בהתחלה אלה היו רק ידיעות חדשותיות על מחלה מוזרה
שהחלה להתפשט בסין – לא הרבה יותר מאנקדוטה: אנשים מלוכסני עיניים שמסתובבים
ברחובות עם מסכות של מנתחים על הפנים, וישראלים שחיים במזרח, מצטלמים בבידוד ביתי
שכפו על עצמם. אפילו רואת שחורות כמוני, שחייבת להיות בשליטה בכל מצב, ולכן תמיד
מתכוננת לתרחיש הגרוע מכל, לא תיארה לעצמה שזה יגיע עד אלינו, לכאן. אז זה התפשט
במזרח, לקוריאה ויפן ולספינת תענוגות שהפכה להסגר צף, ומשם לאירופה ולאמריקה,
וניצולי הספינה הנ"ל מנו כמה ישראלים שחזרו לארץ ישר להמשך הבידוד במיתחם
יעודי, ועדיין נראה שהכל בשליטה מבחינתינו. לנו הרי יש מספיק צרות משל עצמינו, עם
הסכסוך הישראלי-ערבי הנצחי, וחמאס בעזה וסבבי העימות הבלתי נגמרים, וחיזבאללה
מצפון שמכוון אלינו טילים בעלי טווחים שהולכים ומתארכים, שלא לדבר על האירנים
שמאיימים לפתח נשק גרעיני במטרה מוצהרת לחסל אותנו, ובינתיים שולחים זרועות ארוכות
דרך סוריה, ירדן ושוב – עזה.
הבעיה שאנחנו, הישראלים, אוהבים לטייל בעולם, ועם
כל הבידוד האזורי, הפכנו חלק מאירופה ונהיינו אזרחי העולם הגדול, ובלי קשר –
הקורונה התפשטה בצורה ובקצב מפתיעים, והטרגדיה באיטליה עלתה על האסון בסין, כך שזה
באמת היה רק עניין של זמן, עד שהאסטרטגיה של לבודד את הנשאים והחולים שחזרו
מחו"ל ואלה שבאו איתם במגע, כבר לא תספיק. באיזשהו שלב כבר הבנתי שהסוסים
ברחו מהאורווה אפילו כאן, אצלנו, ורק ייחלתי שיסגרו כבר את בתי הספר – כי ככה זה
כשאת חרדתית עם תירוץ מעולה של בן זוג שהוא חולה כרוני, שממש עדיף שלא יחלה
בקורונה.
כש
מפלס הלחץ שלי עלה, צמצמתי הסתובבויות לצורך
סידורים וניסיתי לתמרן את הבנים שלנו לצאת כמה שפחות, בעודי שומרת על השגרה שלהם
ולא מקלקלת תוכניות (מה שבפועל בלתי אפשרי והם בעצם המשיכו בשגרה, להוציא
יום-יומיים אקראיים שבהם שמחו לא ללכת לבתי הספר). מסביב אנשים המשיכו להתנהל
כרגיל, להסתובב בקניונים, בין החנויות, לצאת לבלות בבתי קפה והקולנוע, ומחשבה
סוררת התגנבה: האם אני דואגת לשווא, או שזה הם שלא רואים את הסכנה המתגנבת מאחורי
גבם? ועדיין, גם בי התקיימה הדחקה מסויימת, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שלא
נערכתי, דחיתי מטלות מיום ליום, עד שנהיה ברור שלסופר פארם כבר לא אכנס, לא בשביל
כמה קרמים לפנים וויטמינים לעור, וכשיגמר לי המלאי נראה כבר מה נעשה, יש דברים
חשובים מזה.
ואז השתלשלות העניינים גילתה דפוס מעניין של מרדף
אחריי ..
בשבוע האחרון שבו עדיין בתי הספר היו פתוחים,
נערך ה"פסטיגן", שהוא הפסטיבל של שבט הצופים שלנו, בו כל גדוד מכין
הופעה ומתחרה כנגד יתר הגדודים. החזרות נמשכו באינטנסביות כאילו אין קורונה בעולם,
ואני ייחלתי שמישהו יבטל את האירוע, ובו בזמן לא היה לי לב לאסור על שגיא את
ההשתתפות באחד הארועים האהובים עליו במיוחד. כשאסרו על התכנסויות של יותר מחמשת
אלפים משתתפים (הו, התמימות ...), הפסטיגן עדיין נפל בצד של מה שמותר, אבל ביישוב
החליטו לא לקחת סיכון, ובקשו מההורים לא לבוא ולצפות במופע, אלא להישאר בבית
ולהתחבר מרחוק: הילדים צולמו וההופעה שודרה בחי באינטרנט! כשבאתי לאסוף את שגיא
הביתה, הבחנתי שלא כולם הקפידו על ההוראות, והמון הורים הציפו את המקום, ונדחקו
בצפיפות. כל זה עבר לשגיא מעל לראש. הוא חזר קורן מאושר: הגדוד שלו זכה במקום
הראשון עם מחרוזת שיריי יהורם גאון שביצעו. ארוע אחר שנרשם באותו הערב היה הגבלת
ארועים למאה איש. לו היה הפסטיגן נקבע ליום שלמחרת – היו נאלצים לבטל אותו כליל.
"אולי תשקלי לוותר על הסרט מחר?" הציעה
לי אחותי למחרת. היינו אמורות להשתתף באירוע של הקרנת בכורה לסרט הכולל הרצאה,
במסגרת מנוי שנתי. המנוי שלנו הוא לשישי בבוקר, אבל באותו יום שישי אמור היה להיערך
המירוץ השנתי של גני תקווה, שבו רצה שגיא להשתתף, אחרי שהתאמן לאורך שבועות
וחודשים, ואחותי המרתוניסטית היתה אמורה ללוות אותו. אז את הסרט הזזנו לערב שלפני.
בינתיים נדחה המירוץ לרגל המצב, אבל הכרטיסים שלנו נשארו ליום חמישי. אחותי הציעה
שאני אוותר. בכל זאת יש לי בן זוג בקבוצת הסיכון. ואני החלטתי שאכן עדיף להקפיד מאשר
להצטער אחר כך (שזה תרגום צולע ל
Bettr safe than sorry
ובקשתי מאחותי שתתארגן על מישהו או מישהי
שיחליפו אותי כבת זוג. לא עברה שעה ויצאה ידיעה שכל המופעים וההצגות מבוטלים ובתי
הקולנוע ישארו סגורים.
למחרת, על הבוקר, קבלתי ווטסאפ מאמא שלי , בו עודדה
אותי לשקול ולוותר על מפגש החברות שנקבע
למוצאי אותה שבת בבית קפה. עם חברות
הילדות שלי אני שומרת על קשר בעיקר האמצעות הפייסבוק. רק פעם בכמה שנים יוצא לנו להתארגן
על מפגש מורחב (יחסית) פנים אל פנים, ודווקא בשבוע שקדם נפגשו שתיים מאיתנו
באקראי, החליטו, כרגיל, ש"צריך להפסיק להיפגש ככה ... ולקבוע כמו
שצריך", אבל הפעם הורמה הכפפה, וכולן היו בדיוק בארץ (מעניין למה ... מקריות
שכזו) וזרמו, וקבענו מקום ויום ושעה. ובעודי תוהה איך אתנסח ואסביר שאבי שייך
לקבוצת הסיכון ולכן אני נוהגת בהקפדה יתרה, שלחה אחת החברות הודעה בקבוצה ותהתה אם
לא כדאי לדחות. אז דחינו. מי יודע למתי. אולי נלך על מפגש וירטואלי בזום. וקצת
מאוחר יותר הודיעו שאסור לשבת במסעדות ובבתי קפה.
לאורך כל אותו סוף שבוע, נזפו בי חברותיי השונות שלא אעיז לחשוב על ללכת למשרד, לעבודה ביום ראשון, עד ששוכנעתי. בתי הספר נסגרו, ואני תכננתי להסביר שמאחר ובעלי בקבוצת סיכון, אעדיף לעבוד מהבית. אבל עוד לפני שהספקתי, הודיעו מהעבודה שכל ההורים לילדי בתי הספר רשאים לעבוד מהבית, וקצת אחר כך ביקשו מכלל עובדי החברה לא להגיע למשרדים ולעבוד אך ורק מרחוק..
אז זהו, מאז אנחנו בבית. אני
עובדת מהבית. הבנים לומדים – מהבית. משתתפים בחוגים – מהבית, וגם פעילים, כל אחד
בתנועת הנוער שלו, ומקבלים שיעורים פרטיים – מהבית.
