תקציר הפרקים הקודמים: בחופשת חנוכה האחרונה יצאתי עם ט. בן ה-11 ו-ש. שעדיין היה רק "כמעט" בן 6, לביקור במוזיאון חיל האוויר בחצרים ביחד עם אבא שלי - איש צוות אוויר בחיל האוויר, לשעבר, שהחל את שירותו הצבאי בטייסת 114, טייסת מסוקי תובלה, שם שימש כמכונאי מוטס במסוקי סופר פרלון. הוא נתקף חשק להציג את המסוק - בגודל מלא - לנכדים וקיווה שיוכל להכניס אותם אפילו לתא הטייס. במהלך הביקור במוזיאון, זיהו הבנים מכונית ניצבת באמצע תצוגת המטוסים ...
לחלק I - כך יצאנו לדרך ....
לחלק II - זכרונותי מסיני ורפידים ...
"מה זו המכונית הזו ומה היא עושה כאן, בין כל המטוסים?" תהו הבנים למראה מכונית החונה באמצע תצוגת מטוסי חיל האוויר. מסתבר שזו המכונית ההסטורית שבה אירח בגין את סאדאת במהלך ביקורו הראשון בארץ. במוזיאון היא חונה לצידו של לא אחר מהסופר פרלון ידידינו, שבחלל המטען והנוסעים שלו מוצגת תערוכה בנושא תהליך השלום עם מצרים. אבל מאחר ויום הביקור שלנו במוזיאון הפך סגרירי יותר ויותר, ובהתאם לתחזיות מזג האוויר, הסופר פרלון נשאר סגור, ואי אפשר היה להכנס אפילו לתערוכה המוצגת בו. נאלצנו להסתפק בלהביט פנימה דרך דלתות הזכוכית שסוגרות היום את החלק האחורי שלו. אבא ניסה להסביר למדריכה שממש קיווה להראות לנכדים את תא הטייס של הסופר פרלון מבפנים. שלשם כך באנו, במיוחד, כל הדרך מהמרכז! אבל ההוראות המפורשות הן לא לפתוח את המסוק במזג האוויר הזה, התעקשה, ושום מפקד במקום לא יחליט אחרת. "תירוץ עלוב!" יפסוק אחר כך אבא באוזני, מזג אויר שמזג אוויר, שטויות! כל כך הרבה פעמים יצא לו לעבוד על סופר פרלון פעור קרביים בגשם שוטף, ושום נזק לא נגרם, הלוא גם המטוס, ממש כמונו, אינו עשוי מסוכר .... סתם, המשיך אבא, סתם, הם רוצים לשמור על ניקיון המסוק שבתצוגה, ושלא תדרש עבודת ניקיון אחר כך ...
אז קצת מאוכזבים המשכנו הלאה, לא לפני שהתרשמנו ממה שנראה כמו שתי משאיות, המוצבות פחות או יותר מול הסופר פרלון. אלה הם המכ"ם וקרון הפיקוד שלו שנגנבו מהמצרים במה שנודע כמבצע תרנגול 53, שנערך בדצמבר 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. במסגרתו יחידות צנחנים השתלטו על מתקן מכ"ם מצרי בראס ע'ריב, שממערב לתעלת סואץ, והביאו את המתקן, בשלמותו, לארץ. כך, לא רק שנוטרל איומו של המכ"ם על מטוסי הקרב של חיל האוויר אשר ביקשו לתקוף במצריים, שהיתה אז מדינת אוייב בסכסוך מתמיד ומלחמה פעילה, אלא ניתן היה לחקור ולחשוף את הטכנולוגיה שמאחורי המכ"ם החדיש, מתוצרת ברית המועצות, טכנולוגיה שלא היתה ידועה לארצות המערב באותה עת. אחרי שהמכ"ם הובא לארץ ונחקר על ידי מומחים טכניים ומודיעיניים, אפילו האמריקאים ביקשו (וקיבלו) לעשות עליו סיבוב - כלומר לבחון אותו. במהלך המבצע מטוסי יסעור (מטייסת 118) הרימו את המכ"ם ואת קרון הפיקוד שלו, והנחיתו אותם בשטח ישראל. גם שלושה מסוקי סופר פרלון לקחו חלק בפעולה: הם אלה שהטיסו את כוחות הצנחנים אל קירבת האיזור שבו היה מוצב המכ"ם. על כל אחד מהסופר פרלונים היה צוות אוויר שהורכב משני טייסים ושני מכונאים מוטסים, ואחד מהמכונאים המוטסים האלה היה אבא שלי.
במהלך השנים הזכיר אבא, מדי פעם, את "מבצע תרנגול" ל"חטיפת המכ"ם", ומבצעים אחרים שבהם לקח חלק. נראה לי שרק עכשיו אני מתחילה להבין את משמעותם. התרנגול נחשב לאחד המבצעים הנועזים, ומתואר כ"לקוח מהסרטים". אם כילדה מלאה בפחדים, אני עדיין זוכרת את הדאגה הרבה לאבא שלי במהלך מלחמת יום כיפור, כשהשתתף בה כאיש צוות אויר של מטוסי תובלה (עד כדי כך שסירבתי לשחק עם החבר הכי טוב שלי, כי אבא שלו היה בבית, הרחק מהסכנה. הייתי אז בת שלוש). וכשגדלתי הגיעה ההכרה שלתפעל מטוס תובלה זה לא להיות טייס קרב, וזה הרבה פחות מסוכן, הרי שעכשיו מתברר לי שבמבצעים כמו "התרנגול" גם כוחות ה"תובלה" שהנחיתו את הכוחות מעבר לקווי האוייב (או מבצע "הלם" שבו הורידו במנוף פצצה על גשר שעל הנילוס), עשו זאת תוך סיכון עצמי. ואי אפשר שלא להוסיף את הפאן המאד אישי: אני נולדתי בקיץ 70'. בסוף דצמבר 69' כשאבא התארגן עם עמיתיו לצאת למבצע שגובש והוצא אל הפועל בתוך יממה, כשיצא אליו, כבר ידע, אולי, שאישתו מחכה לו בבית כשהיא בתחילתו של הריון ראשון. ולאמא שלי לא היה, מן הסתם, מושג שבעלה "ביקר" במצריים, כי העניין נשמר בסוד במשך חודשים ארוכים (וגם המצרים, מצידם, הסתירו את דבר חטיפת המכ"ם).
בחזרה במוזיאון חיל האוויר - לא הצטלמנו אפילו עם המכ"ם וגם לא עם הסופר פרלון ... קצת כי אינני מורגלת ברשומות שכאלה (ואולי כדאי שאתרגל!) וקצת כי בדיוק בשלב הזה, בשיאו של הביקור, התחיל לרדת גשם. לא גשם חזק מאד, אבל זרזיף עקשן. המדריכה הכניסה אותנו תחת סככה, שנועדה להגן בעיקר מפני השמש הקופחת בקיץ, ואינה אטומה לגמרי. הבנים התעטפו במעילים כולל כובעים, ראשו של אבא היה מוגן בכובע הקסקט של יחידה 114, כאמור, ורק אני והמדריכה נשארנו גלויות ראש - ושילך הפן. בכל מקרה, ממש כמו הסופר פרלון, אף אחד מאיתנו לא עשוי סוכר, אז המשכנו בסיור בעודינו נרטבים מעט, ואבא המשיך להוסיף להסברים נופך אישי: מטוס ההרווארד שיעקב טרנר כמעט ונטש כשנכנס לסחרור באחת הטיסות, אך בסופו של דבר הצליח לנחות כשגם הוא וגם המטוס שלמים - טרנר היה מפקד בית ספר הקרקע לטיסה כשאבא היה חניך בקורס טיס, במגמה של מהנדסי טיסה (מכונני אוויר), וכמעט שהדיח את אבא מהקורס, אבל לבסוף הסתפק בשבוע במחבוש; הספיט השחור היה מטוסו של עזר ויצמן בעת ששירת בצה"ל. ויצמן טס גם על מסוק אלואט, ובשלב מסויים היה אבא מופקד עליו כקצין טכני - על המסוק של עזר ויצמן, ואבא היה זה שקבע שהמסוק המזדקן עשה את שלו וצריך לחדול לטוס ולמצוא את דרכו למוזיאון כלשהו ... וכך המשכנו לסקור את מטוסי החיל לדורותיהם, בואך מטוסי האוייב, כולל המיג שהנחית בארץ עריק סורי, ואז היה תורו של ט. בן ה-11 להפגין ידיעות: הוא צפה ביחד איתי בתוכנית "עובדה" שהוקדשה למבצע הבאתו של המיג לארץ, רק שבניגוד לי, ט. זכר את מירב הפרטים. קינחנו במטוס הלביא, שהלב נצבט על ההחלטה לבטל את פיתוחו, בטרם הגיע לשלב המבצעי, מטעמי תקציב.
משם ליוותה אותנו המדריכה עד לכבש המטוס של הבואינג 707, כשהגשם ממשיך לרדת, לפחות במטוס יהיה יבש ונעים יותר, ניחמתי את בן ה-6 שכבר התחיל לקטר. בכניסה לבואינג הצצנו קודם כל בתא הטייס, מבעד לחלון שקוף. "במטוס כזה לקחתי את אמא שלכם לטיסה הראשונה בחיים שלה!" סיפר אבא שלי לילדיי. ט. לא התרגש במיוחד. באחת עשרה שנותיו כבר טס במספר הזדמנויות. ש. לעומתו משך בשרוולי ושאל אם לא פחדתי ... ואילו אני הייתי עסוקה בלסקור את תא הטייס על שני מושבי הטייסים ומושב מהנדס הטיסה וכל המכשירים שעליהם הוא חולש. רק שני כיסאות האורח נעקרו ממקומם ואינם חלק מהתצוגה. חבל (בעיקר עבור הנוסטלגיה שלי). אחר כך התישבנו באחת משורות המושבים של הבואינג וצפינו בסרט המסכם את תולדות חיל האוויר הישראלי, כולל מבצע "תרנגול 53".
בסיום הסרט ירדנו מהבואינג דרך הדלת האחורית וחזרנו לרחבת הכניסה של המוזיאון. הגשם סרב להפסיק וגילינו שבגללו לא מוצאים יותר סיורים מודרכים וגם הפעילויות המיוחדות לילדים מושהות. ט. ציין שחצי הכוס המלאה היא שהצלחנו לסייר במוזיאון וליראות את הסופר פרלון "של סבא", והחצי הריק הוא שגשם יורד. מכיוון שהשעה היתה עדיין מוקדמת (יחסית), לא נותר אלא לנסוע חזרה למרכז ולקנח בארוחת צהריים באחת המסעדות המוכרות והחביבות עלינו (כולל קינוח אמיתי-אמיתי! התעקשו הילדים). עוד לפני כן, ביציאה מהמוזיאון, הבחנו שעל אף הגשם תור משתרך לפני הקופות, ואילו אנחנו - המשכימים-המקדימים - זכינו לסיור כמעט-פרטי ומלא נוסטלגיה, גם אם מעט רטוב ...
לחלק I - כך יצאנו לדרך ....
לחלק II - זכרונותי מסיני ורפידים ...
"מה זו המכונית הזו ומה היא עושה כאן, בין כל המטוסים?" תהו הבנים למראה מכונית החונה באמצע תצוגת מטוסי חיל האוויר. מסתבר שזו המכונית ההסטורית שבה אירח בגין את סאדאת במהלך ביקורו הראשון בארץ. במוזיאון היא חונה לצידו של לא אחר מהסופר פרלון ידידינו, שבחלל המטען והנוסעים שלו מוצגת תערוכה בנושא תהליך השלום עם מצרים. אבל מאחר ויום הביקור שלנו במוזיאון הפך סגרירי יותר ויותר, ובהתאם לתחזיות מזג האוויר, הסופר פרלון נשאר סגור, ואי אפשר היה להכנס אפילו לתערוכה המוצגת בו. נאלצנו להסתפק בלהביט פנימה דרך דלתות הזכוכית שסוגרות היום את החלק האחורי שלו. אבא ניסה להסביר למדריכה שממש קיווה להראות לנכדים את תא הטייס של הסופר פרלון מבפנים. שלשם כך באנו, במיוחד, כל הדרך מהמרכז! אבל ההוראות המפורשות הן לא לפתוח את המסוק במזג האוויר הזה, התעקשה, ושום מפקד במקום לא יחליט אחרת. "תירוץ עלוב!" יפסוק אחר כך אבא באוזני, מזג אויר שמזג אוויר, שטויות! כל כך הרבה פעמים יצא לו לעבוד על סופר פרלון פעור קרביים בגשם שוטף, ושום נזק לא נגרם, הלוא גם המטוס, ממש כמונו, אינו עשוי מסוכר .... סתם, המשיך אבא, סתם, הם רוצים לשמור על ניקיון המסוק שבתצוגה, ושלא תדרש עבודת ניקיון אחר כך ...
במהלך השנים הזכיר אבא, מדי פעם, את "מבצע תרנגול" ל"חטיפת המכ"ם", ומבצעים אחרים שבהם לקח חלק. נראה לי שרק עכשיו אני מתחילה להבין את משמעותם. התרנגול נחשב לאחד המבצעים הנועזים, ומתואר כ"לקוח מהסרטים". אם כילדה מלאה בפחדים, אני עדיין זוכרת את הדאגה הרבה לאבא שלי במהלך מלחמת יום כיפור, כשהשתתף בה כאיש צוות אויר של מטוסי תובלה (עד כדי כך שסירבתי לשחק עם החבר הכי טוב שלי, כי אבא שלו היה בבית, הרחק מהסכנה. הייתי אז בת שלוש). וכשגדלתי הגיעה ההכרה שלתפעל מטוס תובלה זה לא להיות טייס קרב, וזה הרבה פחות מסוכן, הרי שעכשיו מתברר לי שבמבצעים כמו "התרנגול" גם כוחות ה"תובלה" שהנחיתו את הכוחות מעבר לקווי האוייב (או מבצע "הלם" שבו הורידו במנוף פצצה על גשר שעל הנילוס), עשו זאת תוך סיכון עצמי. ואי אפשר שלא להוסיף את הפאן המאד אישי: אני נולדתי בקיץ 70'. בסוף דצמבר 69' כשאבא התארגן עם עמיתיו לצאת למבצע שגובש והוצא אל הפועל בתוך יממה, כשיצא אליו, כבר ידע, אולי, שאישתו מחכה לו בבית כשהיא בתחילתו של הריון ראשון. ולאמא שלי לא היה, מן הסתם, מושג שבעלה "ביקר" במצריים, כי העניין נשמר בסוד במשך חודשים ארוכים (וגם המצרים, מצידם, הסתירו את דבר חטיפת המכ"ם).
משם ליוותה אותנו המדריכה עד לכבש המטוס של הבואינג 707, כשהגשם ממשיך לרדת, לפחות במטוס יהיה יבש ונעים יותר, ניחמתי את בן ה-6 שכבר התחיל לקטר. בכניסה לבואינג הצצנו קודם כל בתא הטייס, מבעד לחלון שקוף. "במטוס כזה לקחתי את אמא שלכם לטיסה הראשונה בחיים שלה!" סיפר אבא שלי לילדיי. ט. לא התרגש במיוחד. באחת עשרה שנותיו כבר טס במספר הזדמנויות. ש. לעומתו משך בשרוולי ושאל אם לא פחדתי ... ואילו אני הייתי עסוקה בלסקור את תא הטייס על שני מושבי הטייסים ומושב מהנדס הטיסה וכל המכשירים שעליהם הוא חולש. רק שני כיסאות האורח נעקרו ממקומם ואינם חלק מהתצוגה. חבל (בעיקר עבור הנוסטלגיה שלי). אחר כך התישבנו באחת משורות המושבים של הבואינג וצפינו בסרט המסכם את תולדות חיל האוויר הישראלי, כולל מבצע "תרנגול 53".
בסיום הסרט ירדנו מהבואינג דרך הדלת האחורית וחזרנו לרחבת הכניסה של המוזיאון. הגשם סרב להפסיק וגילינו שבגללו לא מוצאים יותר סיורים מודרכים וגם הפעילויות המיוחדות לילדים מושהות. ט. ציין שחצי הכוס המלאה היא שהצלחנו לסייר במוזיאון וליראות את הסופר פרלון "של סבא", והחצי הריק הוא שגשם יורד. מכיוון שהשעה היתה עדיין מוקדמת (יחסית), לא נותר אלא לנסוע חזרה למרכז ולקנח בארוחת צהריים באחת המסעדות המוכרות והחביבות עלינו (כולל קינוח אמיתי-אמיתי! התעקשו הילדים). עוד לפני כן, ביציאה מהמוזיאון, הבחנו שעל אף הגשם תור משתרך לפני הקופות, ואילו אנחנו - המשכימים-המקדימים - זכינו לסיור כמעט-פרטי ומלא נוסטלגיה, גם אם מעט רטוב ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה