אנשים מתקשרים ועוד לפני שמתחילים לשאול על המחיר והתנאים, תוהים על השם - "הרפת". מז'תומרת? כאילו - זה לא ברור מאליו? היתה פה רפת קודם, שחיסלנו ובנינו את הצימרים במקומה. שישה: שניים זוגיים והשאר גדולים יותר - למשפחות. האמת שחשבנו שילך יותר טוב. היה נראה שיש ביקוש ומקום לכולם. השכנים ממול קוראים לעצמם "בפרדס" ע"ש הפרדס שחוסל, מאחורינו יש את "מקום בלב" של משפחת ברלב, ובקצה הרחוב את "הגן הקסום". חשבנו שאנשים יתחילו לבוא וישמעו עלינו מפה לאוזן, וכמובן שמי שיגיע ירצה לחזור לפעם שניה, שלישית ורביעית. אנחנו נקבל את כולם בזרועות פתוחות לארוח כיד המלך. אבל הזמנים קשים, בעיקר עם החיזבאללה מעבר לגדר. לפחות לקראת פסח החלה התעוררות. אמנם מלי מה"פרדס" התרברבה, כששאלתי אותה, שאצלם פסח סגור לפחות איזה חצי שנה מראש, אבל הנה, גם אצלינו, שבועיים לפני ליל הסדר, סגרנו על הבקתה האחרונה. כבר מזמן שלא היתה לנו כזו תפוסה - מלאה.
עם האורחים צריך להיות קשוחים, ועם אלה שמגיעים בפסח במיוחד. ככה אמרתי למוט'קה, בעלי. צריך להגיד להם שלא יגיעו לפני השעה שלוש כי הבקתות לא יהיו מוכנות עדיין, אבל לא דקה אחרי ארבע כי גם לנו יש סדר להגיע אליו וגם אנחנו צריכים להתארגן. בכלל, אנחנו שוקלים עכשיו להפוך את כל היחידות לזוגיות וזהו. משפחות זה נורא. באים שני הורים עם שניים-שלושה ילדים, האמא והאבא מבלים בויכוח מתמיד מי ישגיח על הילדים, כשכל אחד מהם טוען, במידה רבה של צדק, שהוא בחופש. בסוף שניהם מתיישבים עם הרגליים למעלה וקוראים עיתון, בעוד הילדים חופרים בגינה, מעבירים את כל האבנים שלה לתוך הצימר, משחקים בארגז חול ולא מכסים אותו בברזנט ששומר עליו מפני הצרכים שהחתולה אוהבת לעשות בו, ומרעישים ככה ששומעים אותם לא רק עד הבית שלנו אלא בכל רחבי הכפר והעמק כולו.
הפעם החלטתי להיות קשוחה איתם מההתחלה, שיבינו עם מי יש להם עסק. ברבע לשלוש התקשרתי להזכיר להם שיש להם בדיוק עוד שעה להגיע. הם הגיעו תוך עשר דקות. מוקדם מדי, אמרתי, לכו תעשו סיבוב ותחזרו עוד חמישים דקה. אבל אמרת שאפשר להגיע החל משלוש, התקטננו. אנחנו עדיין מכינים לכם את כל ההפתעות, הבטחתי, יהיה שווה לכם לחכות ולצפות, השתדלתי להשמע מסתורית. כשהגיעו ערכתי להם את התדרוך הרגיל: לא להשאיר דלתות פתוחות, כי הברחשים נכנסים, דבר שאינו עניין גדול לכאורה, אבל האורחים נוטים להרוג אותם דווקא על הקירות, ולהשאיר סימנים לא אסטטיים בלשון המעטה, ואנחנו בדיוק סיידנו לפני שנתיים - לא חבל?! מאותה הסיבה לא כדאי להדליק אור אלא אם מוכרחים. מז'תומרת? חבר'ה, בחייכם, תשתחררו, אתם בחופש! חושך זה הרבה יותר רומנטי! אז מה אם זאת חופשה משפחתית וכולכם ישנים בחדר אחד? אז כבר אין רומנטיקה?! תעשו לי טובה.
מגבות? כן, אני מיד קופצת להביא. מגבת לכל שני ילדים. מז'תומרת זה לא מספיק? לא קראתם בטופס ההרשמה - הייתם אמורים להביא מגבות בעצמכם! שאני אכבס?! - - מגבת לרגליים? גברת, איפה את חושבת שאת נמצאת, בבית? אם לא הבאת משלך - את יכולה להשתמש בסמרטוט הריצפה, אבל שלא תהפכי לי את אחת המגבות שלי למגבת לרגליים, כן?! אצלינו הגיינה זה במקום הראשון. ואפרופו - בנוסף לסחבה לריצפה יש כאן מטאטא, דלי ומגב, שאני בהחלט מצפה שתעשו בהם שימוש. ילדים זה דבר מלכלך, ואני אשמח לקבל את הבקתה בחזרה לפחות במצב שבו אתם מקבלים אותה, ורצוי אף טוב ממנו, במיוחד אם תרצו שנאפשר לכם לבוא להתארח אצלינו שוב, בחופשת הקיץ למשל.
אחר כך שלחתי אליהם את מוט'קה שיסביר שהמזגן מקולקל ויבוא טכנאי לתקן ממש ברגע שיתאפשר - כלומר, אחרי החג, נראה אותם משיגים משהו שמוכן להגיע קודם. והכיריים - כן, כמו שהם רואים, באמת יש כיריים במטבח, כמו שהבטחנו, רק שאי אפשר להשתמש בהם כי בלון הגז בדיוק נגמר. ולא, הם לא יוכלו לבשל אצלי בבית, כי אנחנו שומרים כשרות ושבת, ולא בבקתות האחרות, כי אי אפשר להטריד את מנוחת האורחים שלנו רק בגלל שלהם נגמר פתאום בלון הגז.
איך שראיתי אותם, אמרתי למוט'קה שאם הם בני תרבות וישמרו לנו על הצימר אז שמי אינו שור'קה. ובאמת היו להם רק טענות: המצעים קרועים, המזרונים בלויים, הרצפה מזוהמת (לפחות היו מסתפקים בלומר שהיא סתם מלוכלכת!), אין אף קישוט על הקיר. אמרתי להם שיש שישה ערוצי ילדים בטלוויזיה, שיושיבו אותם מולה, יקשיבו לשקט המופר מדי פעם על ידי מוזיקה דרמטית מדי וכמה יריות, ויגידו לי תודה!
אבל השיא היה עם הנמלים. בערב אני שומעת פתאום זעקות שבר. מסתבר שנכנסו שתי נמלים לבקר בבקתה. הרגעתי את האורחת והסברתי לה שככה זה כשגרים על הקרקע, גם אצלי בבית נכנסים חרקים ואין מה לעשות. היא טענה שיש לה גדוד שלם בפנים ושכל השיש שחור. נכנסתי וחשכו עיני. לא יודעת מה האנשים האלה אכלו ולכלכו שמשך את כל הנמלים דווקא למטבח שלהם. יכול מאד להיות שהם בכלל הביאו אותן איתם כל הדרך מרמת גן, ועכשיו הם באים אלינו בטענות! שאלתי אם שמו לב מהיכן הן נכנסות, ובלית ברירה הבאתי את הפליט הזול, שאני שומרת במיוחד למקרים כאלה - למרות שהם אף פעם לא קורים - ורססתי קצת, רק כדי לסתום להם את הפה.
בבוקר הפינוי שמתי שעון לחמש וחצי בבוקר, והתקשרתי לתזכר אותם שעליהם להתפנות עד אחת עשרה-אפס-אפס בדיוק ורצוי מאד שיותר משעה אחת קודם. הזכרתי להם שוב את לוח הזמנים גם כעבור שעתיים וגם כעבור ארבע שעות. החצופים עוד ישבו לאכול בוקר על הדשא! ברבע לאחת עשרה הם הגיעו לסגור חשבון, לא מצאו לעצמם זמן טוב יותר - בדיוק הייתי במקלחת ומוט'קה יצא לריצת הבוקר שלו. אמרתי לקטנה שלי, ריחנית, שתגיד להם לחכות במרפסת ושלא תעז להציע להם אפילו כוס מים. כשיצאתי אליהם באחת עשרה ועשרים, הם טענו שהם כבר באיחור לאיזה מפגש משפחתי שקבעו. הבהרתי להם שהם חייבים לי עוד מאתיים שקל, כי כמו שכתוב בטופס ההזמנה זה עשרה ש"ח לכל דקה איחור. הם שלמו כמעט בלי להתווכח והתפנו. נראה אם יעזו לחזור אלינו בקיץ. התאיילנדים המסכנים שלנו היו צריכים לרוקן אחריהם את הפחים, לשטוף את הבקתה ולהחזיר את כל שני הכסאות למקומם, כי ההם לא עשו זאת. ממש ברבריות לשמה.
ברפת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה