מה הופך מסורת למסורת? נראה שהפעם השניה שבה עושים את אותה הטעות - מספיקה. אז בשנה שעברה נוסדה מסורת ביישוב: עדלאידע בפורים, עם כל כללי הטקס המתבקשים, כולל תהלוכה של ילדי בתי הספר מחופשים, כבישים חסומים שהופכים למדרחוב, הופעות להטוטנים ובובות ענק לאורך המסלול והמון מקומי שמח וצוהל. אז גם השנה מהרתי להצטרף אל ש. ובני כיתתו, שהפעם היו מחופשים ילד-ילד ותחפושתו המקורית, פחות או יותר. בשנה שעברה התחפושת היתה אחידה וכיתתית, והעדלאידע נקבעה ליום השישי האחרון שחל לפני פורים. הפעם הופקו לקחים, ואולי זו פשוט העובדה שיום התחפושות - שהוא יום הלימודים האחרון לפני החופשה - נפל על יום שישי - הוא היום הפנוי של ההורים העובדים - והוחלט לשלב שמחה בשמחה. ולפני שמישהו קופץ ומוחה - עם כל הכבוד עדלאידע - מה עם מסורת דוכני ההפעלה של פורים בבית הספר, תנוח דעתו: הדוכנים נערכו מבעוד מועד, יומיים טרם זמנם, ביום שבו התבקשו התלמידים להגיע בפיג'מות במקום בתלבושת אחידה.
כמו בשנה שעברה שמנו פעמינו את הפארק (שאצלינו מכונה דווקא "גן") מול בניין המועצה. שם התקבצו תלמדי כל בתי הספר היסודיים של הישוב. משם יצאנו בתהלוכה, בתי ספר אחרי בית ספר, כשכיתות אלף בראש, כיתות בית אחריהן, וכן הלאה עד הווים הסוגרים את בית הספר. בראש כל כיתה וכיתה צעדה המחנכת, ובמאסף - הורה מלווה אחראי. ההוראות היו ברורות: אין לעבור את המורה ולא להתעכב אחרי ההורה המאסף, אבל מהר מאד הרגליים התעייפו, וקצב ההליכה נהיה לא-אחיד - לעיתים מהר עד כדי ריצה-כמעט, ולעיתים איטי עד כדי עצירה מוחלטת, בעיקר בקטעים בהם יצאו ילדי הגן לצפות בצועדים והתגודדו בצדדים, הופכים את השבילים הצרים של הטיילת לצרים אף יותר, וכך קרה שהאל"פים התערבבו עם הבי"תים והבי"תים עם הגמ"לים ("אמא, אנחנו בכיתה גימל!" הכריז ש. וביקש שנגביר את הקצב. "לא נורא" הרגעתי אותו "אז עלינו כיתה בקלות, אז מה?!"). ובדיוק אז התחיל לרדת גשם ... שהרי ידוע, עוד מהימים שבהם אני הייתי ילדה, שפורים אינו פורים בלי גשם! ובשנים האחרונות רק איום השרב מתחרה בו - ואכן השרב פקד אותנו ביום הקודם ...
מהטיילת יצאנו רטובים מגשם, עם טלפונים ניידים מצפצפים במרץ הודעות בווטס אפ הכיתתי ("התחיל גשם?" "מה עם הילדים?") ועם מחצית ילדי הכיתה בלבד - כל השאר נלקחו על ידי הוריהם לתפוס מחסה ו-הביתה.
"אם רק היו מתעכבים פחות בגן שמול המועצה ויוצאים בזמן" נאנחה המחנכת "היינו מסיימים לפני הגשם!" עכשיו לא נותר לנו אלא להודות שהטיפות נחלשו עד שפסקו כליל, הקהל הצטמצם וכביש חסום עמד כולו לראשותינו, להחיש צעדינו, לדלג על ההתכנסות המיועדת בסיום, ולהגיע ישר בחזרה לבית הספר החם והיבש. "היה גשם?" השתוממה אם הבית שנשארה לשמור על המוסד הריק "כאן לא ירדה אף טיפה!" היתה מוכנה להשבע.
ולנו, המלווים, לא נותר אלא לסכם שממש כמו בשנה שעברה המסלול היה ארוך מדי, הילדים לא יכלו להנות מההופעות בדרך כי היו עסוקים בלנסות ולעמוד בקצב ההליכה, ושרק בנס לא איבדנו אף אחד בדרך ולכן גם בשנה הבאה אתייצב ללוות ולהשגיח על ש. לאורך העדלאידע המסורתית...
כמו בשנה שעברה שמנו פעמינו את הפארק (שאצלינו מכונה דווקא "גן") מול בניין המועצה. שם התקבצו תלמדי כל בתי הספר היסודיים של הישוב. משם יצאנו בתהלוכה, בתי ספר אחרי בית ספר, כשכיתות אלף בראש, כיתות בית אחריהן, וכן הלאה עד הווים הסוגרים את בית הספר. בראש כל כיתה וכיתה צעדה המחנכת, ובמאסף - הורה מלווה אחראי. ההוראות היו ברורות: אין לעבור את המורה ולא להתעכב אחרי ההורה המאסף, אבל מהר מאד הרגליים התעייפו, וקצב ההליכה נהיה לא-אחיד - לעיתים מהר עד כדי ריצה-כמעט, ולעיתים איטי עד כדי עצירה מוחלטת, בעיקר בקטעים בהם יצאו ילדי הגן לצפות בצועדים והתגודדו בצדדים, הופכים את השבילים הצרים של הטיילת לצרים אף יותר, וכך קרה שהאל"פים התערבבו עם הבי"תים והבי"תים עם הגמ"לים ("אמא, אנחנו בכיתה גימל!" הכריז ש. וביקש שנגביר את הקצב. "לא נורא" הרגעתי אותו "אז עלינו כיתה בקלות, אז מה?!"). ובדיוק אז התחיל לרדת גשם ... שהרי ידוע, עוד מהימים שבהם אני הייתי ילדה, שפורים אינו פורים בלי גשם! ובשנים האחרונות רק איום השרב מתחרה בו - ואכן השרב פקד אותנו ביום הקודם ...
מהטיילת יצאנו רטובים מגשם, עם טלפונים ניידים מצפצפים במרץ הודעות בווטס אפ הכיתתי ("התחיל גשם?" "מה עם הילדים?") ועם מחצית ילדי הכיתה בלבד - כל השאר נלקחו על ידי הוריהם לתפוס מחסה ו-הביתה.
"אם רק היו מתעכבים פחות בגן שמול המועצה ויוצאים בזמן" נאנחה המחנכת "היינו מסיימים לפני הגשם!" עכשיו לא נותר לנו אלא להודות שהטיפות נחלשו עד שפסקו כליל, הקהל הצטמצם וכביש חסום עמד כולו לראשותינו, להחיש צעדינו, לדלג על ההתכנסות המיועדת בסיום, ולהגיע ישר בחזרה לבית הספר החם והיבש. "היה גשם?" השתוממה אם הבית שנשארה לשמור על המוסד הריק "כאן לא ירדה אף טיפה!" היתה מוכנה להשבע.
ולנו, המלווים, לא נותר אלא לסכם שממש כמו בשנה שעברה המסלול היה ארוך מדי, הילדים לא יכלו להנות מההופעות בדרך כי היו עסוקים בלנסות ולעמוד בקצב ההליכה, ושרק בנס לא איבדנו אף אחד בדרך ולכן גם בשנה הבאה אתייצב ללוות ולהשגיח על ש. לאורך העדלאידע המסורתית...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה