להגיד "שלום כיתה ב'" זה אומר שבית הספר הפך לחלק משגרת חיינו. גם הילד וגם אנחנו מכירים את המוסד ושגעונותיו - בעיקר את שגעונות המנהלת; חסל סדר החלפת מסגרת והרכב קבוצה מדי שנה - אנחנו ממשיכים עם אותה הכיתה בחמש השנים הבאות - עובדה די מצערת במקרה שלנו; ואפילו המחנכת הנערצת ממשיכה איתנו גם השנה. אסיפת הורים כיתתית-כללית בתחילתה של השנה נראתה כמעט מיותרת. אבל מסורת זו מסורת, ועל מסורת לא מוותרים. בתחילת הערב ביקשה המנהלת לומר כמה דברים ל'הורים היקרים' כלשונה, ומיד עברה להטפות מוסר, כאילו היינו אנחנו בעצמינו תלמידים בבית סיפרה: היא ביקשה שנשמור על תרבות הדיבור, הצהירה שהיא פתוחה לשמוע כל הערה ודבר ביקורת, אבל בשפה נקיה ומכבדת; דרשה בפגיע שנגבֵּה את המורים גם אם אנחנו חולקים על דעתם לפעמים; והבהירה שיחסם של הילדים לבית הספר תלוי קודם כל בנו, ההורים, כי אלינו הם נושאים את פניהם, ואותנו הם מחקים.
נזכרתי בנזיפות של המורה ציפורה המחנכת שלנו בתיכון. כמעט מדי בוקר היתה עומדת מול כיתה כמעט-מלאה, ונוזפת בנו קשות, שכבר הגיע הזמן שנילמד שיום הלימודים מתחיל בשעה שמונה בדיוק ושנערך בהתאם. חמש דקות אחר כך, כשכבר היתה שקועה עמוק בהרבצת תורה (קרי, שיעור תנ"ך) היה מתחיל טפטוף המאחרים לפתוח ולסגור את דלת הכיתה, מפריע פעם אחר פעם למהלך התקין של השיעור. אי שם באמצע כיתה י"א הרהיב סוף-סוף עוז הליצן של הכיתה להעיר לה ש-אבל-המורה-אנחנו-פה-זאת-אומרת-שאנחנו-הגענו-בזמן-ותגידי-את-זה-למי-שמאחר- כשיגיע. ציפורה לא התבלבלה לרגע - היא הרי התעסקה עם ליצנים הרבה לפני שאנחנו בכלל נולדנו - ואמרה ש-היא- סומכת-עלינו-שנעביר-לחברים-שלנו-את-המסר.
אבל באסיפת ההורים הכללית שפתחה את שנת הלימודים בכיתה ב', שום ליצן-עבר, שסטטיסטית היה חייב להמצא בינינו, לא העיז לענות למנהלת. כי להשלח לחדר שלה זה דבר אחד, אבל להרוס לילד שלך את הרקורד במוסד שהוא עתיד לפקוד במשך כמה וכמה מהשנים הבאות - זה כבר משהו אחר לגמרי. ועל כן היא המשיכה, ללא הפרעות, והדגישה במיוחד את נושא ה"זהירות בדרכים" שבית הספר חרט על דיגלו. לא יתכן, אמרה - תוך שהיא עולה בקולה אוקטבה וחצי - שמצד אחד נשתף פעולה עם ארגון "אור ירוק", ומהצד השני ימשכו באין מפריע תופעות של הורים המחנים את ריכבם בתחנת האוטובוס ועל המדרכות. יואילו בטובם להרחיק רק קצת, עד למגרש שמעבר לכביש. שם, הבטיחה, יש מקום לכולם, והליכה קצרה לא תזיק לאיש מאיתנו ואפילו תואיל לא מעט.
התאמצתי בכל כוחי לכבוש את חיוכי, לפני שהמנהלת תתפוס אותי על חם ותפקוד עלי למחוק אותו במיידי. נזכרתי איך באחד הבקרים, בתחילת השנה שעברה, ליוויתי את ט. לבית הספר ונשארתי איתו עד הצילצול. כשיצאתי מהשער, עמדה המנהלת ממול, ליד הברזלים, כמנהגה לארוב למאחרים ולנזוף בהם (מתוחכמת יותר מהמורה ציפורה, יש לציין). ילד מכיתה ו' לבוש בווסט צהוב-זוהר ונושא שלט של משמרות הבטיחות עצר לידה בטרם יכנס לשטח בית הספר, והודיע לה שג'יפ שמספרו כזה וכזה עומד בפינה, על המדרכה, ולא מותיר כמעט מעבר להולכי הרגל.
- אתה מכיר את הנוהל - ענתה לו בקוצר רוח - גש למזכירה ומלא את הטופס, ושישלחו אותו למשטרת התנועה -
- אבל המנהלת - התעקש - זה קאשקאי, מספר 71-###-87 -
- אז תכתוב את זה בדו"ח - היתה היא עקשנית לא פחות - ובצ'יק צ'ק, כבר היית אמור לשבת בכיתה! -
- אבל המנהלת - חזר ואמר, בעודה מגלגלת עיניה כלפי החצוף - זה הג'יפ שלך! -
ואיך היא הגיבה? אתם וודאי שואלים ... ובכן, ישר ולעיניין: אז אני לא זוכרת את מספר הרכב שלי, אז מה? גם ככה יש לי מספיק על הראש!
הגברת המנהלת
נזכרתי בנזיפות של המורה ציפורה המחנכת שלנו בתיכון. כמעט מדי בוקר היתה עומדת מול כיתה כמעט-מלאה, ונוזפת בנו קשות, שכבר הגיע הזמן שנילמד שיום הלימודים מתחיל בשעה שמונה בדיוק ושנערך בהתאם. חמש דקות אחר כך, כשכבר היתה שקועה עמוק בהרבצת תורה (קרי, שיעור תנ"ך) היה מתחיל טפטוף המאחרים לפתוח ולסגור את דלת הכיתה, מפריע פעם אחר פעם למהלך התקין של השיעור. אי שם באמצע כיתה י"א הרהיב סוף-סוף עוז הליצן של הכיתה להעיר לה ש-אבל-המורה-אנחנו-פה-זאת-אומרת-שאנחנו-הגענו-בזמן-ותגידי-את-זה-למי-שמאחר- כשיגיע. ציפורה לא התבלבלה לרגע - היא הרי התעסקה עם ליצנים הרבה לפני שאנחנו בכלל נולדנו - ואמרה ש-היא- סומכת-עלינו-שנעביר-לחברים-שלנו-את-המסר.
אבל באסיפת ההורים הכללית שפתחה את שנת הלימודים בכיתה ב', שום ליצן-עבר, שסטטיסטית היה חייב להמצא בינינו, לא העיז לענות למנהלת. כי להשלח לחדר שלה זה דבר אחד, אבל להרוס לילד שלך את הרקורד במוסד שהוא עתיד לפקוד במשך כמה וכמה מהשנים הבאות - זה כבר משהו אחר לגמרי. ועל כן היא המשיכה, ללא הפרעות, והדגישה במיוחד את נושא ה"זהירות בדרכים" שבית הספר חרט על דיגלו. לא יתכן, אמרה - תוך שהיא עולה בקולה אוקטבה וחצי - שמצד אחד נשתף פעולה עם ארגון "אור ירוק", ומהצד השני ימשכו באין מפריע תופעות של הורים המחנים את ריכבם בתחנת האוטובוס ועל המדרכות. יואילו בטובם להרחיק רק קצת, עד למגרש שמעבר לכביש. שם, הבטיחה, יש מקום לכולם, והליכה קצרה לא תזיק לאיש מאיתנו ואפילו תואיל לא מעט.
התאמצתי בכל כוחי לכבוש את חיוכי, לפני שהמנהלת תתפוס אותי על חם ותפקוד עלי למחוק אותו במיידי. נזכרתי איך באחד הבקרים, בתחילת השנה שעברה, ליוויתי את ט. לבית הספר ונשארתי איתו עד הצילצול. כשיצאתי מהשער, עמדה המנהלת ממול, ליד הברזלים, כמנהגה לארוב למאחרים ולנזוף בהם (מתוחכמת יותר מהמורה ציפורה, יש לציין). ילד מכיתה ו' לבוש בווסט צהוב-זוהר ונושא שלט של משמרות הבטיחות עצר לידה בטרם יכנס לשטח בית הספר, והודיע לה שג'יפ שמספרו כזה וכזה עומד בפינה, על המדרכה, ולא מותיר כמעט מעבר להולכי הרגל.
- אתה מכיר את הנוהל - ענתה לו בקוצר רוח - גש למזכירה ומלא את הטופס, ושישלחו אותו למשטרת התנועה -
- אבל המנהלת - התעקש - זה קאשקאי, מספר 71-###-87 -
- אז תכתוב את זה בדו"ח - היתה היא עקשנית לא פחות - ובצ'יק צ'ק, כבר היית אמור לשבת בכיתה! -
- אבל המנהלת - חזר ואמר, בעודה מגלגלת עיניה כלפי החצוף - זה הג'יפ שלך! -
ואיך היא הגיבה? אתם וודאי שואלים ... ובכן, ישר ולעיניין: אז אני לא זוכרת את מספר הרכב שלי, אז מה? גם ככה יש לי מספיק על הראש!
הגברת המנהלת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה