התרחב כשחברה יקרה מהעבודה כתבה ושאלה האם אני בכיכר. היה ברור לאיזו כיכר היא מתכוונת – כיכר החטופים, שסמוכה לדירתה. עניתי שבליבי אני בדיוק שם, אך בגופי, כמעט לצערי, אני מעבר לים. והיה משהו חם במיוחד בחילופי הדברים האלה, ביני – הקפלניסטית הליברלית – לבינה – הדתית-לאומית שתומכת בקואליציה הנוכחית. נדמה שלרגע  אחד, עוצר נשימה, אלה לא רק שתינו, אלא באופן גורף חזרנו כולנו להיות שוב עם אחד, עם לב אחד, שהתרחב כמו שלא חשבנו ששוב יוכל. ועם הידיעות המשמחות האלה מהארץ המשכנו בטיול שלנו, קלילים יותר ותוך הרבה פחות רגשי אשמה, על פסק הזמן שלקחנו לעצמנו מהמציאות.

כשחזרתי לארץ פרסמתי פוסט בקיר הפייסבוקי שלי. הזכרתי פוסט קודם, שכתבתי ממש לפני ראש השנה, אליו צירפתי קריקטורה של אלון אהל החטוף, מנגן על פסנתר ושר "כמה טוב יהיה ... בשנה הבאה". והנה – כתבתי בפוסט ההמשך לאחר השיבה המפתיעה של החטופים – אלון אהל בבית וחזר לנגן. על כך הגיב אחד מחבריי הפייסבוק שלי, הידוע כביביסט אדוק, שלאלון ולמשפחתו יש קלאסה ש"הצליחה להשכיח לי קצת את הסירחון של רוב המשפחות שדיברו ערב קודם." לא הגבתי לאמירה הזו שאותה מצאתי ניבזית מיוחד. אבל תהיתי, ביני-לביני, כמה מהר לקח לכולנו לחזור אל המציאות והשיגרה. טוב שכל החטופים חזרו – על כך אין (כמעט) ויכוח. יחד עם זאת, יש מי שזוכר שיש עדיין רבים כל כך – רבים מדי – שהלכו לבלי שוב. בעוד שאחרים עסוקים בחלוקת "ציונים" לחטופים ולבני משפחותיהם. עצוב ומאכזב ככל שיהיה – נראה שלא למדנו כלום.

זה רק ספורט ... או שלא?

 

https://il.lovepik.com/image-380564234/gym-clipart-girl-lifting-weights-in-fitness-gym-vector-elbow.html 

נכתב בהשראת השרביט החם.

את חמישים שנות חיי הראשונות העברתי באמונה שאני בלתי ספוטיבית בעליל. הפעילות היחידה שלא גרמה לי סבל הייתה הליכה, וגם בה לא התמדתי. האליבי המושלם שלי הוא נכותי: שיתוק מוחין. מצבי אמנם טוב, יחסית - אני מתפקדת באופן עצמאי ואף הולכת מרחקים - אבל הגידים קצרים, הגמישות מוגבלת, שיווי המשקל רעוע ואני די איטית. כך, עוד מימי בית הספר היסודי, המקצוע השנוא עלי ביותר היה ספורט (ביחד עם שיעורי מלאכת היד). יכולותיי המוגבלות היו מקור לבושה, תסכול ואף סבל - כשכל ניסיון ריצה, ולו הקל ביותר, הסתיים בכאב חד בצד הגוף.

רק בתקופה אחת ומיוחדת בחיי הצלחתי להתמיד באמת בפעילות גופנית: במהלך ההריון של בכורי. אז הקפדתי על שיעורי יוגה שבועיים, ובין לבין יצאתי להליכות מספר ימים בשבוע. קיוויתי שזה יהיה המתכון המנצח ללידה טובה וקלה, ואכן כך היה — עם או בלי קשר לספורט. אבל מיד אחר כך חזרתי לסורי, מלבד ההליכות, שבהן התמדתי לאורך כל חצי השנה של חופשת הלידה, בעודי דוחפת את התינוק בעגלה.

אבל המפנה האמיתי בעלילה התרחש רק אחרי שנים, מיד בסיום הסגר הראשון של הקורונה: כשעדיין עבדנו מהבית, ונחסכה לי שעה ויותר של נסיעה בפקקים – נגמרו התירוצים. אבא שלי דחק בי במשך תקופה ארוכה להצטרף אליו לאימוני הכוח וה-טי.אר.אקס, אבל אני הייתי מטופלת בילדים קטנים ולא מצאתי זמן לכך. עם סיום הסגר הצטרפתי לראשונה לסשנים עם המאמנת הפרטית – שבכלל אני הייתי זו ששידכה בינה לבין אבא שלי, אבל זה כבר לסיפור אחר...

כשפגשתי את מ. המאמנת לראשונה, הזהרתי אותה שמעולם לא התאמנתי. זה לא ממש עשה עליה רושם. במקצוענותה, ידעה לבנות לי תוכנית הדרגתית, שאתגרה בלי לתסכל. אנחנו נפגשות בהתמדה פעם בשבוע, ופעמיים נוספות אני מתאמנת לבד – חוזרת ומתרגלת את אותם התרגילים ש-מ. מציגה לי, על המרפסת הגדולה של ההורים. שם יש לי את כל הציוד הדרוש: מזרנים, משקולות, חבלים ועוד. בהדרגה, הצלחתי להגיע להישגים גדולים יותר ויותר. עכשיו כל מתיחה היא הזדמנות להגיע עד קצה גבול היכולת שלי, שנפרץ שוב ושוב. ומקפיצות בודדות בלבד בדילגית הגעתי לכשלושים קפיצות רציפות ואלגנטיות. למדתי לאמץ את הספורט כעוד אתגר באוסף האתגרים המלווים אותי לאורך בחיי, והוכחתי שוב – בעיקר לעצמי – שעם ההתמדה מגיעות התוצאות.

אני אף פעם לא אהיה ספורטאית אולימפית, ואפילו לא פרא-אולימפית. אבל הספורט ללא ספק משפר את איכות חיי ואף מחזק באופן דרמתי את שיווי המשקל שלי. לאחרונה נפלתי ונחבלתי. ברור לי שללא האימונים והעבודה על השרירים, לא הייתי מצליחה לבלום את עצמי, והפגיעה היתה כנראה קשה הרבה יותר.

עם הזמן, הפכה הפעילות הגופנית ממקור לסבל ולבושה למשהו שגורם לא מעט הנאה, תחושת מסוגלות ואף מקור לגאווה. המאמנת מ. טוענת שממש מתאים לי להתאמן ושקשה לתאר שהייתי "בטטת ספה" רוב חיי. יכול מאד להיות שהיא קצת מגזימה, אבל זה בדיוק העידוד שעוזר לי להמשיך ולהתמיד אפילו בתקופות בהן יותר קשה ומשעמם. והאמת היא שנכון להיום גם לי כבר קשה לדמיין את עצמי לבלי האימונים ...

כל אחד והמקום השמח שלו

 

https://share.google/rotJcSv9vlV35YJaG

יום אחד גיליתי שהפיד הפייסבוקי שלי התמלא בפוסטים שעוסקים בסידרה החדשה שיצרה נועה קולר – מקום שמח. כמעט ולא נותרה לי ברירה אלא למצוא אותה בכאן 11 ולפצוח בכמעט-בינג' (הכמעט הוא רק בגלל שהסידרה עדיין שודרה כשהתחלתי בצפיה). בינתיים, בפיד שלי המשיכו לנתח כל פרק ופרק, לעיתים מספיילרים לי את שעתיד לקרות. אפילו כשהגיעה העונה לסיומה, העיסוק בה לא פסק; נמשכו ניסיונות שונים לנתח את כוונת היוצרת, ולמצוא איזשהו לקח שאפשר ללמוד וליישם מהיצירה שזכתה לשבחים רבים, עד כדי הכתרתה כ-"מופת".

ככל שהוספתי להיתקל בפוסטים האלו, כך הגעתי למסקנה משל עצמי: נראה ש"מקום שמח" של נועה קולר הוא כמו ציור רורשאך. כל אחד רואה בו השתקפות של עצמו, של חייו, של הפחדים והתשוקות הפרטיים שלו. אילו שמתמידים בזוגיות ארוכת שנים, נוטים לראות בסידרה חיזוק לכך שהכי טוב להשאר יחד. מי שנפרדו – יתפסו לזה שאין דרך לגרום לזוגיות לעבוד לאורך זמן. ואילו מי שחיים במערכות פתוחות ימצאו הוכחה לכך שהשיטה שלהם היא המתבקשת, כשאפשר ומותר לממש ריגושים בחוץ בלי לפרק את הבית והמשפחה החמים והבטוחים. וכן הלאה – כל אחד וגישתו ובחירותיו.

מכל מה שנכתב, עורר בי התנגדות מיוחדת הטור של דנה ספקטור בידיעות אחרונות. לדבריה, תנאי הכרחי לקיום זוגיות הוא נימוס בסיסי. כזה שלא מאפשר להתחרע על עוגת שוקולד בעודך לבושה בבגד נוח מול הטלוויזיה בביתכם המשותף. אין ספק שנימוס זה חשוב, ובמסגרת הזו רצוי שכל אחד ישמור את יציאות הגוף שלו לעצמו, ככל האפשר. עם זאת, לו לא יכולתי להרגיש בנוח בביתי שלי – הרי שלא הייתי מסוגלת לחיות ביחד עם בן זוגי תחת אותה קורת גג.

המאמר ממשיך באבחנה שהבעיה העיקרית של הזוג בסידרה – ורד את בן – היא הכנות המלאה שבה הם מתעקשים לנהוג האחד בשנייה. לפי ספקטור, כדי לפזר קסם שישמר זוגיות ארוכת טווח, חייבים למכור שקרים לבנים – שאף אחד לא באמת קונה – בסגנון "את הכי יפה בעולם! יותר מכל הניקול קידמנס שיש!". האמת שזה מעורר בי את אותם רחמים שמתעוררים בספקטור כשהיא פוגשת זוג שאומר תמיד רק אמת – ואת כל האמת – ישר בפנים. זוגיות טובה, בעיני, מתקיימת איפשהו על הרצף: בין המחמאות המהונדסות לאמת הצרופה. רצוי לבחור בכנות – אבל צריך להיות רגיש מספיק כדי לדעת איך ומתי ועד כמה. הקסם האמיתי קורה כשנלחשת השורה

You are so beautiful … to me

מתוך רגש אוטנטי עמוק ובדגש על שכך אתה נראה בעיניי, המכירות אותך היטב, מקרוב, מבפנים ומבחוץ.

ואולי מה שבאמת עורר את התנגדותי באותו המאמר הוא המהירות שבה דנה ספקטור נעה בין קיצוניות אחת לשניה: בין התחשבות עד כדי ביטול עצמי לבין התעלמות מוחלטת מצרכי הזולת; בין אמת לשקר (גם אם לבן); בין נינוחות חסרת מודעות עצמית לבין עמידה מתמדת ודרוכה על המשמר. כל זוגיות – ובמיוחד הטובות שבהן, המחזיקות לאורך זמן – נמצאת איפשהו על הרצף, בנקודת איזון עדינה, שיכולה להשתנות עם הזמן, ותפורה בדיוק למידתו של כל זוג וזוג. אין זוג אחד דומה לשני, וזוגות שחיים יחד בהרמוניה, הם אלה שיש ביניהם התאמה בסיסית ויכולת להתפשר ולהתאים את עצמם האחת לשני, עם כל השינויים שהחיים והזמן מביאים איתם. במובן זה – לכל אחד יש את המקום השמח היחיד והמיוחד שלו.

השרביט החם: מאכלי עדות או "המאכלים של סבתא ר."

 

סבתא ראיה בפעולה: מכינה קניידלעך במטבח של הוריי רגע לפני שכולם מתיישבים לארוחת הסדר (שנת 2006).

 

נכתב בהשראת השרביט החם.

 

בעדה שלנו אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול. ככה לפחות סבתא שלי טענה, ורק שנים אחר כך, כשהכרתי את בן זוגי, הבנתי שיש מי שמוצאים בגישה זו כפירה בעיקר.

ואם כבר מדברים על עדות, הרשו לי לסטות לרגע מהאוכל לטובת זכרון ילדות שנחרט בי חזק. בבית הספר היסודי, קיבלנו פעם, כשיעורי בית, משימה: לכתוב כיצד נוהגים לומר סליחות בעדה שלנו. המורה הקדימה והסבירה שיש הבדל מהותי בין המנהג הספרדי לאשכנזי. אני הייתי תלמידה טובה וחרוצה. בדרך כלל הייתי מקדימה ומסיימת את שיעורי הבית לפני שהתפנתי לעיסוקיי האחרים. אבל את אותה המשימה נאלצתי לדחות עד שאמא שלי התעוררה מהשנ"צ. רק אז יכולתי לשאול "מה אנחנו, אשכנזים או ספרדים?". אמא התנפחה מגאווה מעצם השאלה, שהעידה על הצלחה כבירה בחינוכי. עד אז באמת לא ידעתי, כי אצלנו בבית לא ייחסו שום חשיבות למוצא.

אבא שלי נולד בפולין (ועלה לארץ בגיל עשר). אמא עלתה כשהיתה בת 14 מברית המועצות. אמא שלה – סבתי האהובה – נולדה בבלרוס בתקופה בה האיזור החליף ידיים בין פולין ורוסיה לסרוגין, וסבא היה ליטאי. למעשה, מרחק קטן בלבד הפריד בין עיירות הולדתם. לכן, כנראה, המנהגים והמאכלים שאליהם התרגלו מהבית היו די זהים. אולי זה מה שהקל עליהם לבחור זה בזו כשהכירו זמן קצר אחרי המלחמה. כל אחד מהם איבד את רוב משפחתו בשואה. ביחד הם בנו חיים חדשים ומשפחה.

ואם נחזור לעניין האוכל – עבורי מאכלי העדה הם קודם כל האוכל של סבתא. היא זו שהיתה מקבלת את פנינו בכל יום בצהריים, כשחזרנו הביתה מבית הספר (ולכן הזכרון של אמא והשנ"צ אולי אינו מדוייק ואולי שייך ליום שישי). סבתא היתה גם אחראית על הבישולים בימי החול (משאירה לאמא העובדת שלי רק את הדאגה לאוכל של סוף השבוע). ובכלל זו היתה דרכה להביע את אהבתה – באמצעות הסירים, התבלינים והריחות.

האוכל שהכינה עבר כמובן התאמה והרחבה בהתאם למקובל בארץ, אבל יש מנות מסורתיות שהמשיכו ללוות אותנו. לדוגמא הבלינצ'ס הממולא בגבינה, הקניידלעך – הקופתאות למרק הכשרות לפסח – והלאטקס – לביבות תפוחי האדמה, שאצלנו אוכלים לא רק לכבוד חנוכה אלא לאורך כל השנה. חייבים להזכיר גם את הגפילטע פיש – קציצות הדג שאני עצמי לא נגעתי בהם מעולם, אבל הוגשו לשולחנות החג שלנו באופן קבוע. (ושוב היה זה בעלי שגילה לי שאצלינו הגפילטע מתוק כאילו הוא קינוח ולא מנה ראשונה, ושבעדות אחרות טעמו שונה.) כשסבתא כבר היתה די מבוגרת, אחותי הגיעה אליה לפני החג, כדי להכין איתה את הדג ולרשום בקפדנות את המתכון (בלי ה"קצת" או ה"לפי איך שמרגשים", שהיו כל מה שסבתא היתה מוכנה להסגיר). ועכשיו כשהיא כבר לא איתנו, אחותי אחראית על הגפילטע, והטועמים טוענים שהיא מצליחה להתקרב מאד לטעם המקורי.

מכל המאכלים של סבתא, אני מתגעגעת במיוחד לוורניקעס – כיסוני הבצק הממולאים בתפוחי אדמה ובצל. הם ממש לא דיאטטיים, אבל טעמם משובח. יחד עם זאת, ההכנה גוזלת לא מעט זמן וטירחה: הכנת הבצק, חלוקתו לעגולים (באמצעות כוס), רידוד שאריות הבצק כדי לסחוט ממנו עוד כמה עיגולים, הנחת המילוי וסגירת כל עיגול ועיגול תוך הידוק מוקפד של הקצוות ואז יש לבשל בסיר מלא במים. סבתא היתה עושה הכל במיומנות ובסבלנות אין קץ. אפשר למצוא ורניקעס קפואים בסופר או במסעדות שמנסות לשמר את המסורת. אבל מבחינתי זה לא אותו דבר. אין כמו הורניקעס של סבתא – לא כאלה עם הטעם המדוייק. כנראה שהרכיב הסודי היה האהבה שהיא היתה דוחסת פנימה כשאף אחד לא  הבחין.

סוף אוגוסט בת"א: בין שקיעה בחוף הים להפגנה בכיכר החטופים

 

https://ims.gov.il/sites/default/files/318230316_455009990142487_7835989085564579121_n.jpg

 

‏אחרי צהריים מאוחרים של סוף אוגוסט. זהו חלקו האחרון של יום אשר הוכרז כ"יום עצירה", למען המאבק להשבת החטופים. אבל אנחנו מצאנו את עצמנו על קו החוף. היינו שלוש אחיות, שני האחיינים שלי והבת של אחותי השניה. ביחד נהנינו מהבריזה הנעימה ומהשלווה. ישבנו על כיסאות פלסטיק נמוכים, שלהם שולחנות תואמים, והזמנו שתייה קלה, קצת עראק למבוגרים ופיצה חמה לילדים.

אחת מאחיותיי חיה בחו״ל ובאה לחופשה קצרה (מדי, בת שבוע) לארץ. לכבודה התכנסנו שם, ממש לפני השקיעה והיא זו שנאנחה ראשונה: כמה יפה החוף עם החול הצהוב-לבן והשקיעה המעוננת. אין חופים כאלה, קבעה, בשום מקום בעולם. אפילו לא במקסיקו, שם החופים לתיירים סגורים בתוך מתחמים פרטיים, בעוד כאן יושבים יחד, בעירבוביה, עם המקומיים. ואני מצאתי את עצמי מצטטת את מה שאמרה האורחת-לשבוע יום-יומיים קודם לכן: הפער בין שלוות בין הארביים למצב המדיני, הביטחוני, החברתי והגאו-פוליטי – הוא בלתי נתפס. לרגע אפשר להתעלם ממנו, לחיות רק את ההווה ולהתרכז בפרטים הקטנים. למשל בילד בן העשר שמרים את הראש ממסך הטלפון, כשמסיבים את תשומת ליבו ליופיה של השקיעה. או לפנטז ביחד, בכאילו נורמליות, על חופשה משפחתית-מורחבת בקיץ הבא, אולי על חוף אגם אירופאי, רחוק-רחוק מכאן ומה"מצב".

אבל קצת אחר כך כבר אי אפשר להתעלם מהמציאות. המציל סיים את משמרתו לאחר שדרש מכל המתרחצים לצאת מהים. גם בבית הקפה החופי התחלפה המשמרת. השמש שקעה, החושך הלך וירד. הקסם של אחר הצהריים התפוגג בהדרגה. הגיע הזמן שהאורחת-שעוד-מעט-כבר-פורחת תיקח את הילדים אל חדר המלון הסמוך כדי להתקלח ולהחליף בגדים לפני ארוחת הערב. אנחנו – אחיותיה – ניסע אל מרכז העיר, כדי להצטרף להפגנה שאירגנו משפחות החטופים, לתמוך בהן ולהיספר. רק נספר –הבטחנו – ומיד נחזור להמשיך בבילוי המשותף. בעת שאחותנו ניערה את החול מהמגבות ואת הילדים מהמסכים, אנחנו עשינו את דרכנו אל מחוץ לחוף. החול האט את צעדינו, בעודנו נחושות למלא את חובתנו האזרחית ולחזור אל האחרים כמה שיותר מהר.

בהפגנה מצאנו שיש יותר אנשים ממה שחששנו, והרבה יותר לחות ממה שקיווינו. הקהל ברובו דמה לנו: אנשים נראו כמי שבאו להפגין תמיכה על-הדרך, בין פעילות שיגרתית אחת לאחרת. רובם לא לבשו חולצות עם סיסמאות המאבק ולא נשאו דגלים. אבל הקהל היה גדול מספיק כדי לעצור אותנו הרחק מהבמה. לא יכולנו לראות את הנואמים, וקשה היה לעקוב אחרי דבריהם. לא נורא. העיקר שהגענו והפגינו נוכחות. כך ניסינו להרגיע את מצפוננו, למרות שהמועקה של השנתיים האחרונות חזרה להתיישב עמוק-עמוק בלב, ביתר שאת.

קצת אחר כך, אחותנו סמסה ושאלה האם לחכות לנו או לשבת לארוחת ערב לפני שנשוב. הבטחנו לה שנצא מיד לדרך וביקשנו שבינתיים יזמינו את האוכל. כשהגענו ללובי המלון, מצאנו את כולם מחכים למנות וחזרנו לגלגל שיחה, כמעט מהמקום שבו הפסקנו על החוף. הזכרנו אנשים אהובים ויקרים, טיולים וחוויות, ולא פסחנו גם על תכנונים לעתיד. בכך השתדלנו לפייס את אחותנו שהגיעה לביקור קצוב, בעוד אנחנו מבזבזות זמן יקר על חובותנו האזרחיות. זמן שיכולנו להקדיש לה ולמשפחתה. כשהגיע האוכל שהוגש בחלל הנעים, לצלילי נגינה חיה בפסנתר, התעוררו רגשות אשם הפוכים. המחשבות לא יכלו שלא לנדוד אל סרטוני החטופים המורעבים במנהרות עזה, אשר הופצו רק ימים אחדים קודם לכן. וכך התטלטלנו בין האישי ללאומי ובין שמחות יום-יומיות לטרגדיה הגדולה, עם נקיפות מצפון שאינן מרפות.