"ככה זה, החברה משלמת לנו משכורות גבוהות, ובתמורה מצפים שניתן את מה שצריך" אומר ראש הצוות שלי – עיניו טרוטות אחרי ליל שימורים שנמשך עד השעות הקטנות של הלילה: משבר קטן שהשאיר אותו במשרד. הוא צעיר ממני – בסוף העשור השלישי לחייו. יש לו אישה, ועוד יהיה לו ילד (או שניים או שלושה). שנינו עובדים בחברת היי-טק.
"כלוב הזהב" היא מטבע הלשון השחוקה המתארת את מקום העבודה שלנו. המקום שבו אנחנו מבלים את מרבית שעות הערות, ולפעמים את מרבית השעות, נקודה. אנחנו יותר בחברת הקולגות שלנו – לטוב ולרע – מאשר עם יקירינו: בן או בת הזוג, ילדים, משפחה וחברים. וכל זה כדי לשלם את המשכנתא? כדי לקנות בגדים יפים, בהם נאה להופיע למשרד? כדי לשלם על חופשות, שהן קרן האור היחידה, לפעמים, בימי עבודה ארוכים ולחוצים?
הקלישאה אומרת, שהדברים החשובים באמת אינם נקנים בכסף: זמן באיכות ובכמות עם יקירינו, כאמור, בריאות, סיפוק והרגשה של ערך עצמי. זה שזו קלישאה לא הופך אותה ללא נכונה!
אז הולכים לעבודה כדי להרוויח כסף? עבור הפועלים בנמל אין ספק שזה כך. ואני – מחפשת גם עניין, מימוש עצמי, תחושת סיפוק. האם אני מחפשת אותם במקום הנכון?לאחרונה מתחזקים סימני השאלה, ועדיין לא מצאתי את התשובות שבסופן אוכל לשים סימני קריאה. אבל אם באמת משלמים לנו כל כך הרבה כסף עבור גודל האחריות, מה זה אומר על המטפלת של הבן שלי שמרוויחה לשעה פחות מחצי ממני? האם האחריות לשלומו הפיזי והנפשי של בני הפעוט היא פחותה, ובשיעור כה גדול, מהאחריות שאני נושאת לרווחים של בעליהן הפרטיים של חברת ההיי-טק, רווחים הנמדדים במאות מליוני דולרים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה