או: תנו לי להוציא (קצת) קיטור
והנוהגים על שני גלגלים – אין חדש בהיותם פצצה מתקתקת שעשויה להתפרץ בכל רגע. כמו כלבים שנובחים בעוצמה שהיא תמיד ביחס הפוך לגודלם וחוזקם, כך ככל שיערבו לדו-גלגליים יותר סכנות, יהפכו הם עצמם לאגרסיביים יותר. נסו לעמוד בפקק בלי לחשב מרווח מספיק כדי לאפשר להם לעבור או לפחות להתפתל בדרכם אל ראש התור ותסתכנו לא רק בקללה עסיסית אלא גם בדפיקה עזה על פח מכוניתכם. ותגידו תודה שלא שלפו סכין וראו בכך עילה ללא פחות מניסיון לרצח.
״אפשר
לעבור בבקשה?״ ביקשתי.
״אה,
כן, בוודאי!״ עשתה לי מקום.
״ותשימי
לב, בבקשה״ המשכתי ולא התאפקתי ״ את חוסמת את המעברים באופן עקבי!״
״מי?
אני?״ התפלאה ״מה פתאום? ומתי בכלל נתקלת בי?״
לכו תסבירו
לה שזה שהיא לא רואה אותי לא אומר שלא רואים לה.
אז לקחתי
מרחק מכל זה, ובילינו שבוע באוסטריה. חוויתי רוגע, שלווה ושקט שהיו חסרים לי כל כך.
אחריהם, הנחיתה בארץ לא היתה רכה בכלל. בתור התחלה, שלושה אנשים שונים העירו לי שעברתי
לדבר בלחישה. האמת היא שבחו״ל לא רק שהשתדלנו להצניע את הדיבור בעברית, אלא גם התאמנו
את עצמנו לווליום של השיחות מסביב. ואולי שם לא צריך לצעוק כמו פה, כי מוזיקת הרקע
- במידה והיא קיימת בכלל - לא משתלטת על כל המרחב ומאפשרת לנהל שיחות בנחת. בזמן שכאן
הרדיו של הירקנייה מנהל תחרות מתמדת עם הרמקול של בית הקפה הסמוך ובכלל לא ברור מי
מנצח.
ואולי
זו לא רק הזקנה שקפצה עלי, אלא כובד הצרות שהגיעו בצרורות והשכיחו מאיתנו את הדברים
הבסיסיים ביותר: אנחנו לא לבד בעולם. יש עוד אנשים סביבנו. הם ממהרים, מותשים
ומודאגים בדיוק כמונו, וגם הם רק רוצים לעבור עוד יום בשלום.
אני יכול להזדהות עם כל הצרות שאת מתלוננת עליהן... המצב נהיה קשה יותר עם השנים (או שאנחנו מזדקנים)
השבמחק