כשהיינו ילדים קטנים - אני, אחי ושתי אחיותי - קרה לא פעם, וגם לא פעמיים, שהוצאנו את אמא שלנו מהכלים. במבט בוגר, בהיותי בעצמי אמא לשניים קטנים ומלאי אנרגיה, אני מבינה אותה. לא פשוט לבוא הביתה מעבודה במשרה מלאה, ולהתחיל את המשרה השניה - עם הילדים, בידיעה שהמשרה השלישית - היא משק הבית - מחכה לתורה אף היא. כשאמא היתה מגיעה לקצה גבול היכולת - וזה קרה לא מעט - מתוך תסכול ועייפות, מתוך קושי להשתלט על כולנו ולהעמיד אותנו במקום, היתה פונה להשתמש בנשק יום הדין: חכו, חכו, היתה אומרת, כשאבא יחזור הביתה מעבודה, הוא כבר יעשה אתכם סדר. ואנחנו, בסך הכל ילדים טובים מבית לא רע, אבל עם ראש על הכתפיים, למדנו די מהר לענות בגיכוך: אבא? כשיבוא? הרי אנחנו נרדם הרבה קודם, ובבוקר יצא את הבית לפני שנתעורר ...
בדורות הקודמים הנשים נשאו בעיקר הנטל של החינוך היומיומי, וכשהנטל הפך כבד מידי היו נעזרות באיומים של התערבות גורם סמכותי מהן: אם לא נפסיק לצעוק - יבוא שוטר, אם לא נסיים את מנת אוכל - נלקח למחבוש, אבא יעשה איתנו סדר, וסבא - סבא תמיד איים בחגורה אבל לא מימש, אף לא פעם אחת (אהבתי אותכם יותר מדי - יודה שנים אחר כך. איזה מזל!)
בי נשבעתי שאת ילדי אגדל ללא איומים, ובטח שלא אשתמש באחרים כאמצאי הפחדה, בין השאר כי אקט שכזה מקטין אותי כבעלת סמכות ועמדה. הבטחתי לעצמי למצוא דרך אחרת לחנך אותם ולהציב להם גבולות, מתוך כבוד שארכוש לעצמי וכך גם הם ילמדו לכבד אותי. עד כה, אני חייבת לציין, נחלתי הצלחה לא מבוטלת.
ואולי זה כבר לא צריך להפתיע אותי שבבית הספר של ט. עדיין מתנהלים הדברים בדרך הישנה והלא כל כך טובה. קלפו את העטיפות והמילים היפות, ותקבלו תפיסת עולם מיושנת, אפס חדשנות ואפס יצירתיות. אם המורה מתקשה עם ילד מסויים - הוא ישלח לחדר המנהלת. ודי בעובדה הזו כדי לצמצם את נקודות החיכוך. אם שני ילדים רבים - למנהלת! וכך מצא עצמו ט. בחדר של הידועה-לשימצה ביחד עם הכדורגלן.
- הכדורגלן אמר שקראתי לו חולה נפש - סיפר לי אחר כך - אמא, מה זה חולה נפש? -
את המנהלת זה לא עניין מי התחיל ומי החזיר - שהרי להחזיר אסור בדיוק כמו להרביץ (זה דווקא חידוש מאז ימי בבית הספר היסודי, אבל לצערי לא חידוש מבורך.) היא נזפה בשניהם כילד אחד. וכדי להבהיר את העניין אחת ולתמיד, הודיעה להם שהיא ממלאת עליהם דוח שישלח למשרד החינוך.
- הפעם זה נרשם בעיפרון - הסביר לי ט. בפירוט - כך שאפשר יהיה למחוק. בפעם הבאה היא כבר תרשום בעט, ועט לא נמחק -
הסבר חינוכי לעילא.
כבר למחרת הזמנתי את עצמי לחדר המנהלת, להסביר לה שמספיק שהכדורגלן מטיל פחד על ט. היא באמת לא צריכה להוסיף איומים משלה, ואם ט. התחיל להחזיר לו סוף-סוף, סימן ששטיפת המוח ש-א. ואני עושים ל-ט. בבית, על היותו חזק ומסוגלותו להגן על עצמו, התחילה לשאת פרי. אני לא מצפה לברכתה, אבל מצד שני גם לא אתן לה לקלקל לנו. אם היא סבורה ש-ט. זקוק תיווך והכוונה - בבקשה, אבל דבר אחד אוכל לומר בבטחון גמור - ט. הוא ילד מרצה, ואין כל צורך לאיים עליו, ובטח שלא להשתמש באיומי סרק!
יכולתי לאיים בפניה למחלקת החינוך ולתקשורת, אבל אני לא מאמינה באיומים אלא רק במעשים. בכל מקרה נראה לי שמנהלת בית הספר המהוללה הבינה את הנקודה. ואם לא - נעבור לשלב הבא ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה