כל אחד והמקום השמח שלו

 

יום אחד גיליתי שהפיד הפייסבוקי שלי התמלא בפוסטים שעוסקים בסידרה החדשה שיצרה נועה קולר – מקום שמח. כמעט ולא נותרה לי ברירה אלא למצוא אותה בכאן 11 ולפצוח בכמעט-בינג' (הכמעט הוא רק בגלל שהסידרה עדיין שודרה כשהתחלתי בצפיה). בינתיים, בפיד שלי המשיכו לנתח כל פרק ופרק, לעיתים מספיילרים לי את שעתיד לקרות. אפילו כשהגיעה העונה לסיומה, העיסוק בה לא פסק; נמשכו ניסיונות שונים לנתח את כוונת היוצרת, ולמצוא איזשהו לקח שאפשר ללמוד וליישם מהיצירה שזכתה לשבחים רבים, עד כדי הכתרתה כ-"מופת".

ככל שהוספתי להיתקל בפוסטים האלו, כך הגעתי למסקנה משל עצמי: נראה ש"מקום שמח" של נועה קולר הוא כמו ציור רורשאך. כל אחד רואה בו השתקפות של עצמו, של חייו, של הפחדים והתשוקות הפרטיים שלו. אילו שמתמידים בזוגיות ארוכת שנים, נוטים לראות בסידרה חיזוק לכך שהכי טוב להשאר יחד. מי שנפרדו – יתפסו לזה שאין דרך לגרום לזוגיות לעבוד לאורך זמן. ואילו מי שחיים במערכות פתוחות ימצאו הוכחה לכך שהשיטה שלהם היא המתבקשת, כשאפשר ומותר לממש ריגושים בחוץ בלי לפרק את הבית והמשפחה החמים והבטוחים. וכן הלאה – כל אחד וגישתו ובחירותיו.

מכל מה שנכתב, עורר בי התנגדות מיוחדת הטור של דנה ספקטור בידיעות אחרונות. לדבריה, תנאי הכרחי לקיום זוגיות הוא נימוס בסיסי. כזה שלא מאפשר להתחרע על עוגת שוקולד בעודך לבושה בבגד נוח מול הטלוויזיה בביתכם המשותף. אין ספק שנימוס זה חשוב, ובמסגרת הזו רצוי שכל אחד ישמור את יציאות הגוף שלו לעצמו, ככל האפשר. עם זאת, לו לא יכולתי להרגיש בנוח בביתי שלי – הרי שלא הייתי מסוגלת לחיות ביחד עם בן זוגי תחת אותה קורת גג.

המאמר ממשיך באבחנה שהבעיה העיקרית של הזוג בסידרה – ורד את בן – היא הכנות המלאה שבה הם מתעקשים לנהוג האחד בשנייה. לפי ספקטור, כדי לפזר קסם שישמר זוגיות ארוכת טווח, חייבים למכור שקרים לבנים – שאף אחד לא באמת קונה – בסגנון "את הכי יפה בעולם! יותר מכל הניקול קידמנס שיש!". האמת שזה מעורר בי את אותם רחמים שמתעוררים בספקטור – אולי בצדק – כשהיא פוגשת זוג שאומר תמיד רק אמת – ואת כל האמת – ישר בפנים. זוגיות טובה, בעיני, מתקיימת איפשהו על הרצף: בין המחמאות המהונדסות לאמת הצרופה. רצוי לבחור בכנות – אבל צריך להיות רגיש מספיק כדי לדעת איך ומתי ועד כמה. הקסם האמיתי קורה כשנלחשת השורה

You are so beautiful … to me

מתוך רגש אוטנטי עמוק ובדגש על שכך אתה נראה בעיניי, המכירות אותך היטב, מקרוב, מבפנים ומבחוץ.

ואולי מה שבאמת עורר את התנגדותי באותו המאמר הוא המהירות שבה דנה ספקטור נעה בין קיצוניות אחת לשניה: בין התחשבות עד כדי ביטול עצמי לבין התעלמות מוחלטת מצרכי הזולת; בין אמת לשקר (גם אם לבן); בין נינוחות חסרת מודעות עצמית לבין עמידה מתמדת ודרוכה על המשמר. כל זוגיות – ובמיוחד הטובות שבהן, המחזיקות לאורך זמן – נמצאת איפשהו על הרצף, בנקודת איזון עדינה, שיכולה להשתנות עם הזמן, ומתאימה בדיוק למידתו של כל זוג וזוג. אין זוג אחד דומה לשני, וזוגות שחיים יחד בהרמוניה לאורך זמן, הם אלה שיש ביניהם התאמה בסיסית ויכולת להתפשר ולהתאים את עצמם האחת לשני, עם כל השינויים שהחיים והשנים מביאים איתם. במובן זה – לכל אחד יש את המקום השמח היחיד והמיוחד שלו.