יום סגול

 

השלישי בדצמבר הוא יום סגול: היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, ואני לא צובעת את הפיד שלי ולא מפרסמת, למרות שאני נמנית עם חתני וכלות היום – יש לי מוגבלות, נולדתי עם שיתוק מוחין. אני מסרבת להשתתף במסיבה בגלל שאי אפשר לצמצם נושא חשוב כל כך, אשר דורש חריש עמוק, ליום אחד בשנה, ומסרבת שוב, כי אי אפשר לצמצם אותי לצבע אחד ולקוביה אחת של אישה עם מוגבלות. נכון, יש לי שיתוק מוחין, תמיד היה לי ותמיד יהיה, אבל זה רק חלק אחד מתוך הפאזל העשיר והשלם שהוא האדם שאני.

רשימה שלמה של ימים מיוחדים תופסים כמעט את השנה כולה: יום הצדק החברתי, יום האפילפסיה ויום הברייל, יום הילד ויום האישה, היום למניעת אלימות והיום למען עיתונות חופשית. כל קבוצה מוחלשת – או קבוצה הנתפסת ככזו – זוכה ליום משלה; כל מחלה ומצב פיזי מנסים לקדם את יחסי הציבור שלהם באמצעות תאריך יעודי בלוח השנה; לכל נוהג ראוי לגינוי או, לחילופין, דווקא לקידום, מוקדש יום מיוחד. אבל האם זה אכן מספיק – יום בשנה לכל אותן המטרות, שהן באמת ראויות, או שמדובר רק באמצעי למירוק המצפון – הנה הקדשנו יום לגינוי ומניעה של אלימות במשפחה או לשילוב השונה בחברה, סימנו וי, ולמחרת  אפשר פשוט להמשיך הלאה בשגרה.

ומה הרעיון האמיתי שעומד מאחורי קידום הזכויות של בעלי מוגבלויות: האם הם ראויים לזכויות מיוחדות או לשוויון זכויות? אני כמעט מתחלחלת כאשר מדברים על שילוב של בעלי צרכים מיוחדים. אותי מעולם לא היו צריכים "לשלב", אני הייתי לגמרי פעילה והשתלבתי בעצמי ובכוחותיי. אין ספק שהחיים עם מוגבלות מציבים קשיים ואתגרים, אך אלה פחות הטרידו אותי, אולי כי התמזל מזלי ונכותי קלה יחסית ומציבה קשיים פיזיים שלפחות לי נדמים כשוליים. האתגר האמיתי הוא משותף לכל מי שהשוני שלו בולט ממבט ראשון – בין אם מדובר בצבע העור, בהשתייכות אתנית או סתם מראה חיצוני – המלחמה המתמדת בדעות קדומות ולמען קבלת הזדמנות שווה. העובדה שכמעט כל דבר בחיי – לימודים, קבלה למקומות עבודה, הכרת בן זוג, תחזוקת הבית וגידול הילדים - היה קצת יותר קשה או מסובך בגלל שיש לי שיתוק מוחין, הפכה כל אחת מהמשימות האלה לאתגר שעליו הסתערתי ולא ויתרתי. זה לא אומר שאני גיבורת-על כל-יכולה, אלא בסך הכל אדם פשוט שמאמין שניתנה לו רק הזדמנות אחת לחיות פה, ולכן יש לעשות את הטוב ביותר כדי להנות מהדרך ומההישגים, וכשקשה – פשוט מתאמצים יותר. אילו הם הערכים שלאורם חינכו אותי הוריי: קשה יש רק בלחם, ואין הדבר העומד בפני הרצון!

זה לא פותר, כמובן, את החברה מהמחויבות שלה לסובלנות לשונה, להנגשה עבור מי שזקוק לה, לחמלה ולפתיחות, ויש לחברה עוד דרך ארוכה לעבור בכל הנוגע לכך. יום אחד בשנה להעלאת המודעות רחוק מלהספיק. עבור בעלי המוגבלויות כל יום הוא יום של מאבק, מתמיד וסיזיפי, להוכיח שגם הם יכולים ושגם להם מגיע. אין כאן קיצורי דרך, ומי שמנסה לסגור לי דלתות, הרבה פעמים יאלץ להתמודד עם העובדה שאני מתעקשת להיכנס, וכשאין ברירה - אפילו דרך החלון. אני מאמינה שכמעט כל מי שנתקל בי, במיוחד במפגשים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ולאורך זמן – כקולגה בעבודה, כשכנה, כאמא בבית הספר, כקונה או לקוחה – לא יכול שלא לשנות ולו במעט את דעותיו על המתמודדים עם מגבלות פיזיות, ומי שהחזות החיצונית והרושם הראשוני שמשאיר שונים מאילו הנפוצים והמקובלים. וככה, מתוך  שגרת חיי ושלא לשמה, אני מאמינה שאני פועלת למען אילו שיבואו אחריי ופורצת להם דרכים, ממש כפי שאילו שהיו שם לפניי עשו זאת עבורי. כי מודעות ושוויון מקדמים כמעשה יום-יום או שלא מקדמים בכלל ...

https://www.sbs.com.au/topics/pride/agenda/article/2017/08/25/ongoing-relevance-growth-and-colour-wear-it-purple-day

יומני הקורונה: איך כל זה התחיל

בהתחלה אלה היו רק ידיעות חדשותיות על מחלה מוזרה שהחלה להתפשט בסין – לא הרבה יותר מאנקדוטה: אנשים מלוכסני עיניים שמסתובבים ברחובות עם מסכות של מנתחים על הפנים, וישראלים שחיים במזרח, מצטלמים בבידוד ביתי שכפו על עצמם. אפילו רואת שחורות כמוני, שחייבת להיות בשליטה בכל מצב, ולכן תמיד מתכוננת לתרחיש הגרוע מכל, לא תיארה לעצמה שזה יגיע עד אלינו, לכאן. אז זה התפשט במזרח, לקוריאה ויפן ולספינת תענוגות שהפכה להסגר צף, ומשם לאירופה ולאמריקה, וניצולי הספינה הנ"ל מנו כמה ישראלים שחזרו לארץ ישר להמשך הבידוד במיתחם יעודי, ועדיין נראה שהכל בשליטה מבחינתינו. לנו הרי יש מספיק צרות משל עצמינו, עם הסכסוך הישראלי-ערבי הנצחי, וחמאס בעזה וסבבי העימות הבלתי נגמרים, וחיזבאללה מצפון שמכוון אלינו טילים בעלי טווחים שהולכים ומתארכים, שלא לדבר על האירנים שמאיימים לפתח נשק גרעיני במטרה מוצהרת לחסל אותנו, ובינתיים שולחים זרועות ארוכות דרך סוריה, ירדן ושוב – עזה.

הבעיה שאנחנו, הישראלים, אוהבים לטייל בעולם, ועם כל הבידוד האזורי, הפכנו חלק מאירופה ונהיינו אזרחי העולם הגדול, ובלי קשר – הקורונה התפשטה בצורה ובקצב מפתיעים, והטרגדיה באיטליה עלתה על האסון בסין, כך שזה באמת היה רק עניין של זמן, עד שהאסטרטגיה של לבודד את הנשאים והחולים שחזרו מחו"ל ואלה שבאו איתם במגע, כבר לא תספיק. באיזשהו שלב כבר הבנתי שהסוסים ברחו מהאורווה אפילו כאן, אצלנו, ורק ייחלתי שיסגרו כבר את בתי הספר – כי ככה זה כשאת חרדתית עם תירוץ מעולה של בן זוג שהוא חולה כרוני, שממש עדיף שלא יחלה בקורונה.

כש

מפלס הלחץ שלי עלה, צמצמתי הסתובבויות לצורך סידורים וניסיתי לתמרן את הבנים שלנו לצאת כמה שפחות, בעודי שומרת על השגרה שלהם ולא מקלקלת תוכניות (מה שבפועל בלתי אפשרי והם בעצם המשיכו בשגרה, להוציא יום-יומיים אקראיים שבהם שמחו לא ללכת לבתי הספר). מסביב אנשים המשיכו להתנהל כרגיל, להסתובב בקניונים, בין החנויות, לצאת לבלות בבתי קפה והקולנוע, ומחשבה סוררת התגנבה: האם אני דואגת לשווא, או שזה הם שלא רואים את הסכנה המתגנבת מאחורי גבם? ועדיין, גם בי התקיימה הדחקה מסויימת, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שלא נערכתי, דחיתי מטלות מיום ליום, עד שנהיה ברור שלסופר פארם כבר לא אכנס, לא בשביל כמה קרמים לפנים וויטמינים לעור, וכשיגמר לי המלאי נראה כבר מה נעשה, יש דברים חשובים מזה.

ואז השתלשלות העניינים גילתה דפוס מעניין של מרדף אחריי ..

בשבוע האחרון שבו עדיין בתי הספר היו פתוחים, נערך ה"פסטיגן", שהוא הפסטיבל של שבט הצופים שלנו, בו כל גדוד מכין הופעה ומתחרה כנגד יתר הגדודים. החזרות נמשכו באינטנסביות כאילו אין קורונה בעולם, ואני ייחלתי שמישהו יבטל את האירוע, ובו בזמן לא היה לי לב לאסור על שגיא את ההשתתפות באחד הארועים האהובים עליו במיוחד. כשאסרו על התכנסויות של יותר מחמשת אלפים משתתפים (הו, התמימות ...), הפסטיגן עדיין נפל בצד של מה שמותר, אבל ביישוב החליטו לא לקחת סיכון, ובקשו מההורים לא לבוא ולצפות במופע, אלא להישאר בבית ולהתחבר מרחוק: הילדים צולמו וההופעה שודרה בחי באינטרנט! כשבאתי לאסוף את שגיא הביתה, הבחנתי שלא כולם הקפידו על ההוראות, והמון הורים הציפו את המקום, ונדחקו בצפיפות. כל זה עבר לשגיא מעל לראש. הוא חזר קורן מאושר: הגדוד שלו זכה במקום הראשון עם מחרוזת שיריי יהורם גאון שביצעו. ארוע אחר שנרשם באותו הערב היה הגבלת ארועים למאה איש. לו היה הפסטיגן נקבע ליום שלמחרת – היו נאלצים לבטל אותו כליל.

"אולי תשקלי לוותר על הסרט מחר?" הציעה לי אחותי למחרת. היינו אמורות להשתתף באירוע של הקרנת בכורה לסרט הכולל הרצאה, במסגרת מנוי שנתי. המנוי שלנו הוא לשישי בבוקר, אבל באותו יום שישי אמור היה להיערך המירוץ השנתי של גני תקווה, שבו רצה שגיא להשתתף, אחרי שהתאמן לאורך שבועות וחודשים, ואחותי המרתוניסטית היתה אמורה ללוות אותו. אז את הסרט הזזנו לערב שלפני. בינתיים נדחה המירוץ לרגל המצב, אבל הכרטיסים שלנו נשארו ליום חמישי. אחותי הציעה שאני אוותר. בכל זאת יש לי בן זוג בקבוצת הסיכון. ואני החלטתי שאכן עדיף להקפיד מאשר להצטער אחר כך (שזה תרגום צולע ל

Bettr safe than sorry

 ובקשתי מאחותי שתתארגן על מישהו או מישהי שיחליפו אותי כבת זוג. לא עברה שעה ויצאה ידיעה שכל המופעים וההצגות מבוטלים ובתי הקולנוע ישארו סגורים.

למחרת, על הבוקר, קבלתי ווטסאפ מאמא שלי , בו עודדה אותי לשקול ולוותר על מפגש החברות שנקבע 

למוצאי אותה שבת בבית קפה. עם חברות הילדות שלי אני שומרת על קשר בעיקר האמצעות הפייסבוק. רק פעם בכמה שנים יוצא לנו להתארגן על מפגש מורחב (יחסית) פנים אל פנים, ודווקא בשבוע שקדם נפגשו שתיים מאיתנו באקראי, החליטו, כרגיל, ש"צריך להפסיק להיפגש ככה ... ולקבוע כמו שצריך", אבל הפעם הורמה הכפפה, וכולן היו בדיוק בארץ (מעניין למה ... מקריות שכזו) וזרמו, וקבענו מקום ויום ושעה. ובעודי תוהה איך אתנסח ואסביר שאבי שייך לקבוצת הסיכון ולכן אני נוהגת בהקפדה יתרה, שלחה אחת החברות הודעה בקבוצה ותהתה אם לא כדאי לדחות. אז דחינו. מי יודע למתי. אולי נלך על מפגש וירטואלי בזום. וקצת מאוחר יותר הודיעו שאסור לשבת במסעדות ובבתי קפה.

לאורך כל אותו סוף שבוע, נזפו בי חברותיי השונות שלא אעיז לחשוב על ללכת למשרד, לעבודה ביום ראשון, עד ששוכנעתי. בתי הספר נסגרו, ואני תכננתי להסביר שמאחר ובעלי בקבוצת סיכון, אעדיף לעבוד מהבית. אבל עוד לפני שהספקתי, הודיעו מהעבודה שכל ההורים לילדי בתי הספר רשאים לעבוד מהבית, וקצת אחר כך ביקשו מכלל עובדי החברה לא להגיע למשרדים ולעבוד אך ורק מרחוק..

אז זהו, מאז אנחנו בבית. אני עובדת מהבית. הבנים לומדים – מהבית. משתתפים בחוגים – מהבית, וגם פעילים, כל אחד בתנועת הנוער שלו, ומקבלים שיעורים פרטיים – מהבית.

https://images.app.goo.gl/vRXxVHr61zPu8eJs5 

כשרבין נרצח

בנובמבר 95' אחיותיי ואחי היו תלמידים בכיתה י"ב. לאחי היה חבר טוב (ממש-כמעט כאח) שגר בקצה הרחוב שלנו. הוא היה בן למשפחה דתית ולכן למד בישיבה תיכונית סמוכה ולא הלך לבית הספר ביחד עם אחיי. אבל ההיכרות ברחוב והאהבה המשותפת למוזיקה ולנגינה חיברה בינו לבין אחי והפכה לחברות קרובה במיוחד. בשבת "ההיא" שבה נערכה ההפגנה/עצרת בכיכר, שנקראה אז, עדיין, ע"ש מלכי ישראל, אחי שהה בביתו של ד. וכשיצאה השבת הדליק אבי המשפחה את הרדיו כדי להתעדכן אחרי יום שלם של ניתוק, ושמע את אשר התרחש. ובזמן שאחי עשה את הדרך הקצרה שבין שני הבתים הפרטיים  - שלהם ושלנו - אבא שלי ואני ישבנו יחד ב"חדר המשפחה" שבקומה השניה שבביתינו וצפינו בטלוויזיה בסרט "רצח מהעבר" של קנת בראנה ואמה תומפסון. זהו סרט מותח במיוחד שתוך כדי צפיה בו הבנתי שכבר ראיתי אותו מתישהו בעבר, אבל למרות שיצא לאקרנים רק שלוש שנים קודם לכן לא הצלחתי להזכר בשום פנים ואופן כיצד הוא מתגלגל (כמה אופייני לי, אפילו אז, בשנות העשרים לחיי ...) ולכן צפיתי בו כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה. ואז, ממש בשיא המתח, נכנס אחי הביתה ובישר מיד, בעודו בקומה התחתונה, ש"ירו ברבין!" ובאותו הרגע נטשנו כמובן את הסרט ועברנו לצפות בחדשות המתפרצות

הייתי אז ממצביעיי מפלגת העבודה, מתומכי הסכמי אוסלו, וזיהיתי עצמי עם מחנה שמעון פרס. בשבוע שקדם הטלתי ספק בנחיצות העצרת למען השלום. תהיתי מה הצורך בהפגנה של הרוב השולט, גם כשהמיעוט מנהל מחאה עקשנית ונוקבת ואף מסיתה. והנה עכשיו נוצלה ההזדמנות לירי בראש הממשלה! לא עבר הרבה זמן ואיתן הבר נראה על מסך הטלוויזיה והקריא מתוך דף את הבשורה הבלתי נתפשת: רבין מת. ראש הממשלה נרצח. ובעודי מדלגת במדרגות הבית אל קומת הקרקע והמטבח - למצוא אוכל שאולי ינחם איכשהו במשהו - התגלגלה במוחי התהייה כמה זמן יקח עד שגם אצלינו תעלה השערה מופרכת של קונספירציה, ממש כמו ברצח הנשיא קנדי ......                 י

אחר כך אבא נשאר ער כל הלילה מול מסך הטלוויזיה המרצד. שאר דרי הבית ובכללם אני פרשנו לישון. אני את שנת הלילה שלי חייבת ויהי מה, ורק טיפול בתינוק הזקוק לי קודם לכך - אבל את זה הייתי עתידה לגלות כמה וכמה שנים אחר כך. למחרת הלכנו כל אחד לשיגרת יומו. הלכתי לעבודה אבל אני בספק אם עבדתי באותו היום. וכך גם היה למחרת - יום ההלוייה של יצחק רבין, אלא שבמהלך הבוקר הודיעו לנו שאנחנו משוחררים ללכת הביתה בצהריים כדי לצפות בהלוייה, ולצורך כך קיבלנו בעבודה קוד דיווח מיוחד. וכך התאחדנו שוב, בני המשפחה הגרעינית, בבית, בחדר המשפחה, מול הטלוויזיה, בה שודרה ההלוויה. הנשיא קלינטון חזר בנאומו על המילים בעברית שאמר בליל הרצח "שלום, חבר", ונועה, נכדתו של רבין, נשאה הספד מרגש בשם המשפחה

גם לעצרת שנערכה במוצאי השבת הבאים, לציון הרצח, לא הלכתי. אבל בשעות המוקדמות של בוקר אותה השבת פקדתי את הכיכר. ביחד עם אחותי פסעתי על המדרכה שהיתה עמוסה בנרות ובחלב שנדף מהם, עלינו במדרגות אל הבמה ששימשה בעצרת ותשמש גם בעצרות ובהפגנות העתידות לבוא, ועשינו את הדרך של רבין למטה במדרגות האחוריות המובילות למגרש החניה. דרכו האחרונה

הכיכר לא המתה בשעה המוקדמת ההיא של שבת נובמבר שמשית, אך גם היתה רחוקה מלהיות נטושה. ישארלים רבים ושונים נמשכו אליה ממש כמונו, ומכולם לא אשכח ילד אחד, בגיל גן, שצעד עם אבא שלו ושאל "אבל אבא, איפה רבין?" ואת התשובה של האב איני זוכרת ואולי כלל לא שמעתי אותה כי שקעתי במחשבה שזו כנראה בדיוק השאלה ששאלנו את עצמינו כולנו באותה עת ולא מצאנו לה תשובה

רצח יצחק רבין

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/6/63/Rabin_Murdered_Yediot.jpg

חבילה הגיעה

אני משתדלת להדיר את רגליי מסניף הדואר השכונתי ככל שרק מתאפשר לי, ולצרוך כל שירות אפשרי בסניף הגדול שביישוב הסמוך - קניית בולים, תשלום תשלומים ושליחת מכתבים רשומים - שתדירות השימוש בהם רק הולכת ויורדת עם הזמן, לשמחתי. אבל החבילות, מה לעשות, ממשיכות להגיע אל "סניף הבית".

עד לפני שנים אחדות הסניף היה ממוקם במרכז הישוב ובמרחק מאיתנו. ניהלה אותו זכיינית אחת יחידה ומהוללת, שעשתה את כל העבודה לבדה, במסירות-יעילות-וחריצות, וגם כשהיית מגיע לחללון הקטן שלרשותה בעיצומו של בוקר שישי עמוס, והתור היה משתרך עד הרבה מעבר לדלת, ידעת שתוך זמן קצר להפליא דליה תתקתק את הכל ואת כולם אחד-אחד. עכשיו הסניף במרחק הליכה קצר מביתינו, החלל מרווח, כסאות אדומים ערוכים בשורות, גם מכשיר להנפקת מספרים יש ומסך שיכול להציג מי הבא בתור ומי בתור הבא, אבל שני האחרונים עומדים מיותמים ואינם בשימוש. הזכיין הצעיר יושב בעמדתו וגברת צעירה הרבה פחות נעזרת בו לבצע כמה וכמה וכמה פעולות במטבע חוץ שעורכות עד אין קץ, והמושבים האדומים הולכים ומתמלאים בממתינים בתור.

"מי אחרון?" שואל כל הנכנס.

"אחרי יש אחד עם כיפה" מסבירה גברת עם עגלת שוק "הוא הלך ויחזור" היא מבטיחה. "ואחריו יש עוד אחת עם תינוק"

"אז אני אחריה!" מכריז האחרון התורן "ותכף אשוב" ויוצא.

וכשנכנסת לבנת השער היא לא אומרת "מי" ולא "אחרון" אלא נגשת באיחור האופנתי לעמדתה שלה מאחורי הדלפק, לחלק חבילות ... חבילות בלבד! רחש עובר בקהל, מי לחבילות? ומי לפעולות אחרות? התור מתפצל לשניים, ומסתדר מחדש. קשיש עם מקל נגש לעמדה, הוא בא לקבל דרכון אבל אין לו קבלה ... חייבים קבלה, מסבירה לבנת השיער בסבלנות אין קץ, בלי קבלה היא אינה רשאית למסור לו את הדרכון.

"אבל הוא שלי!" מנסה להתווכח.

והיא בשלה.

"אבל לא נתנו לי שום קבלה!" הוא מתעקש.

והיא מציעה שיתיעץ עם הבת או הנכדה או מי שלא סייע לו במשרד הפנים - שיעזרו לאתר את המסמך הנדרש. אז הוא שולף טלפון סלולרי מינימלי ועתיק ומחייג ... ההוא עם הכיפה שהלך - חזר בינתיים, ומתנדנד מרגל לרגל ומקטר שבעצם הוא היה בתור לפני הקשיש, ועכשיו - כמה זמן זה לוקח וכמה עוד צריך לחכות ... אז היא מסכימה לקבל אותו בזמן שבעל הדרכון מברר את ברוריו בטלפון. רק שלבעל הכיפה אבדה ההודעה על החבילה ... הוא קיבל אותה כסמס לנייד אבל נמחק לו בטעות. זו חבילה בינונית - הוא מתאר - מירושליים.

"אני לא מאמינה שאתה עושה לי את זה!" קוראת לבנת השיער ביאוש ומתחילה במבצע חיפוש. ואני - לא מאמינה שהוא עושה את זה לכולנו ...


"למה אתם לא מפעילים את השימוש במספרים?" אני שואלת את זאת שעל החבילות כשמגיע סוף-כל-סוף תורי, אחרי שהתגברה על כל אלה שלפני ומכשוליהם והמסמכים החסרים להם, ואחרי שאני התגברתי על כל אלה שניסו לעשות את עצמם שלא ראו אותי כשנכנסו ולכן הסיקו שהם לפני.

"מספרים?" התפלאה "לא צריך כאן מספרים!"

"צריך! צריך!" אני מאווררת את העצבים שצברתי מאז נכנסתי לסניף "אולי זה יעשה פה קצת סדר בבלגן!"

"אין פה שום בלגן!" היא קובעת נחרצות "ותחתמי לי כבר ... כאן וכאן וכאן ... יש אנשים שמחכים אחריך!"

המתבגר

פתאום גיליתי שיש לי מתבגר בן-עשרה בבית ולא ברור לי מאיפה הוא נחת. אני זוכרת שהבאנו לכאן תינוק בן יומו לפני משהו כמו שלוש עשרה שנה, פחות או יותר, ושהוא התפתח לפי הספר - שוב, פחות או יותר - נשמתי פרחה עד שהתחיל להתהפך, לעמוד הצליח באופן מפתיע קצת אחרי שהתיישב, ובסופו של דבר התחיל ללכת ומהר מאד גם לרוץ בתחום הזמנים הנורמלי, ומתינוק הפך לפעוט וצמח לילד שהולך לגן ואז התחיל את בית הספר, למד לקרוא, לכתוב והצטיין בחשבון, עברו עלינו ימים על גבי ימים של מה שנראה כשגרה מבורכת עד שבשנה הראשונה ללימודיו בחטיבת הביניים החלו להתחולל שינויים שאי אפשר היה להתעלם מהם:

קודם כל - הוא גבה עד כדי כך שעבר אותי והתחיל להסתכל עלי מלמעלה. אני הייתי מאד מרוצה מהעניין: זה הרגע שלו חיכיתי מאז נולד (אם לא מאז שהרינו אותו) - ההוכחה הניצחת שעלה בידי להשביח את הגזע, והילד ירש את הגנים הנכונים של אבא שלו - מטר שמונים פלוס פלוס - אשר הצליחו לגבור על הגנטיקה שלי - גובה שרפרף וגם זה רק ביום טוב. אבל ט. עצמו נלחץ ונבהל מעצמו - איך יתכן שיסתכל עלי מלמעלה?! הרי אני הגדולה והוא - הקטן, ובמשך שבועות אחדים ניסה בכל כוחו להתכחש לעובדה ששימחה אותי וציערה אותו: הוא הלך לידי ללא נעלים, דרש שאני אנעל את זוג המגפיים עם העקבים הגבוהים ביותר שיש לי (שאינם כל כך גבוהים, יש לציין), וכשהבין שזה לא עוזר, ולהעמיד אותי על כיסא באופן קבוע זה לא מעשי, ניסה לכופף את ברכיו, צווארו וכתפיו. אבל כלום לא עזר - הילד גדל ואני נהייתי קטנה ממנו ...

אחר כך הקול התחלף. זה קרה בן לילה או בן יום, בלי העליות והירידות והשברים הידועים. פתאום נהיה לו קול של גבר וזה גרם לי לשים לב שלא רק הגובה אלא גם הגודל של כפות הידים והרגליים הם של גבר-גבר. והתינוק המתוק שגדל להיות ילד יפה הפך לנער חתיך, הורס, שקשה להאמין איך זה שנערות בעשרותיהן לא מתגודדות עדיין מאחורי דלת הכניסה והולכות עליו מכות זו עם זו ....

ואז, יום אחד - ט. נעלם. חיפשתי בכל מקום: בבית הספר, אצל החברים - שהרשימה שלהם נעשתה ארוכה במיוחד לאחרונה, ואין, לא מצאתי את הילד! א. הציע שאחפש בחדר שלו, אולי הוא יושב מול שולחן העבודה, אבל אני ביטלתי את האפשרות ש-ט. יושב ולומד בדבקות זמן ארוך כל כך, עד שזה הפף למקום האחרון שבו עדיין לא חיפשתי, וגיליתי שהדלת סגורה, שדפיקה נימוסית עליה לא נענית, ושלפתוח אותה בפשטות אי אפשר - כי היא נעולה! האח הצעיר, שגילה גם הוא סימני דאגה ואף געגועים לאחיו הבכור הנעלם, הציע שאשתמש במטבע שידוע שפותח את דלתות הבית הנעולות, אבל אני התעקשתי להלום בדלת בחוזקה - רגישה ונחושה - עד שהדלת נפתחה מבפנים. המתבגר פלט המהום בלתי מובן וחזר לשולחן העבודה. כדי לגשת אליו נאלצתי לדלג מעל הילקוט ותיק השחיה, נזהרתי לא להחליק על צמד גרביים שהיו מושלכות על הריצפה, והתעלמתי מכמה פרטי לבוש אחרים, ספר וכמה מחברות שמצאו גם הם את דרכם לפרקט. ואז פתרתי את התעלומה: הילד היה שקוע במשחק מחשב ... מה עם שיעורי הבית? שמעתי את אמא שלי שואלת מפי. לא היום, עכשיו שבת מנוחה! קבע ט. אז מה עם להפגש עם חברים? תהיתי. "תכף" הרגיע אותי - עוד חצי שעה קבעו להפגש במשחק שיתופי. קבעו באמצעות הסקייפ כמובן. ולמה שירדו למטה ויפגשו בפארק, תהה, אם כל האקשן המעניין נמצא ממש כאן מתוך המחשב!

"אמרתי לך!" הכריז א. בניצחון, הוא בחדר שלו כל הזמן! וניסה לנחם אותי שבגיל שמונה עשרה הוא יהיה חייב לעזוב ולהתגייס לצבא ושעד אז יאלץ לעשות גיחות לשירותים ובעיקר למטבח - כי התיאבון שתמיד היה לו, עלה פלאים גם הוא לאחרונה ...

עד-לא-ידע

מה הופך מסורת למסורת? נראה שהפעם השניה שבה עושים את אותה הטעות - מספיקה. אז בשנה שעברה נוסדה מסורת ביישוב: עדלאידע בפורים, עם כל כללי הטקס המתבקשים, כולל תהלוכה של ילדי בתי הספר מחופשים, כבישים חסומים שהופכים למדרחוב, הופעות להטוטנים ובובות ענק לאורך המסלול והמון מקומי שמח וצוהל. אז גם השנה מהרתי להצטרף אל ש. ובני כיתתו, שהפעם היו מחופשים ילד-ילד ותחפושתו המקורית, פחות או יותר. בשנה שעברה התחפושת היתה אחידה וכיתתית, והעדלאידע נקבעה ליום השישי האחרון שחל לפני פורים. הפעם הופקו לקחים, ואולי זו פשוט העובדה שיום התחפושות - שהוא יום הלימודים האחרון לפני החופשה - נפל על יום שישי - הוא היום הפנוי של ההורים העובדים - והוחלט לשלב שמחה בשמחה. ולפני שמישהו קופץ ומוחה - עם כל הכבוד עדלאידע - מה עם מסורת דוכני ההפעלה של פורים בבית הספר, תנוח דעתו: הדוכנים נערכו מבעוד מועד, יומיים טרם זמנם, ביום שבו התבקשו התלמידים להגיע בפיג'מות במקום בתלבושת אחידה.

כמו בשנה שעברה שמנו פעמינו את הפארק (שאצלינו מכונה דווקא "גן") מול בניין המועצה. שם התקבצו תלמדי כל בתי הספר היסודיים של הישוב. משם יצאנו בתהלוכה, בתי ספר אחרי בית ספר, כשכיתות אלף בראש, כיתות בית אחריהן, וכן הלאה עד הווים הסוגרים את בית הספר. בראש כל כיתה וכיתה צעדה המחנכת, ובמאסף - הורה מלווה אחראי. ההוראות היו ברורות: אין לעבור את המורה ולא להתעכב אחרי ההורה המאסף, אבל מהר מאד הרגליים התעייפו, וקצב ההליכה נהיה לא-אחיד - לעיתים מהר עד כדי ריצה-כמעט, ולעיתים איטי עד כדי עצירה מוחלטת, בעיקר בקטעים בהם יצאו ילדי הגן לצפות בצועדים והתגודדו בצדדים, הופכים את השבילים הצרים של הטיילת לצרים אף יותר, וכך קרה שהאל"פים התערבבו עם הבי"תים והבי"תים עם הגמ"לים ("אמא, אנחנו בכיתה גימל!" הכריז ש. וביקש שנגביר את הקצב. "לא נורא" הרגעתי אותו "אז עלינו כיתה בקלות, אז מה?!"). ובדיוק אז התחיל לרדת גשם ... שהרי ידוע, עוד מהימים שבהם אני הייתי ילדה, שפורים אינו פורים בלי גשם! ובשנים האחרונות רק איום השרב מתחרה בו - ואכן השרב פקד אותנו ביום הקודם ...

מהטיילת יצאנו רטובים מגשם, עם טלפונים ניידים מצפצפים במרץ הודעות בווטס אפ הכיתתי ("התחיל גשם?" "מה עם הילדים?") ועם מחצית ילדי הכיתה בלבד - כל השאר נלקחו על ידי הוריהם לתפוס מחסה ו-הביתה.

"אם רק היו מתעכבים פחות בגן שמול המועצה ויוצאים בזמן" נאנחה המחנכת "היינו מסיימים לפני הגשם!" עכשיו לא נותר לנו אלא להודות שהטיפות נחלשו עד שפסקו כליל, הקהל הצטמצם וכביש חסום עמד כולו לראשותינו, להחיש צעדינו, לדלג על ההתכנסות המיועדת בסיום, ולהגיע ישר בחזרה לבית הספר החם והיבש. "היה גשם?" השתוממה אם הבית שנשארה לשמור על המוסד הריק "כאן לא ירדה אף טיפה!" היתה מוכנה להשבע.

ולנו, המלווים, לא נותר אלא לסכם שממש כמו בשנה שעברה המסלול היה ארוך מדי, הילדים לא יכלו להנות מההופעות בדרך כי היו עסוקים בלנסות ולעמוד בקצב ההליכה, ושרק בנס לא איבדנו אף אחד בדרך ולכן גם בשנה הבאה אתייצב ללוות ולהשגיח על ש. לאורך העדלאידע המסורתית...

בית חדש לבלוג

מסתבר שאני אדם שלא ממש אוהב שינויים, אחרת קשה להסביר את העובדה שאני עובדת באותו מקום מאז השלמתי את התואר הראשון וגרה באותו הבית שרכשנו לפני חמש עשרה שנה ... וכמובן שיש לי בן זוג ששונא שינויים אפילו יותר ממני (למרות שדי קשה להאמין שזה בכלל אפשרי) וכך אנחנו ממשיכים בזוגיות יציבה וחסרת שינויים גדולים מדי, ואפילו השיפוצון בבית נדחה עד אין קץ ...

מאידך, אני זוכרת את עצמי, אי שם בתחילתו של חורף 2011, יושבת בסלון ביתה של אחותי בפאריז בתום יום של שוטטות והנאה, וממהרת להתחבר ולהתעדכן בנעשה בבלוגיה התפוזית כמו מכורה כבדה אמיתית. והימים ימי אחד ה"שידרוגים" מני רבים, ואנשים תולשים שערות ראשם ומקטרים ותוהים לאן נוליך את הבושה, או יותר נכון לאן יעביר איש-איש-ואישה את בלוגם לפלטפורמה אחרת, אמינה וידידותית יותר. הבלוג שלי היה אז בן מצית מגילו כיום, ואני לא יכולתי בכלל להעלות על הדעת שאנטוש את תפוז לטובת מקום אחר, כי מי בכלל יקרא אותי ואיזה חשיפה תהיה לי - כלום, נאדה, יהיה לי בלוג נידח בקצה היקום בלי כניסות בכלל, אז כל חשיפה בתפוז ולו המינימלית ביותר -עדיפה. ועוד זכור לי שעופר D היקר המליץ להתחיל לגבות את הרשומות, וזו נראתה לי מלאכה שיזיפית ביותר למרות הטיפים שהוא ואחרים ניסו להציע. הרגשתי שהמשימה הזו גדולה עלי בכמה וכמה מספרים, ובכלל לא הייתי בטוחה שלכל מה שכתבתי לאורך השנים יהיה ערך ברגע שאעתיק את הפוסטים למקום אחר, ורק שמחתי שחלק מהרשומות שמורות גם במחשבים בבית, ככה שמשהו ישאר בכל מקרה, יש לקוות.

אז כשכולם קיטרו - אני שתקתי. הייתי די אדישה לכל הטלטלות בתפוז, והפתעתי בכך את עצמי - כי אני אמנם שונאת שינויים אבל גם פרפקציוניסטית לא קטנה ... עדיין חשבתי שצריך לומר תודה על הפלטפורמה החינמית שאיפשרה התהוות של קהילייה של אנשים כותבים ויוצרים וחושבים ומתחברים ולא היו לי טענות יותר מדי גדולות וגם לא תקוות.

חמש שנים וקצת אחר כך ... נראה שבבת אחת, באופן ששוב הפתיע אותי עצמי (אבל הרבה יותר!), השידרוג האחרון פשוט שבר אותי, כמו הקש האחרון. הבלוג שלי נראה רע, וממש לא דומה למה שעיצבתי אותו להיות במהלך עשור כמעט, והניסיונות לשקם את המראה הכללי לא ממש צלחו. הרגשתי שאני הולכת מכות עם העורך החדש התורן וכמו בכל הפעמים האחרות מתגעגעת לקודמו, שבתורו הלך איתי מכות גם הוא! ואז הבנתי שאם כבר להשקיע זמן ומאמץ - אז במקום חדש! וחזרתי והצצתי שוב לראות לאן בדיוק עופר עבר ... וניסיתי לפתוח בלוג משלי ב Blogger, רק מתוך סקרנות לגלות איך זה יראה ובו ברגע גיליתי עולם חדש שלא הכרתי, ממש הצצתי ונפגעתי! העובדה שעופר הצליח לא רק להעתיק את הרשומות שלו אלא גם לתארך אותן כך שיתפרסמו בבית החדש עם תאריך הפירסום המקורי, עשתה עבורי הרבה מההבדל. זה נראה לי ממש כמו קסם, שלא לומר נס, ודי מהר ובקלות גיליתי איך הדבר נעשה: ב- Bloger אפשר לתארך כל רשומה באופן ידני לכל תאריך שהוא! אני מתארת לעצמי שהמטרה היתה לאפשר קביעת פרסום מראש לתאריך עתידי, בלי שבעל הבלוג יהיה חייב להכנס לבלוג וללחוץ על 'פרסם', אבל זה עובד גם לאחור, כך שאם אני מעתיקה רשומה משנת 2007, לדוגמא, היא תוצג כאילו התפרסמה אז. נדמה לי שזה היה הגילוי המרעיש הזה שהכריע סופית, ובספונטניות שאינה אופיינית לי נפלה ההחלטה - אני מעבירה את הבלוג שלי דירה! 

והאמת היא שתהליך העתקת הרשומות הרבה יותר קל ממה שחשבתי ... תפוז בסך הכל משתף פעולה עם ה'העתק הדבק', בדרך אני משקמת רשומות ישנות שהתמונות שלהן כבר לא מוצגות, ורואה איך הבית החדש הולך וצובר נפח בהדרגה. יש עוד לא מעט עבודה לעשות עד שאהיה מרוצה מהתוצאה ועוד הרבה-הרבה רשומות להעתיק, למרות שיחסית לבלוגרים אחרים מספרן די צנוע - פחות ממאתיים. אבל בינתיים כבר התאהבתי במראה הנקי ובפלטפורמה האמינה בהרבה, והתהליך של מעבר על הרשומות הישנות לא רק שאינו מענה אותי, הוא ממש מהנה ומניע אותי לחזור לכתוב אחרי תקופה מאד מאד ארוכה, כך שאפילו אני - זו שתמיד נצמדת לישן והמוכר - חייבת להודות שהתחדשות ומעברים זה גם כיף וגם מפרה עד מאד!

blog