8.10.23

טלוויזיה, אתרי חדשות, ופייסבוק - זה כל מה שאני מסוגלת לעשות בערך. גם כך נתפשתי בתקופה בה האנרגיות ירודות.

אז אני גוללת וגוללת את הפיד בפייסבוק עד אין סוף, עד שאין לו כבר מה לחדש לי, ואחרי כל הפוסטים של נעדרים, הספדים וסיפורי גבורה (סירטונים אני בשום אופן לא פותחת), למערכת כבר אין מה לחדש לי והיא מעלה פוסטים ישנים, מערב שמחת תורה ומחול המועד: פוסטים מחיים אחרים, של הופעות ואירועי תרבות, מכירה מיוחדת של מוצרי צריכה, ארוחות משפחתיות וטיולים בארץ עם תמונות שמחות של אנשים מחייכים מכל הלב.

האנרגיות שלי היו נמוכות עוד קודם, ומה שהטריד אותי אז נראה חסר כל משמעות עכשיו. מה היה לי רע, אני תוהה, בסגנון הסבתא האהובה שלי. מי שעבר תופת, כמוה, שולל בתוקף זכות להיות פחות ממאושר על כל שעה נורמלית. ועדיין אני מייחלת לזמנים אחרים, שישובו מתישהו, זמנים טובים בהרבה, שכוללים את האפשרות והזכות לסתם דכדוך ״קיומי״ מדי פעם.

7.10.23

 

מעל לעשרים שנה שאנחנו יחד ואבי מנסה ללמד אותי איך להדחיק. והנה זה הצליח. אני מדחיקה . הנפש לא מסוגלת להכיל.

ובכל זאת.

הערכות שהולכות ומאמירות. התחלנו מכמאה נרצחים, כעת מעריכים שכאלף. אלה רק הערכות, אין מספרים מדוייקים, הכאוס שולט. אך כבר לא ברור איך אפשר לתפוש את הכמות הזו של הנרצחים - אין שום דרך לתת תשומת לב לכל שם, פנים וסיפור. פתאום ירי הרקטות כבר לא מרגש בכלל, וידיעה על עוד פצוע או אפילו הרוגה - זניח. כך מצד אחד, ומהצד השני, הבטן מתהפכת: אבדן ערך חיי האדם, חוק המספרים הגדולים, האיומים, הנוראיים, ואני מפשפשת בהם, כמו מחפשת קנה מידה להאחז בו, ואין פרופורציה בין הטבח הזה, בתוך שעות בודדות, לבין כמות שנתית - ואפילו כוללת - של נפגעי פעולות האיבה, חללי צה״ל, הרוגים בתאונות הדרכים, נרצחים על רקע פלילי ואלימות במשפחה. המסקנה המתבקשת היא אחת: 11 בספטמבר שלנו. מי היה מאמין, אבל כן, זה מה שזה.

וכל זה בלי מילה על החטופים לעזה. את זה הנפש שלי עדיין לא מסוגלת להכיל.

ויש את ההיבט הנוסף, שלזה בעצם חיכינו, כולנו - שמאל וימין, רק-ביבי ורק-לא-ביבי. ידענו שאנחנו בדרך לחציית כל הקווים, שדרושה לנו סטירה אחת, מצלצלת, כדי שנתאפס בחזרה על עצמינו. חששנו שהיא תגיע, אפילו ניסינו לשער מאיזה כיוון. ידענו והופתענו, עם המכנסיים למטה, במערומינו. ״וואלה יופי.״ ועכשיו, מה?

איזוהי גיבורה

 

המחשבה לשתף קהל בסיפור חיי כאדם עם מוגבלות היתה קיימת בי במשך תקופה ארוכה. הדבר התאפשר לאחרונה, אחרי שפרסמתי את מחשבותיי בפייסבוק, סביב יום השיוויון לאנשים עם מוגבלויות, שבו ביטאתי את המאבק התמידי בסטיגמות וברושם הראשוני שמותיר המראה החיצוני שלי, אשר מטעה הרבה פעמים. עמיתה יקרה לעבודה לקחה את היוזמה והציעה למחנכת של ביתה המתבגרת, להזמין אותי לדבר בפני הכיתה, והמחנכת הרימה את הכפפה ויצרה איתי קשר. לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים, למרות החששות – מקווה שיבינו את דבריי על אף הקושי בדיבור שמציב שיתוק המוחין שלי, ומתלבטת מה ואיך לספר כך שלא אייגע ולא אשעמם. בערב שלפני הגיע פחד הקהל המוכר והטוב – מה הייתי צריכה את כל זה, חשבתי – אבל כבר הבטחתי ולא היתה דרך חזרה, וכנראה שטוב שכך.

פגשתי כיתה של בנות חמש עשרה, סיפרתי את סיפור הלידה שלי ועל הוריי הצעירים שלא ידעו תחילה מאיפה נפל עליהם האתגר של גידול בת שהתפתחה לאיטה, ושכל מיומנות נרכשה על ידה בדמעות וביזע. על ההחלטה שלהם לא לוותר לי ולהנחיל לי את השקפת העולם שכשקשה מתאמצים יותר, שאם רק ארצה – אצליח בכל דבר, ולכן אני בעצם כמו כולם. המשכתי ופרטתי חלק מהאתגרים שנקרו בדרכי ועל ההצלחות שנחלתי.

התגובות שקיבלתי מהבנות בעקבות דבריי היו כמובן חיוביות, נדיבות וחמות. במיוחד נגעה לליבי אחת:

"המורה, אני אשמח אם תמסרי לאירית שבזכותה למדתי לאהוב את עצמי יותר." – אפילו אם הייתי זוכה רק בתגובה הזו, יכולתי להישען אחורה, בסיפוק וגאווה, שאני את שלי עשיתי.

השיחה הזכירה לי את מה שכתבו ליד תמונתי בספר המחזור כשסיימנו תיכון, ש"אירית ואומץ ביחד הולכים" – מה שהתחרז כמובן עם עוד כמה שורות שנכתבו עלי. כשאומרים שאני "אמיצה" ו"גיבורה" הכוונה היא ללא ספק חיובית, טובה וטהורה. אבל אני – ממזרה שכמותי – קוראת לפעמים את הסאב-טקסט, שנראה לי שאפילו הדובר לא מודע אליו. זה קצת כמו לתאר אדם שעומד במקום גבוה ובטוח, בעוד תחתיו נהר שוטף וקוצף ונושא איתו מישהו אחר בזרם. יכול הצופה להתעלם מהמחזה ואיש לא ידע שראה זאת, המים לא יגיעו אליו ולא יזיקו לו. אם יבחר לקפוץ אליהם על מנת להציל את הטובע – ינהג באומץ לב ראוי לציון! אבל מה בקשר לזה שנסחף בזרם? הוא נקלע לשיטפון באקראיות חסרת מזל. אם הוא מנסה לחשוב על מסלול ודרך בהם יוכל להינצל – מחפש זיז או שיח להיאחז בהם, מחשב את הזווית הנכונה לשחות כך שלא יתעייף מדי ויצליח להגיע למקום בטוח – אפשר לומר שהוא נוהג בתושייה, שהינו בעל תעצומות נפש, אבל אמיץ – פחות, לפחות אם תשאלו אותי.

"יכולת לשבת בבית, לרחם על עצמך ולוותר על הכל" אמרה לי אחת הבנות. וזה נכון, באמת יכולתי. "אבל מי היה מפסיד אז?" הפנתי אליה שאלה משלי ומיד עניתי "קודם כל ובעיקר אני." אני לא האיש האמיץ שקפץ למים הקרים. אני נקלעתי לסיטואציה, הזרם משך אותי ולא השאיר לי ברירה אלא למצוא את הדרך להציל את עצמי, כי אחרת הייתי טובעת בוודאות.

לא אחת אמרו לי שאני אמיצה: על שהשתלבתי בשוק העבודה, שבניתי זוגיות עם שותפי לחיים, וודאי על שהבאתי ילדים לעולם ואני מגדלת אותם. הכוונות, ברור לי, טובות, אבל הסאב-טקסט מטריד: אם אינני שולטת בתנועות הראש שלי, האם זה אומר שאין באפשרותי לנהל חיים עצמאיים ומלאים? שאיש לא יאהב אותי? שאינני יכולה להיכנס להריון, לשאת אותו, ללדת ולגדל שני בנים לתפארת? אכן, הדברים קצת יותר מורכבים ומסובכים עבורי, אבל כל עוד יש ראש על הכתפיים, כמעט הכל אפשרי, וזו עובדה שהוכחתי. כן, גם לעצמי ... ושאיפתי הצנועה היא לתרום את חלקי הקטן, על מנת לקרב את היום שבו הבחירות שלי יהיו מובנות מאליהן, על אף שיש לי נכות.

 

יום סגול

 

השלישי בדצמבר הוא יום סגול: היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, ואני לא צובעת את הפיד שלי ולא מפרסמת, למרות שאני נמנית עם חתני וכלות היום – יש לי מוגבלות, נולדתי עם שיתוק מוחין. אני מסרבת להשתתף במסיבה בגלל שאי אפשר לצמצם נושא חשוב כל כך, אשר דורש חריש עמוק, ליום אחד בשנה, ומסרבת שוב, כי אי אפשר לצמצם אותי לצבע אחד ולקוביה אחת של אישה עם מוגבלות. נכון, יש לי שיתוק מוחין, תמיד היה לי ותמיד יהיה, אבל זה רק חלק אחד מתוך הפאזל העשיר והשלם שהוא האדם שאני.

רשימה שלמה של ימים מיוחדים תופסים כמעט את השנה כולה: יום הצדק החברתי, יום האפילפסיה ויום הברייל, יום הילד ויום האישה, היום למניעת אלימות והיום למען עיתונות חופשית. כל קבוצה מוחלשת – או קבוצה הנתפסת ככזו – זוכה ליום משלה; כל מחלה ומצב פיזי מנסים לקדם את יחסי הציבור שלהם באמצעות תאריך יעודי בלוח השנה; לכל נוהג ראוי לגינוי או, לחילופין, דווקא לקידום, מוקדש יום מיוחד. אבל האם זה אכן מספיק – יום בשנה לכל אותן המטרות, שהן באמת ראויות, או שמדובר רק באמצעי למירוק המצפון – הנה הקדשנו יום לגינוי ומניעה של אלימות במשפחה או לשילוב השונה בחברה, סימנו וי, ולמחרת  אפשר פשוט להמשיך הלאה בשגרה.

ומה הרעיון האמיתי שעומד מאחורי קידום הזכויות של בעלי מוגבלויות: האם הם ראויים לזכויות מיוחדות או לשוויון זכויות? אני כמעט מתחלחלת כאשר מדברים על שילוב של בעלי צרכים מיוחדים. אותי מעולם לא היו צריכים "לשלב", אני הייתי לגמרי פעילה והשתלבתי בעצמי ובכוחותיי. אין ספק שהחיים עם מוגבלות מציבים קשיים ואתגרים, אך אלה פחות הטרידו אותי, אולי כי התמזל מזלי ונכותי קלה יחסית ומציבה קשיים פיזיים שלפחות לי נדמים כשוליים. האתגר האמיתי הוא משותף לכל מי שהשוני שלו בולט ממבט ראשון – בין אם מדובר בצבע העור, בהשתייכות אתנית או סתם מראה חיצוני – המלחמה המתמדת בדעות קדומות ולמען קבלת הזדמנות שווה. העובדה שכמעט כל דבר בחיי – לימודים, קבלה למקומות עבודה, הכרת בן זוג, תחזוקת הבית וגידול הילדים - היה קצת יותר קשה או מסובך בגלל שיש לי שיתוק מוחין, הפכה כל אחת מהמשימות האלה לאתגר שעליו הסתערתי ולא ויתרתי. זה לא אומר שאני גיבורת-על כל-יכולה, אלא בסך הכל אדם פשוט שמאמין שניתנה לו רק הזדמנות אחת לחיות פה, ולכן יש לעשות את הטוב ביותר כדי להנות מהדרך ומההישגים, וכשקשה – פשוט מתאמצים יותר. אילו הם הערכים שלאורם חינכו אותי הוריי: קשה יש רק בלחם, ואין הדבר העומד בפני הרצון!

זה לא פותר, כמובן, את החברה מהמחויבות שלה לסובלנות לשונה, להנגשה עבור מי שזקוק לה, לחמלה ולפתיחות, ויש לחברה עוד דרך ארוכה לעבור בכל הנוגע לכך. יום אחד בשנה להעלאת המודעות רחוק מלהספיק. עבור בעלי המוגבלויות כל יום הוא יום של מאבק, מתמיד וסיזיפי, להוכיח שגם הם יכולים ושגם להם מגיע. אין כאן קיצורי דרך, ומי שמנסה לסגור לי דלתות, הרבה פעמים יאלץ להתמודד עם העובדה שאני מתעקשת להיכנס, וכשאין ברירה - אפילו דרך החלון. אני מאמינה שכמעט כל מי שנתקל בי, במיוחד במפגשים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ולאורך זמן – כקולגה בעבודה, כשכנה, כאמא בבית הספר, כקונה או לקוחה – לא יכול שלא לשנות ולו במעט את דעותיו על המתמודדים עם מגבלות פיזיות, ומי שהחזות החיצונית והרושם הראשוני שמשאיר שונים מאילו הנפוצים והמקובלים. וככה, מתוך  שגרת חיי ושלא לשמה, אני מאמינה שאני פועלת למען אילו שיבואו אחריי ופורצת להם דרכים, ממש כפי שאילו שהיו שם לפניי עשו זאת עבורי. כי מודעות ושוויון מקדמים כמעשה יום-יום או שלא מקדמים בכלל ...

https://www.sbs.com.au/topics/pride/agenda/article/2017/08/25/ongoing-relevance-growth-and-colour-wear-it-purple-day

יומני הקורונה: איך כל זה התחיל

בהתחלה אלה היו רק ידיעות חדשותיות על מחלה מוזרה שהחלה להתפשט בסין – לא הרבה יותר מאנקדוטה: אנשים מלוכסני עיניים שמסתובבים ברחובות עם מסכות של מנתחים על הפנים, וישראלים שחיים במזרח, מצטלמים בבידוד ביתי שכפו על עצמם. אפילו רואת שחורות כמוני, שחייבת להיות בשליטה בכל מצב, ולכן תמיד מתכוננת לתרחיש הגרוע מכל, לא תיארה לעצמה שזה יגיע עד אלינו, לכאן. אז זה התפשט במזרח, לקוריאה ויפן ולספינת תענוגות שהפכה להסגר צף, ומשם לאירופה ולאמריקה, וניצולי הספינה הנ"ל מנו כמה ישראלים שחזרו לארץ ישר להמשך הבידוד במיתחם יעודי, ועדיין נראה שהכל בשליטה מבחינתינו. לנו הרי יש מספיק צרות משל עצמינו, עם הסכסוך הישראלי-ערבי הנצחי, וחמאס בעזה וסבבי העימות הבלתי נגמרים, וחיזבאללה מצפון שמכוון אלינו טילים בעלי טווחים שהולכים ומתארכים, שלא לדבר על האירנים שמאיימים לפתח נשק גרעיני במטרה מוצהרת לחסל אותנו, ובינתיים שולחים זרועות ארוכות דרך סוריה, ירדן ושוב – עזה.

הבעיה שאנחנו, הישראלים, אוהבים לטייל בעולם, ועם כל הבידוד האזורי, הפכנו חלק מאירופה ונהיינו אזרחי העולם הגדול, ובלי קשר – הקורונה התפשטה בצורה ובקצב מפתיעים, והטרגדיה באיטליה עלתה על האסון בסין, כך שזה באמת היה רק עניין של זמן, עד שהאסטרטגיה של לבודד את הנשאים והחולים שחזרו מחו"ל ואלה שבאו איתם במגע, כבר לא תספיק. באיזשהו שלב כבר הבנתי שהסוסים ברחו מהאורווה אפילו כאן, אצלנו, ורק ייחלתי שיסגרו כבר את בתי הספר – כי ככה זה כשאת חרדתית עם תירוץ מעולה של בן זוג שהוא חולה כרוני, שממש עדיף שלא יחלה בקורונה.

