דור שלישי

דור שלישי

אני לא דור שלישי קלאסי, כמו שההורים שלי אינם דור שני קלאסי, ורק בבגרותם הבינו שבעצם גם הם דור שני, כמו שהסבים והסבתות שלי אינם ניצולי שואה, לפחות לא על הנייר. לאיש מארבעתם אין מספר על היד. אף אחד מהם, למרבה המזל, לא שהה במחנה עבודה. גם הסבל שבחיים בגטו נחסך מהם. הם ברחו בזמן, עוד קודם, בדקה התשעים ואחת - כל אחד וסיפורו, מניעיו וגילגוליו. במנוסתם חוו רעב, קשיים פיזיים ובדידות, ובתום המלחמה, כשכל העולם חגג את הניצחון הגדול, גילו שנשארו כמעט בודדים, שאין ביכולתם לשוב אל ביתהם ושמשפחותיהם הענפות אינן עוד. הקרובים הבודדים שנשארו נפוצו לכל עבר. יעברו שנים עד שיתאחדו שוב במדינת ישראל הבנויה. לסבתא ז. נשארה אחות אחת מתוך החמישה. לסבא ש. - בן דוד. לסבתא ר.  - דודים, אחי-אמה, הרחק בארצות הברית. הם עזרו לה ככל יכולתם ללא שנפגשו פנים אל פנים ולו פעם אחת יחידה.

מכירים

אמא ואבא גדלו ללא סבא וסבתא. לאמא היו בני דודים רק מדרגה שניה או שלישית. לסבא וסבתא היו מעט קרובים והרבה חברים, והיו גם מכרים. כילדה, לא הבנתי את חשיבותם של ה"מכירים", האנשים האלה שלא היו ממש חברים ולא הוזמנו לקפה, עוגה ומשחק קלפים בימי שישי בערב, אבל היו יקרים לליבם של סבא וסבתא. הם היו אנשים מבוגרים או צעירים מכדי לקבל מעמד של חברים, או שגרו רחוק מדי, או שמכל סיבה אחרת לא ניתן היה לקיים איתם קשר הדוק. אבל הם אלה שהכירו את סבא וסבתא בארץ האחרת, הזרה, שהיתה מולדתם, ושבשפתה הם חשבו ודיברו במשך כל ימי חייהם.

"זו בת עיר שלי!" הציגה בפני סבתא ר. פעם אישה מבוגרת כמוה, שפגשה במקריות מוחלטת אגב שיטוטינו בטיילת, והן נפלו מיד אישה בזרועות רעותה. הייתי בת עשר ולא הבנתי. גם הנכדה של המכירה, שדקות אחר כך כבר ישבה לצידי, ללקק יחד גלידה, לא יכלה לתאר לעצמה את חשיבות הפגישה המקרית והמרגשת. הסבתות שלנו שקעו בשיחה קולחת באידיש, שממנה יכולנו להבין רק חלקי משפטים. היום אני כבר מבינה יותר, סבתא פגשה משהי שהכירה אותה לפני שעולמה קרס וכל קלפי חייה נטרפו. משהי שזוכרת אותה כילדת הזקונים המפונקת שהיתה להוריה. משהי שנשמה את אותו האוויר של עיירת הילדות אשר נמחקה מעל פני האדמה ביום אחד, שמתגעגעת לאותם הריחות, הקולות והצלילים, שסבתא אף פעם לא הפסיקה לחלום עליהם.

אמא-ובת ו-אמא-ובת

כשהייתי ילדה, קרה שכשהיינו יושבות או צועדות יחד - סבתא ר. אמא ואני - היתה סבתא מצביעה פתאום על עצמה ועל אמא, ללא סיבה מיוחדת, ואומרת "אמא ובת" ואז חוזרת ומצביעה על אמא ועלי ומצהירה "ו-אמא-ו-בת". שלושה דורות בכפיפה אחת. נס בל יתואר במושגים של סבתא.

עבורי, הרעיון של דור רביעי הוא בלתי נתפש כמעט. בבית הספר היינו שרים על שרשרת הזהב והפנינים של אמא ואבא ואח ואחות וסבא וסבתא ונכדים ונינים, והמילה נין חדרה עמוק אל תוך ליבי. כמה התרגשתי כשנולד הבן הראשון לדודי, בשעה שלאשתו סבא חי. התינוק זכה להיות נין, אמנם לשבועות ספורים בלבד, אבל בכל זאת - נין! ובשיטוטיי כאישה צעירה בין חנויות עמוסות בדברים שאין בהם צורך אמיתי מעבר ליופי שעושה טוב בנשמה, ראיתי פעם אמא-ובת ואמא-ובת ו-אמא-ו-בת! סבתא, אמא, בת ונינה תינוקת במנשא. נס של ממש!

סבתא ז. זכתה לשלושה נינים טרם מותה. סבא ש. לא זכה. לסבתא ר. תבדל לחיים ארוכים, יש כבר ארבעה והחמישי בדרך. כולם בנים. כולם ברוכים. והיד, כמובן, עוד נטויה. דור רביעי. את הענף שלנו לא הצליחו לגדוע.

וסבתא היתה אומרת עוד

סבתא ר. היתה גאה בי, נכדתה הבכורה, גאווה מיוחדת, בהיותי בת המשפחה הראשונה שזכתה להיוולד בישראל. "את צברית!" היתה מזכירה בכל הזדמנות, שמחה על עורי המשתזף בקלות בשמש היוקדת והופך שחום, ממש כעורה שלה, על אף שמוצאה ממזרח אירופה. כמו כל סבתא היתה בטוחה שאנחנו, נכדיה, הכי יפים בעולם, בשערינו הבהיר, טרם נצרב בשמש והתכהה ביחד עם עורינו כתוצר לוואי בלתי רצוי, ואפינו הקטנטנים והסולדים - אפים לא יהודיים בכלל, הצהירה סבתא. "אתן נראות כמו שיקסעס!" היתה קובעת פעם אחר פעם, ולא משלימה את המחשבה בקול רם, אבל אנחנו ידענו: אם נצטרך, נוכל להתכחש ליהדותינו ולהסתתר תחת זהות בדויה. האבולוציה פעלה לטובתינו.

"איך הם יכולים להגיד שלא היתה שואה?" היתה פוצחת במקרים אחרים בויכוח עם אנשים נעלמים, ומשמיעה באוזנינו את טעוניה הבלתי ניתנים לערעור: "אם לא היתה שואה, אז איפה ההורים שלי? ואיפה האחים שלי? והאחיות? והאחיינים הרכים? איפה הם כולם?" היתה תובעת לדעת, בתקיפות של יתומה שנותרה לגמרי לבדה בעולם.

אזרחות פולנית

עורכת הדין שסידרה לאחיות שלי את האזרחות הפולנית ועובדת כעת על זו שלי, יושבת במשרד ברחוב קהילת סלוניקי, בואכה קהילת וונציה, ליד רחוב "קהילת פאדובה" ולא רחוק מהרחובות "קהילת קראקוב", "קהילת לבוב" ו-"קהילת וארשה". אני מוצאת בזה הרבה סימליות.

כתום ההתחבטויות הרגשיות הגעתי לכדי הכרה שלו העצמות היבשות של הדודות של אמא שלי - שהיא מעולם לא זכתה להכיר - ובני הדודים - שהיו יכולים להיות לה - יכלו לדבר אלי מתוך קבר האחים, הן היו אומרות באופן הנחרץ ביותר, שאם האזרחות הפולנית עשויה לעזור לי להציל את נפשות ילדי ונכדי, אני לא רק רשאית אלא חייבת להשיג אותה.

דור שני, דור שלישי

הדודים מאמריקה - אפילוג

בפעם הראשונה שהדודים של סבתא מאמריקה הציעו להמציא סרטיפיקטים, הם כמעט הצליחו להציל את שתי אחיותיה הגדולות מאימת השואה. בפעם השניה הם כמעט וכרתו את הענף שעליו יושבים אחי, אחיותי ואני וכל הדורות שיבואו אחרינו. אם אמא היתה נוסעת לארה"ב במקום לעלות לארץ, לא היה לה שמץ של סיכוי לפגוש את אבא, ואנחנו לא היינו באים לעולם. והמעשה שהיה כך היה ...
במחצית השניה של שנות החמישים הגיעו הפולנים והמשטר הסובייטי לכלל הסכמה שבמסגרתה יכלו פולנים, שמצאו עצמם אחרי מלחמת העולם בברית המועצות, לחזור למולדתם, ובתמורה אזרחים סובייטים יורשו לחזור לאמא רוסיה. סבא וסבתא, שחיו שנים מספר תחת זהות בדויה, לאחר שמלשין דיווח שסבא עוזר ליהודים להבריח את הגבול מרוסיה, מיהרו להגיש בקשה לחזור לפולין על סמך העובדה שעיירת הולדתה של סבתא נמצאת בתחום ריבונותה. המשטר לא מיהר לאשר את הבקשה והעדיף כנראה אחרים על פניהם, אך בסופו של דבר נענו בחיוב, וסבא וסבתא מכרו את מה שהיה להם למכור, ארזו את מה שהיה להם לארוז, וביחד עם אמא שלי ו-מ. - אחיה הקטן - השתחררו מחיבוק הדב הרוסי וחזרו לפולין.
כבר בפולין, באחד הימים, כש-מ. היה בדרכו הביתה מבית בספר, עצרה לידו מכונית שרד. מבעד לחלון המכונית פנה אליו אדם לבוש בקפידה ובעל מבטא זר, ושאל אם הילד יודע במקרה היכן מען מסויים. הסתבר שמדובר בכתובת שבו השתקעה המשפחה, ו-מ. הוביל את האדון הנכבד בשמחה, בדרך התברר שהוא מחפש ממש אותם - את משפחת ק. הסתבר שהדודים מאמריקה עודכנו ע"י סבתא על ההגירה לפולין, והם יצרו קשר עם הנציגות האמריקאית וביקשו שיגשו ויוודאו שיש למשפחה כל אשר דרוש לה ושהם חיים בתנאים סבירים. גם הפעם הציעו הדודים להמציא סרטיפיקטים ולממן את הנסיעה אליהם, לארצות הברית, שם יוכלו סבא וסבתא להשתקע והדודים יעזרו להם להסתדר.
הדעות בדבר המניע לסירוב להצעה הנדיבה של הדודים חלוקות: יש הדבקים בגירסה הציונית שמספרת שבחודשים שהתארכו בעת השהיה בפולין, כשהיתה אמא חוזרת מבית בספר, התלבושת האחידה שלבשה הסגירה את העובדה שהיא פוקדת את ספסל הלימודים בבית ספר יהודי, ולכן היא ללא ספק ילדה יהודיה. אי לכך ובהתאם לזאת היתה סופגת עלבונות והערות אנטישמיות מנערים ברחוב כעניין שבשיגרה, מה שגרם לה, בסופו של דבר, להכריז כי היא מוכנה לעבור אך ורק לישראל, שם כולם יהודים, ולא לשום מקום אחר בעולם. הגירסה הפרגמטית, לעומת זאת, טוענת, שכל המכרים היהודים כבר סיימו את ההכנות והיו על סף היציאה לישראל, בעוד הפרוצדורה לקבלת האשרות האמריקאיות התנהלה בעצלתיים, וסבא וסבתא חששו שיצאו בסופו של דבר קרחים מכאן ומכאן, ולכן ויתרו על החלום האמריקאי ועלו לישראל.

הפרק הבא של הסאגה נכתב כעבור שלושים שנה ויותר, בתחילת שנות התשעים, כאשר נסענו לשהיה ממושכת בארצות הברית, בעקבות עבודתו של אבי. רצה הגורל והשתקענו באותו האיזור שבו גר אחד הנכדים של הדודים של סבתא, למעשה, באותה העיר ממש. סבתא בקשה מאמא שתרים טלפון לבן דודה מדרגה שניה, שממש כמוה הוא עורך דין במקצועו, ותעמיק את הקשר עם הקרובים הכי קרובים שנותרו לסבתא עליי אדמות. אמא דחתה את הקץ, חוששת מניהול שיחה באנגלית שאינה שגורה בפיה, עם מי שהוא אומנם קרוב משפחה, אבל כנראה בעל מנטליות שונה בתכלית, ואילו סבתא המשיכה להפציר ולנדנד כמעט בכל אחת מהשיחות הטראנס אטלנטיות הדו-שבועיות, עד שלא נותרה לאמא כל ברירה אלא לחפש את הבנדוד בספר הטלפונים, להתקשר אליו ולנסות להסביר באנגלית שבורה מי היא ומה היא. האנגלית שלה הספיקה כדי להבין שהבנדוד, מצידו, ביקש שלא תתקשר שוב, הוא כבר יתקשר אליה, מה שלא קרה כמובן.
ליבה של סבתא נשבר מכל העניין, עד שאמא הצטערה שסיפרה לה את האמת, במקום להמציא איזו מעשיה על קשיים באיתורו של הקרוב, ורק בגלל זה ואולי גם כדי לתקן את הרושם שכנראה נוצר, שכאילו בנתה על עזרה כלכלית מצידו, שאפשר שחשב שאנחנו זקוקים לה, שלחה לו לכבוד חגי תשרי איגרת לאקונית עם איחולים לבביים לשנה החדשה, על גבי נייר מכתבים רשמי, שהבהיר שהיא עובדת של הנציגות הדיפלומטית הישראלית המקומית. הפעם, למרבה הפלא, לא איחר הטלפון לצלצל, ומצידו השני הודה בן הדוד על ה"שנה הטובה" והתנצל שוב ושוב על שלא יצר קשר קודם לכן, וזאת אך ורק, כמובן, משום שאבד לו מספר הטלפון שהשאירה לו אמא בפעם הקודמת.
לשמחה של סבתא לא היה גבול כשהבינה שהתוכנית שרקמה בדימיונה, אכן קרמה עור וגידים, ואמא ואבא הוזמנו להתארח בביתו של הבנדוד. על פי הכתובת הבינו שהוא אדם מבוסס, אבל עדיין הופתעו כשהגיעו אליו והחנו את המכונית בחצר הפרטית של בית רחב מידות. המארח עצמו נראה נרגש ביותר, עת יצא לקבל את פניהם, נישק וחיבק את אמא, מביט בה כלא מאמין. הסיבה הסתברה קצת אחר כך: אחרי ששתו את המשקה שלפני הארוחה, ואחרי שסיימו לאכול את כל המנות, מקווים שהם משתמשים בכלי הסכו"ם הנכונים ולא עושים שגיעות גסות מדי של פרובינציאלים שהגיעו ישר מהלבנט. הקינוחים הוגשו בגינה, על שפת בריכת השחיה. האווירה הפשירה והפכה נינוחה יותר. הבנדוד הוציא את האלבומים, וחלק עם האורחים תמונות משפחתיות שלו, של הוריו, של דודיו והמשפחה המורחבת כולה. ואז הגיעו לתצלום של דודה אחת מפלורידה, ואמא הרגישה איך הצמרמורת מטפסת במעלה גבה. בן הדוד חייך חיוך רחב וטוב. "עכשיו את מבינה?" שאל "כשיצאתם מהרכב חשבתי לרגע שדודתי אתל הגיעה לביקור, כפי שאני זוכר אותה מלפני עשרים שנה."
מסתבר שלא רק שדם סמיך ממים, אלא שגם הגנטיקה חוצה ימים, יבשות ודורות.
שנתיים אחר כך, כשסיימתי את התואר הראשון, שלחה לי בתה של אתל ברכה לבבית בצרוף שטרות ירקרקים אחדים, שעבור הדלפונית שהייתי היוו סכום מכובד ביותר, אשר עזר לממן טיול קטן שערכתי בטרם שבתי חזרה, אל הלבנט.

הדוד סם

הדודים מאמריקה

סבתא ר. מספרת שלאמא שלה היו שלושה אחים. כשהגיעו לפירקם החליטו שלושתם כאיש אחד לנטוש את העיירה הקטנה שעל גבול פולין-רוסיה, אשר דמתה בעיניהם כסימטה קטנה ללא מוצא, ולהגר לארצות הברית של אמריקה. רק שניים מהם הגיעו אל מחוז חפצם. הספינה שבה הפליג השלישי, משערת סבתא, נטרפה בים. עם אחיה שנותרו בחיים קיימה הסבתא-רבא שלי, ציפי, קשר רציף, על אף הקושי שהעמיד המרחק. אחיה חיו בצד השני של העולם, בזמנים שאיש עוד לא חלם על אינטרנט, דואר אלקטרוני או פקס. למעשה, אפילו טלפון לא ממש היה בהישג ידה, אבל האחים לבית משפחת ק. הקפידו על חליפת מכתבים סדירה, ועל קיר מרכזי בבית הוריה של סבתא, נתלו תמונות של הדודים מאמריקה, של הנשים שנשאו להם שם, ושל ילדיהם - בכל פעם נוסף עוד ילד, והתמונות התעדכנו עם קצב גדילתם והתבגרותם של בני הדודים שסבתא מעולם לא זכתה להכיר באמת.
כשהגיעו שתי אחיותיה הגדולות של סבתא לפירקן, החלו הדודים להציע במכתבהם כי ציפי תשלח אותן אליהם. הם הבטיחו לשלב אותן בעבודה בבית החורשת לטקסטיל שבבעלותם, ולשדך להן את טובי הבחורים מקרב הקהילה המקומית. ציפי ובעלה, מנחם-מנדל, החליטו לאפשר לבנות לנסוע אל הארץ שנודעה כבעלת אפשרויות בלתי מוגבלות. העתיד הצפוי להן שם נראה כמבטיח הרבה יותר, בהשוואה למה שיכלה להציע העיירה הענייה והנידחת, שבה כולם בוססו בבוץ רוב הזמן, תרתי משמע. הדודים דאגו לסרטיפיקטים ולכרטיסי הנסיעה, וציפי טרחה להכין בגדים חמים לילדות, ונדוניה ככל אשר תוכל לדחוס בארבע מזוודות די גדולות - ציפות ושמיכות ובדים ואפילו כמה כרים קטנים. הכל כבר היה מוכן, גם המעילים הכבדים שתלבשנה לדרך, והתוכנית לשכור עגלה שבה ילוו אותן כולם עד לתחנת הרכבת שבעיר הגדולה הסמוכה. ואז, בוקר אחד, לאחר לילה טרוף שינה, קמה ציפי ודמעות בעיניה: היא לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. כאמא פולניה לא עמד לה כוחה לשלוח את שתי בנותיה אל צידו השני של העולם, בידיעה שלא תפגוש אותן עוד - פנים אל פנים - לעד, שלא תזכה לשאת בידיה את הנכדים שיבואו לעולם ולא תשמע את קולות הבכי והצחוק שיפיקו פיותיהם הקטנים. כמעט בדקה התשעים ביטלה ציפי את כל העניין.
שולה-גיישה וציביה נשארו בשארקובשיזנה. שתיהן נשאו לבני המקום, הן ילדו בבית אמן, וציפי היתה הראשונה לשאת, לחבק ולנשק כל תינוק עם הוולדו. שלושה ילדים נולדו לשולה, ושניים לציביה, הלידה השלישית הסתיימה בתינוק שנולד מת. סבתא זוכרת את הלידה הזאת היטב. זה היה חודשים ספורים לפני שהגרמנים כבשו את פולין המזרחית והיא ברחה. אולי עדיף ככה, היא אומרת, טוב שהתינוק מת בלידתו, למרות שכולם כאבו את אובדנו. שנה אחר כך מצאו את מותם ציפי ומנחם-מנדל, שולה וציביה ובעליהן והילדים, והאח הנוסף אברהם-משה ובני ביתו - כולם יחד, ביריה, על שפת הבור.
חמישה אחים ואחיות היו, בסך הכל, לסבתא ר. שמואל ניסה לברוח ונורה במנוסתו. בוריס-ברקה ברח עם סבתא לברית המועצות. כמוה, גם הוא התגייס לצבא האדום. כנראה שנפל בקרב. סבתא משערת שבאיזור סטלינגרד. מקום קבורתו לא נודע. משישה יצאה אחת. רק סבתא, לבדה, שרדה.
כשהסתיימה המלחמה כתבה סבתא לרשויות של עיירת הולדתה וביקשה לדעת מה עלה בגורל יקיריה. ענתה לה גיסתה, אישתו של שמואל, וסיפרה שכמעט איש לא ניצל. במקביל נעזרה סבתא במדור לחיפוש קרובים, וכך חודש הקשר עם הדודים באמריקה. לכתובתה החדשה שלחו לה את התמונות ששלחה להם בזמנו אמה, מתגאה במשפחתה ההולכת ומתרחבת, בילדיה הגדלים והמתבגרים. אלה התמונות היחידות שנשארו. מאז הן שמורות אצל סבתא, ובזכותן ובזכות הדודים - ציפי ומנדל, שולה וציביה, אברהם ושמואל ובוריס הם לא רק שמות עבורינו, דור ההמשך, הם גם פנים.

הדודים מאמריקה - אפילוג

בעלת הצימר - מונולוג

אנשים מתקשרים ועוד לפני שמתחילים לשאול על המחיר והתנאים, תוהים על השם - "הרפת". מז'תומרת? כאילו - זה לא ברור מאליו? היתה פה רפת קודם, שחיסלנו ובנינו את הצימרים במקומה. שישה: שניים זוגיים והשאר גדולים יותר - למשפחות. האמת שחשבנו שילך יותר טוב. היה נראה שיש ביקוש ומקום לכולם. השכנים ממול קוראים לעצמם "בפרדס" ע"ש הפרדס שחוסל, מאחורינו יש את "מקום בלב" של משפחת ברלב, ובקצה הרחוב את "הגן הקסום". חשבנו שאנשים יתחילו לבוא וישמעו עלינו מפה לאוזן, וכמובן שמי שיגיע ירצה לחזור לפעם שניה, שלישית ורביעית. אנחנו נקבל את כולם בזרועות פתוחות לארוח כיד המלך. אבל הזמנים קשים, בעיקר עם החיזבאללה מעבר לגדר. לפחות לקראת פסח החלה התעוררות. אמנם מלי מה"פרדס" התרברבה, כששאלתי אותה, שאצלם פסח סגור לפחות איזה חצי שנה מראש, אבל הנה, גם אצלינו, שבועיים לפני ליל הסדר, סגרנו על הבקתה האחרונה. כבר מזמן שלא היתה לנו כזו תפוסה - מלאה.

עם האורחים צריך להיות קשוחים, ועם אלה שמגיעים בפסח במיוחד. ככה אמרתי למוט'קה, בעלי. צריך להגיד להם שלא יגיעו לפני השעה שלוש כי הבקתות לא יהיו מוכנות עדיין, אבל לא דקה אחרי ארבע כי גם לנו יש סדר להגיע אליו וגם אנחנו צריכים להתארגן.  בכלל, אנחנו שוקלים עכשיו להפוך את כל היחידות לזוגיות וזהו. משפחות זה נורא. באים שני הורים עם שניים-שלושה ילדים, האמא והאבא מבלים בויכוח מתמיד מי ישגיח על הילדים, כשכל אחד מהם טוען, במידה רבה של צדק, שהוא בחופש. בסוף שניהם מתיישבים עם הרגליים למעלה וקוראים עיתון, בעוד הילדים חופרים בגינה, מעבירים את כל האבנים שלה לתוך הצימר, משחקים בארגז חול ולא מכסים אותו בברזנט ששומר עליו מפני הצרכים שהחתולה אוהבת לעשות בו, ומרעישים ככה ששומעים אותם לא רק עד הבית שלנו אלא בכל רחבי הכפר והעמק כולו.

הפעם החלטתי להיות קשוחה איתם מההתחלה, שיבינו עם מי יש להם עסק. ברבע לשלוש התקשרתי להזכיר להם שיש להם בדיוק עוד שעה להגיע. הם הגיעו תוך עשר דקות. מוקדם מדי, אמרתי, לכו תעשו סיבוב ותחזרו עוד חמישים דקה. אבל אמרת שאפשר להגיע החל משלוש, התקטננו. אנחנו עדיין מכינים לכם את כל ההפתעות, הבטחתי, יהיה שווה לכם לחכות ולצפות, השתדלתי להשמע מסתורית. כשהגיעו ערכתי להם את התדרוך הרגיל: לא להשאיר דלתות פתוחות, כי הברחשים נכנסים, דבר שאינו עניין גדול לכאורה, אבל האורחים נוטים להרוג אותם דווקא על הקירות, ולהשאיר סימנים לא אסטטיים בלשון המעטה, ואנחנו בדיוק סיידנו לפני שנתיים - לא חבל?! מאותה הסיבה לא כדאי להדליק אור אלא אם מוכרחים. מז'תומרת? חבר'ה, בחייכם, תשתחררו, אתם בחופש! חושך זה הרבה יותר רומנטי! אז מה אם זאת חופשה משפחתית וכולכם ישנים בחדר אחד? אז כבר אין רומנטיקה?! תעשו לי טובה.

מגבות? כן, אני מיד קופצת להביא. מגבת לכל שני ילדים. מז'תומרת זה לא מספיק? לא קראתם בטופס ההרשמה - הייתם אמורים להביא מגבות בעצמכם! שאני אכבס?! - - מגבת לרגליים? גברת, איפה את חושבת שאת נמצאת, בבית? אם לא הבאת משלך - את יכולה להשתמש בסמרטוט הריצפה, אבל שלא תהפכי לי את אחת המגבות שלי למגבת לרגליים, כן?! אצלינו הגיינה זה במקום הראשון. ואפרופו - בנוסף לסחבה לריצפה יש כאן מטאטא, דלי ומגב, שאני בהחלט מצפה שתעשו בהם שימוש. ילדים זה דבר מלכלך, ואני אשמח לקבל את הבקתה בחזרה לפחות במצב שבו אתם מקבלים אותה,  ורצוי אף טוב ממנו, במיוחד אם תרצו שנאפשר לכם לבוא להתארח אצלינו שוב, בחופשת הקיץ למשל.

אחר כך שלחתי אליהם את מוט'קה שיסביר שהמזגן מקולקל ויבוא טכנאי לתקן ממש ברגע שיתאפשר - כלומר, אחרי החג, נראה אותם משיגים משהו שמוכן להגיע קודם. והכיריים - כן, כמו שהם רואים, באמת יש כיריים במטבח, כמו שהבטחנו, רק שאי אפשר להשתמש בהם כי בלון הגז בדיוק נגמר. ולא, הם לא יוכלו לבשל אצלי בבית, כי אנחנו שומרים כשרות ושבת, ולא בבקתות האחרות, כי אי אפשר להטריד את מנוחת האורחים שלנו רק בגלל שלהם נגמר פתאום בלון הגז.

איך שראיתי אותם, אמרתי למוט'קה שאם הם בני תרבות וישמרו לנו על הצימר אז שמי אינו שור'קה. ובאמת היו להם רק טענות: המצעים קרועים, המזרונים בלויים, הרצפה מזוהמת (לפחות היו מסתפקים בלומר שהיא סתם מלוכלכת!), אין אף קישוט על הקיר. אמרתי להם שיש שישה ערוצי ילדים בטלוויזיה, שיושיבו אותם מולה, יקשיבו לשקט המופר מדי פעם על ידי מוזיקה דרמטית מדי וכמה יריות, ויגידו לי תודה!

אבל השיא היה עם הנמלים. בערב אני שומעת פתאום זעקות שבר. מסתבר שנכנסו שתי נמלים לבקר בבקתה. הרגעתי את האורחת והסברתי לה שככה זה כשגרים על הקרקע, גם אצלי בבית נכנסים חרקים ואין מה לעשות. היא טענה שיש לה גדוד שלם בפנים ושכל השיש שחור. נכנסתי וחשכו עיני. לא יודעת מה האנשים האלה אכלו ולכלכו שמשך את כל הנמלים דווקא למטבח שלהם. יכול מאד להיות שהם בכלל הביאו אותן איתם כל הדרך מרמת גן, ועכשיו הם באים אלינו בטענות! שאלתי אם שמו לב מהיכן הן נכנסות, ובלית ברירה הבאתי את הפליט הזול, שאני שומרת במיוחד למקרים כאלה - למרות שהם אף פעם לא קורים - ורססתי קצת, רק כדי לסתום להם את הפה.

בבוקר הפינוי שמתי שעון לחמש וחצי בבוקר, והתקשרתי לתזכר אותם שעליהם להתפנות עד אחת עשרה-אפס-אפס בדיוק ורצוי מאד שיותר משעה אחת קודם. הזכרתי להם שוב את לוח הזמנים גם כעבור שעתיים וגם כעבור ארבע שעות. החצופים עוד ישבו לאכול בוקר על הדשא! ברבע לאחת עשרה הם הגיעו לסגור חשבון, לא מצאו לעצמם זמן טוב יותר -  בדיוק הייתי במקלחת ומוט'קה יצא לריצת הבוקר שלו. אמרתי לקטנה שלי, ריחנית, שתגיד להם לחכות במרפסת ושלא תעז להציע להם אפילו כוס מים. כשיצאתי אליהם באחת עשרה ועשרים, הם טענו שהם כבר באיחור לאיזה מפגש משפחתי שקבעו. הבהרתי להם שהם חייבים לי עוד מאתיים שקל, כי כמו שכתוב בטופס ההזמנה זה עשרה ש"ח לכל דקה איחור. הם שלמו כמעט בלי להתווכח והתפנו. נראה אם יעזו לחזור אלינו בקיץ. התאיילנדים המסכנים שלנו היו צריכים לרוקן אחריהם את הפחים, לשטוף את הבקתה ולהחזיר את כל שני הכסאות למקומם, כי ההם לא עשו זאת. ממש ברבריות לשמה.

ברפת

אותך למשרד החינוך!

כשהיינו ילדים קטנים - אני, אחי ושתי אחיותי - קרה לא פעם, וגם לא פעמיים, שהוצאנו את אמא שלנו מהכלים. במבט בוגר, בהיותי בעצמי אמא לשניים קטנים ומלאי אנרגיה, אני מבינה אותה. לא פשוט לבוא הביתה מעבודה במשרה מלאה, ולהתחיל את המשרה השניה - עם הילדים, בידיעה שהמשרה השלישית - היא משק הבית - מחכה לתורה אף היא. כשאמא היתה מגיעה לקצה גבול היכולת - וזה קרה לא מעט - מתוך תסכול ועייפות, מתוך קושי להשתלט על כולנו ולהעמיד אותנו במקום, היתה פונה להשתמש בנשק יום הדין: חכו, חכו, היתה אומרת, כשאבא יחזור הביתה מעבודה, הוא כבר יעשה אתכם סדר. ואנחנו, בסך הכל ילדים טובים מבית לא רע, אבל עם ראש על הכתפיים, למדנו די מהר לענות בגיכוך: אבא? כשיבוא? הרי אנחנו נרדם הרבה קודם, ובבוקר יצא את הבית לפני שנתעורר ...

בדורות הקודמים הנשים נשאו בעיקר הנטל של החינוך היומיומי, וכשהנטל הפך כבד מידי היו נעזרות באיומים של התערבות גורם סמכותי מהן: אם לא נפסיק לצעוק - יבוא שוטר, אם לא נסיים את מנת אוכל - נלקח למחבוש, אבא יעשה איתנו סדר, וסבא - סבא תמיד איים בחגורה אבל לא מימש, אף לא פעם אחת (אהבתי אותכם יותר מדי - יודה שנים אחר כך. איזה מזל!)

בי נשבעתי שאת ילדי אגדל ללא איומים, ובטח שלא אשתמש באחרים כאמצאי הפחדה, בין השאר כי אקט שכזה מקטין אותי כבעלת סמכות ועמדה. הבטחתי לעצמי למצוא דרך אחרת לחנך אותם ולהציב להם גבולות, מתוך כבוד שארכוש לעצמי וכך גם הם ילמדו לכבד אותי. עד כה, אני חייבת לציין, נחלתי הצלחה לא מבוטלת.

ואולי זה כבר לא צריך להפתיע אותי שבבית הספר של ט. עדיין מתנהלים הדברים בדרך הישנה והלא כל כך טובה. קלפו את העטיפות והמילים היפות, ותקבלו תפיסת עולם מיושנת, אפס חדשנות ואפס יצירתיות. אם המורה מתקשה עם ילד מסויים - הוא ישלח לחדר המנהלת. ודי בעובדה הזו כדי לצמצם את נקודות החיכוך. אם שני ילדים רבים - למנהלת! וכך מצא עצמו ט. בחדר של הידועה-לשימצה ביחד עם הכדורגלן.

- הכדורגלן אמר שקראתי לו חולה נפש - סיפר לי אחר כך - אמא, מה זה חולה נפש? -

את המנהלת זה לא עניין מי התחיל ומי החזיר - שהרי להחזיר אסור בדיוק כמו להרביץ (זה דווקא חידוש מאז ימי בבית הספר היסודי, אבל לצערי לא חידוש מבורך.) היא נזפה בשניהם כילד אחד. וכדי להבהיר את העניין אחת ולתמיד, הודיעה להם שהיא ממלאת עליהם דוח שישלח למשרד החינוך.

- הפעם זה נרשם בעיפרון - הסביר לי ט. בפירוט - כך שאפשר יהיה למחוק. בפעם הבאה היא כבר תרשום בעט, ועט לא נמחק -

הסבר חינוכי לעילא.

כבר למחרת הזמנתי את עצמי לחדר המנהלת, להסביר לה שמספיק שהכדורגלן מטיל פחד על ט. היא באמת לא צריכה להוסיף איומים משלה, ואם ט. התחיל להחזיר לו סוף-סוף, סימן ששטיפת המוח ש-א. ואני עושים ל-ט. בבית, על היותו חזק ומסוגלותו להגן על עצמו, התחילה לשאת פרי. אני לא מצפה לברכתה, אבל מצד שני גם לא אתן לה לקלקל לנו. אם היא סבורה ש-ט. זקוק תיווך והכוונה - בבקשה, אבל דבר אחד אוכל לומר בבטחון גמור - ט. הוא ילד מרצה, ואין כל צורך לאיים עליו, ובטח שלא להשתמש באיומי סרק!

יכולתי לאיים בפניה למחלקת החינוך ולתקשורת, אבל אני לא מאמינה באיומים אלא רק במעשים. בכל מקרה נראה לי שמנהלת בית הספר המהוללה הבינה את הנקודה. ואם לא - נעבור לשלב הבא ...

אם לא תאכל, יבוא שוטר!

כותב - אוהב כְּתַבִים?

הסוגייה האם דייג אוהב דגים נדונה לא אחת ובהרחבה. ומה לגבי כותב - האם הוא אוהב כְּתַבִים, כלומר לקרוא מה שכותבים כותבים אחרים? השאלה החלה לנקר בראשי במהלך שטוטיי בבלוגיה, שהובילו אותי אל בלוגרית אחת אשר העלתה סקר הנוגע להרגלי הקריאה של הבלוגרים האחרים. היא תהתה האם עמיתיה הכותבים מגדירים עצמם כתולעי ספרים, מסתפקים בעיון במגזינים או נמנעים מקריאה כליל. ברשומה נפרדת התוודתה בעלת הבלוג שעל אף שהיא אוהבת להעלות את הגיגיה על הכתב - ולא למגירה - לקרוא היא אוהבת הרבה פחות. למעשה, כמעט שאינה קוראת כלל, ואם כבר תוסיף את חטא הקריאה על פשע הכתיבה, זה יהיה לכל היותר לטובת עיתון יומי.
למה הדבר דומה? לנגן בהרכב קאמרי, שאוהב להפיק צלילים מכלי המיתר שלו אבל לא להאזין למוזיקה קלאסית; לשחקן כדורסל שנהנה מאד לרוץ על המגרש עם עוד ארבעה מחבריו ולעשות ככל יכולתו לנצח את החמישה האחרים שמתרוצצים גם הם בין שני הסלים, אבל לצפות באופן פאסיבי באחרים - חובבים או מקצוענים - שמשחקים, פשוט לא עושה לו את זה; לאמן פלסטי חובב, שמצייר ומפסל, אבל לא הולך לתערוכות ולא פותח ספרי אומנות.
ואם כבר הזכרנו את הנגן הקאמרי, הרי שהכתיבה דומה פחות להעברת קשת על מתרי הכינור ויותר להפקת צלילים מקלידי הפסנתר. כדי לנגן על כינור, גם אם רק כתחביב, נדרש אימון לא מועט שיפתח מיומנות מסויימת, כך שהמנגינה לא תצא צורמת - לפחות לא צורמת מדי. בעוד שלהקיש על מקשיי פסנתר כל אחד יכול - אפילו בני בן הפחות משנתיים, מצליח להפיק אי אילו צלילים סבירים בבואו לבקר את סבא-סבתא - למנגינת ליבם של השכנים. אלה אמנם לא מנגינות של ממש, וכדי לנגן באופן סביר יש להתאמן לא מעט, אבל להקיש כקוף יכול כל אחד.
גם להעלות על הכתב אותיות ומילים, המתגבשות לכלל משפטים ופסקאות, יכול כל מי שיודע קרוא וכתוב, קרי, כמעט כל אחד. איכות הכתיבה היא כבר סיפור אחר. יש מי שסבור שכל זרם תודעה הנכתב בדם ואש ליבו, ראוי ללא כל הגהה ודיחוי, להתפרסם קבל עם ועדה (ובלוגיה), ויש מי שרוחש למילה הכתובה מעט יותר כבוד. אמנם, אחרי הכל, כולנו גרפומנים, וסביר להניח שלא יצא מבינינו ה'דויד גרוסמן' או ה'מאיר שלו' הבא, כפי שציין באחת מההזדמנויות עופר D. ואם יותִר לי להמשיך באותו קו - גם ה'יעל הדיה' או ה'יהודית קציר' הבאה לא תבוא, ככל הנראה, מתוכינו. ועדיין יש מי שאיכות הכתיבה חשובה לו יותר.
היו זמנים שבהחלט יכולתי להחשב תולעת. -  זאת אומרת, תולעת ספרים. אני מודה שעם פרוץ הילדים לחיי והתמעטות הזמן הפנוי עד כדי העלמות כמעט מוחלטת, אני קוראת הרבה-הרבה פחות. ועדיין הקריאה חסרה לי. אני מאד אוהבת לקרוא, בעיקר דברים שאני מצטערת שלא הייתי מסוגלת לכתוב בעצמי. אני כותבת ואוהבת לכתוב בזכות כותבים מופלאים בעיני כמו הארבעה שנזכרו למעלה וכמו עמוס עוז ופול אוסטר ואחרים, אולי לא רבים אבל מאד איכותיים, לפחות לטעמי. הקריאה והכתיבה בעיני כרוכות זו בזו, שני פנים של אותו הדבר עצמו, ולכן בלתי נתנות להפרדה. אני חשה בדחף העז לקרוא ביתר שאת, דווקא בתקופות שאני כותבת. אם לא ספרים אז לפחות טורים נפלאים של יאיר לפיד ורענן שקד, שיהוו השראה ויקבעו רף גבוה מאד לשאוף אליו, גם אם אין לי הכישרון לנסוק לגבהיו.

ואתם, קוראַי הכותבים - מה דעתכם?

ערמת ספרים

חוק שילוב

השבוע נחשף בכלי התקשורת מקרה בשרון של ילד בן חמש המטריד את חברותיו לגן - מטריד מינית, כך נטען. בתור פתרון הועבר העבריין הצעיר מגן אל גן, עד ששמו החל להלך לפניו, וכשהגיע לאחרונה - שוב - למסגרת חדשה, השביתו ההורים של הילדים האחרים את הלימודים במחאה. בידיעות אחרונות עסקו בנושא בטור יומי שבו מציגים שני כותבים דעות הפוכות. אינני זוכרת את זהותם של הכותבים, אבל למרבה הפליאה דווקא הכותבת היתה בעד שילוב - בטענה שהילד הינו רק ילד, שאי אפשר להאשים אותו ואין להענישו ולהרחיקו מבני גילו - ואילו הכותב התנגד - בהתייחסו לדאגה לילדיו הפרטיים, תוך שהוא מטיל ספק בנכונותם של הורי הילד המתעלל לטפל בשורש הבעיה, במקום לטאטא אותה אל מתחת לשטיח ולצעוק חמס. אני הייתי מצפה שדווקא אישה תהיה המגוננת יותר, אבל נראה שבמקרה זה לגבר ילדים קטנים יותר ולכן קל לו להזדהות עם מצוקתם של הורי הילדים שבגן.

"תגידי, הכדורגלן הוא לא ילד ששייך לחינוך המיוחד?" שאלתי אני, רק השבוע, את סגנית המנהלת של בית הספר, שהיא גם היועצת (הרבה תוספות למשכורת יש לה, מן הסתם). התפרצנו אל חדרה בשעת בוקר מוקדמת, יום אחרי שט. חזר הביתה מבית הספר חבול ושרוט כולו: הכדורגלן כפכף אותו שוב בהפסקה. הפעם עשה עבודה יסודית במיוחד, ואין זה פלא - שום מורה תורנית בתפקיד המבוגר האחראי לא היתה בשטח כדי להתערב ולהפסיק את המתקפה חסרת הרסן.
התשובה שקיבלתי היתה שבבית הספר משולבים ילדי חינוך מיוחד. שילוב זה יפה, ואני האחרונה שתתנגד לו. הרי אני עצמי, בעברי, שולבתי בכיתה רגילה וטוב שכך. אלא שלא נראה לי שמי מבין שלושים ומשהו חברי לכיתה, סבל בדרך כלשהי מנוכחותה של ילדה עם שיתוק מוחין . נהפוכהו - זו הייתי אני ששמשה טרף קל לאילו שנזקקו להוצאת אגרסיות, ואילו הם הרוויחו בסופו של דבר הכרות עם השונה, שאותה לקחו איתם להמשך.
הכרת השונה זה חשוב ושילוב זה נהדר, כל עוד זה לא בא על חשבון הילדים האחרים ושלמותם הפיזית והנפשית.
בתחילת שנת הלימודים הוצמדה לכדורגלן סייעת, הממומנת על ידי הוריו. מיד הרגשנו בהבדל - חלה ירידה משמעותית בתלונות של ט. עליו. אבל קצת אחר כך משהו שוב השתנה, וחזרו הימים הקשים. ברור קצר העלה שהסייעת מגיעה לבית הספר רק שלושה ימים בשבוע מתוך השישה, ושמחפשים משהי נוספת עבור הימים האחרים, אבל טרם נמצאה אחת כזו. מספר פעמים שוחחנו עם המנהלת רק השנה, אבל זה לא היה מספיק, כנראה. ט. היה צריך לחזור הביתה כשכולו חבלות ומכות טריות כדי שהצוות החינוכי יבין סוף סוף שאסור לתת לכדורגלן להסתובב בבית הספר ללא השגחה צמודה. רק בעקבות המקרה האחרון קבעו שלא יוכל לצאת להפסקה, בימים בהם הסייעת לא נמצאת, ויאלץ לבלות אותה בחדר המורים. לו אני אמא שלו - אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל בהיותי אימו של ט. ליבי נשבר על מה שהיה צריך לעבור, כדי לזכות בהגנה בסיסית, שלה הוא זכאי ללא צל של ספק.

בנים הולכים מכות