כש

מפלס הלחץ שלי עלה, צמצמתי הסתובבויות לצורך סידורים וניסיתי לתמרן את הבנים שלנו לצאת כמה שפחות, בעודי שומרת על השגרה שלהם ולא מקלקלת תוכניות (מה שבפועל בלתי אפשרי והם בעצם המשיכו בשגרה, להוציא יום-יומיים אקראיים שבהם שמחו לא ללכת לבתי הספר). מסביב אנשים המשיכו להתנהל כרגיל, להסתובב בקניונים, בין החנויות, לצאת לבלות בבתי קפה והקולנוע, ומחשבה סוררת התגנבה: האם אני דואגת לשווא, או שזה הם שלא רואים את הסכנה המתגנבת מאחורי גבם? ועדיין, גם בי התקיימה הדחקה מסויימת, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שלא נערכתי, דחיתי מטלות מיום ליום, עד שנהיה ברור שלסופר פארם כבר לא אכנס, לא בשביל כמה קרמים לפנים וויטמינים לעור, וכשיגמר לי המלאי נראה כבר מה נעשה, יש דברים חשובים מזה.

ואז השתלשלות העניינים גילתה דפוס מעניין של מרדף אחריי ..

בשבוע האחרון שבו עדיין בתי הספר היו פתוחים, נערך ה"פסטיגן", שהוא הפסטיבל של שבט הצופים שלנו, בו כל גדוד מכין הופעה ומתחרה כנגד יתר הגדודים. החזרות נמשכו באינטנסביות כאילו אין קורונה בעולם, ואני ייחלתי שמישהו יבטל את האירוע, ובו בזמן לא היה לי לב לאסור על שגיא את ההשתתפות באחד הארועים האהובים עליו במיוחד. כשאסרו על התכנסויות של יותר מחמשת אלפים משתתפים (הו, התמימות ...), הפסטיגן עדיין נפל בצד של מה שמותר, אבל ביישוב החליטו לא לקחת סיכון, ובקשו מההורים לא לבוא ולצפות במופע, אלא להישאר בבית ולהתחבר מרחוק: הילדים צולמו וההופעה שודרה בחי באינטרנט! כשבאתי לאסוף את שגיא הביתה, הבחנתי שלא כולם הקפידו על ההוראות, והמון הורים הציפו את המקום, ונדחקו בצפיפות. כל זה עבר לשגיא מעל לראש. הוא חזר קורן מאושר: הגדוד שלו זכה במקום הראשון עם מחרוזת שיריי יהורם גאון שביצעו. ארוע אחר שנרשם באותו הערב היה הגבלת ארועים למאה איש. לו היה הפסטיגן נקבע ליום שלמחרת – היו נאלצים לבטל אותו כליל.

"אולי תשקלי לוותר על הסרט מחר?" הציעה לי אחותי למחרת. היינו אמורות להשתתף באירוע של הקרנת בכורה לסרט הכולל הרצאה, במסגרת מנוי שנתי. המנוי שלנו הוא לשישי בבוקר, אבל באותו יום שישי אמור היה להיערך המירוץ השנתי של גני תקווה, שבו רצה שגיא להשתתף, אחרי שהתאמן לאורך שבועות וחודשים, ואחותי המרתוניסטית היתה אמורה ללוות אותו. אז את הסרט הזזנו לערב שלפני. בינתיים נדחה המירוץ לרגל המצב, אבל הכרטיסים שלנו נשארו ליום חמישי. אחותי הציעה שאני אוותר. בכל זאת יש לי בן זוג בקבוצת הסיכון. ואני החלטתי שאכן עדיף להקפיד מאשר להצטער אחר כך (שזה תרגום צולע ל

Bettr safe than sorry

 ובקשתי מאחותי שתתארגן על מישהו או מישהי שיחליפו אותי כבת זוג. לא עברה שעה ויצאה ידיעה שכל המופעים וההצגות מבוטלים ובתי הקולנוע ישארו סגורים.

למחרת, על הבוקר, קבלתי ווטסאפ מאמא שלי , בו עודדה אותי לשקול ולוותר על מפגש החברות שנקבע 

למוצאי אותה שבת בבית קפה. עם חברות הילדות שלי אני שומרת על קשר בעיקר האמצעות הפייסבוק. רק פעם בכמה שנים יוצא לנו להתארגן על מפגש מורחב (יחסית) פנים אל פנים, ודווקא בשבוע שקדם נפגשו שתיים מאיתנו באקראי, החליטו, כרגיל, ש"צריך להפסיק להיפגש ככה ... ולקבוע כמו שצריך", אבל הפעם הורמה הכפפה, וכולן היו בדיוק בארץ (מעניין למה ... מקריות שכזו) וזרמו, וקבענו מקום ויום ושעה. ובעודי תוהה איך אתנסח ואסביר שאבי שייך לקבוצת הסיכון ולכן אני נוהגת בהקפדה יתרה, שלחה אחת החברות הודעה בקבוצה ותהתה אם לא כדאי לדחות. אז דחינו. מי יודע למתי. אולי נלך על מפגש וירטואלי בזום. וקצת מאוחר יותר הודיעו שאסור לשבת במסעדות ובבתי קפה.

לאורך כל אותו סוף שבוע, נזפו בי חברותיי השונות שלא אעיז לחשוב על ללכת למשרד, לעבודה ביום ראשון, עד ששוכנעתי. בתי הספר נסגרו, ואני תכננתי להסביר שמאחר ובעלי בקבוצת סיכון, אעדיף לעבוד מהבית. אבל עוד לפני שהספקתי, הודיעו מהעבודה שכל ההורים לילדי בתי הספר רשאים לעבוד מהבית, וקצת אחר כך ביקשו מכלל עובדי החברה לא להגיע למשרדים ולעבוד אך ורק מרחוק..

אז זהו, מאז אנחנו בבית. אני עובדת מהבית. הבנים לומדים – מהבית. משתתפים בחוגים – מהבית, וגם פעילים, כל אחד בתנועת הנוער שלו, ומקבלים שיעורים פרטיים – מהבית.

https://images.app.goo.gl/vRXxVHr61zPu8eJs5 

כשרבין נרצח

בנובמבר 95' אחיותיי ואחי היו תלמידים בכיתה י"ב. לאחי היה חבר טוב (ממש-כמעט כאח) שגר בקצה הרחוב שלנו. הוא היה בן למשפחה דתית ולכן למד בישיבה תיכונית סמוכה ולא הלך לבית הספר ביחד עם אחיי. אבל ההיכרות ברחוב והאהבה המשותפת למוזיקה ולנגינה חיברה בינו לבין אחי והפכה לחברות קרובה במיוחד. בשבת "ההיא" שבה נערכה ההפגנה/עצרת בכיכר, שנקראה אז, עדיין, ע"ש מלכי ישראל, אחי שהה בביתו של ד. וכשיצאה השבת הדליק אבי המשפחה את הרדיו כדי להתעדכן אחרי יום שלם של ניתוק, ושמע את אשר התרחש. ובזמן שאחי עשה את הדרך הקצרה שבין שני הבתים הפרטיים  - שלהם ושלנו - אבא שלי ואני ישבנו יחד ב"חדר המשפחה" שבקומה השניה שבביתינו וצפינו בטלוויזיה בסרט "רצח מהעבר" של קנת בראנה ואמה תומפסון. זהו סרט מותח במיוחד שתוך כדי צפיה בו הבנתי שכבר ראיתי אותו מתישהו בעבר, אבל למרות שיצא לאקרנים רק שלוש שנים קודם לכן לא הצלחתי להזכר בשום פנים ואופן כיצד הוא מתגלגל (כמה אופייני לי, אפילו אז, בשנות העשרים לחיי ...) ולכן צפיתי בו כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה. ואז, ממש בשיא המתח, נכנס אחי הביתה ובישר מיד, בעודו בקומה התחתונה, ש"ירו ברבין!" ובאותו הרגע נטשנו כמובן את הסרט ועברנו לצפות בחדשות המתפרצות

הייתי אז ממצביעיי מפלגת העבודה, מתומכי הסכמי אוסלו, וזיהיתי עצמי עם מחנה שמעון פרס. בשבוע שקדם הטלתי ספק בנחיצות העצרת למען השלום. תהיתי מה הצורך בהפגנה של הרוב השולט, גם כשהמיעוט מנהל מחאה עקשנית ונוקבת ואף מסיתה. והנה עכשיו נוצלה ההזדמנות לירי בראש הממשלה! לא עבר הרבה זמן ואיתן הבר נראה על מסך הטלוויזיה והקריא מתוך דף את הבשורה הבלתי נתפשת: רבין מת. ראש הממשלה נרצח. ובעודי מדלגת במדרגות הבית אל קומת הקרקע והמטבח - למצוא אוכל שאולי ינחם איכשהו במשהו - התגלגלה במוחי התהייה כמה זמן יקח עד שגם אצלינו תעלה השערה מופרכת של קונספירציה, ממש כמו ברצח הנשיא קנדי ......                 י

אחר כך אבא נשאר ער כל הלילה מול מסך הטלוויזיה המרצד. שאר דרי הבית ובכללם אני פרשנו לישון. אני את שנת הלילה שלי חייבת ויהי מה, ורק טיפול בתינוק הזקוק לי קודם לכך - אבל את זה הייתי עתידה לגלות כמה וכמה שנים אחר כך. למחרת הלכנו כל אחד לשיגרת יומו. הלכתי לעבודה אבל אני בספק אם עבדתי באותו היום. וכך גם היה למחרת - יום ההלוייה של יצחק רבין, אלא שבמהלך הבוקר הודיעו לנו שאנחנו משוחררים ללכת הביתה בצהריים כדי לצפות בהלוייה, ולצורך כך קיבלנו בעבודה קוד דיווח מיוחד. וכך התאחדנו שוב, בני המשפחה הגרעינית, בבית, בחדר המשפחה, מול הטלוויזיה, בה שודרה ההלוויה. הנשיא קלינטון חזר בנאומו על המילים בעברית שאמר בליל הרצח "שלום, חבר", ונועה, נכדתו של רבין, נשאה הספד מרגש בשם המשפחה

גם לעצרת שנערכה במוצאי השבת הבאים, לציון הרצח, לא הלכתי. אבל בשעות המוקדמות של בוקר אותה השבת פקדתי את הכיכר. ביחד עם אחותי פסעתי על המדרכה שהיתה עמוסה בנרות ובחלב שנדף מהם, עלינו במדרגות אל הבמה ששימשה בעצרת ותשמש גם בעצרות ובהפגנות העתידות לבוא, ועשינו את הדרך של רבין למטה במדרגות האחוריות המובילות למגרש החניה. דרכו האחרונה

הכיכר לא המתה בשעה המוקדמת ההיא של שבת נובמבר שמשית, אך גם היתה רחוקה מלהיות נטושה. ישארלים רבים ושונים נמשכו אליה ממש כמונו, ומכולם לא אשכח ילד אחד, בגיל גן, שצעד עם אבא שלו ושאל "אבל אבא, איפה רבין?" ואת התשובה של האב איני זוכרת ואולי כלל לא שמעתי אותה כי שקעתי במחשבה שזו כנראה בדיוק השאלה ששאלנו את עצמינו כולנו באותה עת ולא מצאנו לה תשובה

רצח יצחק רבין

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/6/63/Rabin_Murdered_Yediot.jpg

חבילה הגיעה

אני משתדלת להדיר את רגליי מסניף הדואר השכונתי ככל שרק מתאפשר לי, ולצרוך כל שירות אפשרי בסניף הגדול שביישוב הסמוך - קניית בולים, תשלום תשלומים ושליחת מכתבים רשומים - שתדירות השימוש בהם רק הולכת ויורדת עם הזמן, לשמחתי. אבל החבילות, מה לעשות, ממשיכות להגיע אל "סניף הבית".

עד לפני שנים אחדות הסניף היה ממוקם במרכז הישוב ובמרחק מאיתנו. ניהלה אותו זכיינית אחת יחידה ומהוללת, שעשתה את כל העבודה לבדה, במסירות-יעילות-וחריצות, וגם כשהיית מגיע לחללון הקטן שלרשותה בעיצומו של בוקר שישי עמוס, והתור היה משתרך עד הרבה מעבר לדלת, ידעת שתוך זמן קצר להפליא דליה תתקתק את הכל ואת כולם אחד-אחד. עכשיו הסניף במרחק הליכה קצר מביתינו, החלל מרווח, כסאות אדומים ערוכים בשורות, גם מכשיר להנפקת מספרים יש ומסך שיכול להציג מי הבא בתור ומי בתור הבא, אבל שני האחרונים עומדים מיותמים ואינם בשימוש. הזכיין הצעיר יושב בעמדתו וגברת צעירה הרבה פחות נעזרת בו לבצע כמה וכמה וכמה פעולות במטבע חוץ שעורכות עד אין קץ, והמושבים האדומים הולכים ומתמלאים בממתינים בתור.

"מי אחרון?" שואל כל הנכנס.

"אחרי יש אחד עם כיפה" מסבירה גברת עם עגלת שוק "הוא הלך ויחזור" היא מבטיחה. "ואחריו יש עוד אחת עם תינוק"

"אז אני אחריה!" מכריז האחרון התורן "ותכף אשוב" ויוצא.

וכשנכנסת לבנת השער היא לא אומרת "מי" ולא "אחרון" אלא נגשת באיחור האופנתי לעמדתה שלה מאחורי הדלפק, לחלק חבילות ... חבילות בלבד! רחש עובר בקהל, מי לחבילות? ומי לפעולות אחרות? התור מתפצל לשניים, ומסתדר מחדש. קשיש עם מקל נגש לעמדה, הוא בא לקבל דרכון אבל אין לו קבלה ... חייבים קבלה, מסבירה לבנת השיער בסבלנות אין קץ, בלי קבלה היא אינה רשאית למסור לו את הדרכון.

"אבל הוא שלי!" מנסה להתווכח.

והיא בשלה.

"אבל לא נתנו לי שום קבלה!" הוא מתעקש.

והיא מציעה שיתיעץ עם הבת או הנכדה או מי שלא סייע לו במשרד הפנים - שיעזרו לאתר את המסמך הנדרש. אז הוא שולף טלפון סלולרי מינימלי ועתיק ומחייג ... ההוא עם הכיפה שהלך - חזר בינתיים, ומתנדנד מרגל לרגל ומקטר שבעצם הוא היה בתור לפני הקשיש, ועכשיו - כמה זמן זה לוקח וכמה עוד צריך לחכות ... אז היא מסכימה לקבל אותו בזמן שבעל הדרכון מברר את ברוריו בטלפון. רק שלבעל הכיפה אבדה ההודעה על החבילה ... הוא קיבל אותה כסמס לנייד אבל נמחק לו בטעות. זו חבילה בינונית - הוא מתאר - מירושליים.

"אני לא מאמינה שאתה עושה לי את זה!" קוראת לבנת השיער ביאוש ומתחילה במבצע חיפוש. ואני - לא מאמינה שהוא עושה את זה לכולנו ...


"למה אתם לא מפעילים את השימוש במספרים?" אני שואלת את זאת שעל החבילות כשמגיע סוף-כל-סוף תורי, אחרי שהתגברה על כל אלה שלפני ומכשוליהם והמסמכים החסרים להם, ואחרי שאני התגברתי על כל אלה שניסו לעשות את עצמם שלא ראו אותי כשנכנסו ולכן הסיקו שהם לפני.

"מספרים?" התפלאה "לא צריך כאן מספרים!"

"צריך! צריך!" אני מאווררת את העצבים שצברתי מאז נכנסתי לסניף "אולי זה יעשה פה קצת סדר בבלגן!"

"אין פה שום בלגן!" היא קובעת נחרצות "ותחתמי לי כבר ... כאן וכאן וכאן ... יש אנשים שמחכים אחריך!"