ואז הגיע זמנו של שיעור השחיה הראשון. עמדנו על שפתה של אותה הבריכה ממש, והפעם בזכות וברשות, לבושים בבגדי ים קטנטנים, חדשים, לאחר שנשלחנו לנקות את גופינו בזרם שבכניסה לבריכה, כי הפעם נרד אל תוכה ממש. הידיים אחזו במוטות הברזל של הסולם המוביל למטה, שלהטו מחום השמש, בעוד הרגלים נשלחו אל השלב הראשון שמגעו נעים בזכות המים הקרירים בהם טבל.
שנים אחר כך, בקיץ השלישי לחיי בני אכריז כי זה הזמן ללמדו לשחות. מסביב יורמו גבות, ויסבירו לי שגם אם הילד נְחַן בקואורדינציה מעבר למצופה בגילו (האם כבר אמרתי שהוא פשוט התיקון שלי?) הרי שאינו מסוגל לעמוד אפילו במים רדודים של בריכה סטנדרטית, ולכן עדיף לחכות עד שיגבה מעט. הבריכה בספיבק, על אף שהתהדרה בעומק שיא של שלושה מטרים, כאמור, דווקא כן אפשרה לנו לעמוד במימיה הרדודים, שכל גובהם היה כחצי מטר, ובכל אופן, נראה לי כי במקרה שלי ושל חבריי היה מדובר קודם כל בפיזיוטרפיה במים, שאפשרו חופשיות תנועה ופעולה שהיו בלתי אפשריות, לפחות עבור חלק מאיתנו, על היבשה. ואולי קיוו גם כי על הדרך נלמד לשחות, ויפחת סיכון הטביעה בבריכה שמימיה נצנצו וקרצו לנו בעודינו משחקים בחצר הגן.
הרבה אחרי שרכשתי סוף-סוף את מיומנות השחיה התוודעתי לשיטת לימוד בלתי אפשרית בעיני: לזרוק למים ... אבא שלי למד לשחות כך, בלי מצופים או קרש הצלה, והפך לאחד השחיינים היותר טובים שאני מכירה, הודות לניסים שהצילו אותו מסכנת טביעה חוזרת ונשנית (כי הלימוד נעשה בים דווקא, באיזור זרוע מערבולות, להכעיס). גם חברי כיתתי למדו כך לשחות: עם מצופים, אמנם, אבל המדריך שלח הוראות מהיבשה, ואם תשאלו אותי - אם זה לא נקרא ללמוד שחיה בהתכתבות, אז אני לא יודעת מה כן.
זה לא עבד ככה בספיבק. בטח שלא בגיל שלוש. במים חיכתה לנו המדריכה, קולטת אותנו לידיה אחד אחד, מציבה אותנו בשורה ליד המעקה, ומתרגלת איתנו תרגילי נשימה, כלומר "לעשות בועות". היא מדגימה ואנחנו אחריה. "מרגלית הקטנה" קראו לה, בחורה צעירה ועדינה למראה, ששמה הבדיל אותה ממרגלית "המנהלת", האחראית על כל מדרכי השחיה המעבירים שיעורים במקביל, לקבוצות קטנות, בתוך המים. אף אחד לא העיז לקרוא בשם המפורש "מרגלית המנהלת" או "מרגלית הגדולה", אבל מעמדה היה בלתי ניתן לערעור, עבור הילדים וההורים גם יחד. היא היתה לא צעירה כבר אז, עורה צרוב השמש חרוש בנמשים וקמטים, שהייתי בטוחה שנוצרו לא עקב גילה המתקדם אלא משהייה רבת שנים במים, מלמדת ילדים כמונו לשחות. לכן, סברתי, העדיפה כעת להשאר על היבשה, ולחלוש ממנה על הבריכה.
בינתיים, בתוך המים, לקחה אותנו מרגלית הקטנה אחד אחד לסיבוב באיזור ה"רדודים". צועדת במים לאחור בעודה אוחזת בשתי ידיו של כל ילד בתורו, מבצעת איתן תנועות של שחיית חזה, מחלקת הוראות מתי להכניס את הראש למים ומתי הזמן להוציאו, ומשגיחה שגם הרגליים עובדות כיאה. הכל היה טוב ויפה, אפילו תרגילי ה"חץ" בהם נתנו ניתור קטן במים, טבלנו בהם את ראשינו, ושטנו ברגלים צמודות וידיים ישרות קדימה, כחצי מטר עד למעקה הקרוב, וגם תרגוליי שחיית הגב, בהם הונחו ראשינו הרכים בכף ידה של מרגלית, רגלינו בצעו את אותן תנועות שחיית החזה, וידינו שימשו כמשוטים.
הכל טוב ויפה עד ש... עד שהחליטה מרגלית כי למדנו די והותר מהשיטה, ומספיק שתאחז בבָּתֵי השחי של כל אחד מאיתנו, בעודינו צפים על בטנינו במים, ומתרגלים את תנועות השחייה. כשמי מאיתנו הצטיין במיוחד, נטלה על עצמה את החופש לשחרר אותו מידיה ולתת לו לשחות לגמרי בעצמו, ובזאת נשלמה מלאכתה. ברגע שהבנתי כי אני עתידה להעזב לבדי, בין קרקעית הבריכה לקו המים, נתונה, בעיני, לחסדי כישוריי השחיה שלי (או העדרם), אחז אותי הפחד מפני טביעה. סירבתי לאפשר למרגלית לאחוז בי בבָּתֵי שֵחְיִי, האורכים של תנועות החץ שלי הלכו והצטמצמו, סירבתי לתרגל שחיית גב - בה יְכוֹלתי להֵעמד על שתי רגלי, לכשארצה, מוגבלת, וכמובן שעל ביצוע גילגולים מתחת למים, או אפילו סתם צלילות, לא היה בכלל מה לדבר.
החברים שלי המשיכו בתרגולים, כל אחד מהם נעשה דומה יותר ויותר לדג במים, בעוד אני נסוגותי אחורה, מסרבת לבצע גם את המיומנויות שהצלחתי כבר לרכוש. אימי שליוותה אותי לשיעוריי השחיה צפתה בי חסרת אונים. "תסתכלי על החברות שלך," ביקשה, "הן, בניגוד לך, לא מסוגלות לעשות גילגול על מזרון, ותראי אותן במים!" היא לא הבינה שהפחד המצמית לא מאפשר לי להביא לידי ביטוי את היכולות הפיזיות שלי. בצר לה, שלחה את אבי שיבדוק את העניין.
וכך הגיע אבי לצפות בי במהלך שיעור השחיה, מוותר על חצי יום עבודה במיוחד לרגל המאורע - דבר שאינו מה בכך (כן, אבא, אני הולכת לבוא חשבון איתך עכשיו. תמיד ידעת שזה יגיע, לא?). מרגלית הקטנה התאמצה במיוחד לשכנע אותי לשכב על המים בלי לאחוז בידיה, לכבודו, בעוד מרגלית הגדולה נעמדה לידו, מעלינו, ולוחשה באוזנו בדיוק מה היא חושבת על הילדה: מפונקת. ואבא שלי חרט על דיגלו למגר את הפינוק, להתמודד עם הפחד, הבת שלו הולכת ורצה, והיא גם תשחה! הישר ממרכז ספיבאק מיהרנו הביתה, בגד הים הרטוב עדיין לגופי, ואבא לבש גם הוא בגד ים, נטל את המנוי לקאנטרי, ולא עבר זמן רב עד שמצאתי עצמי שוב במים, הפעם בבריכה "הבינונית" שבכפר המכביה. "בינונית" כי בשיא עומקה היתה כעומק ההתחלתי של הבריכה "הגדולה". שם, "בגדולה", אפילו אבי, אפילו בעומק המינימלי, לא יכל לעמוד על רגליו.
דבר אחד הוא לעשות הצגות מול מרגלית הקטנה, ואחר לעמוד מול טיעוניו של אבי: על המדריכה הזרה אני לא סומכת, מילא, אבל לא יעלה על הדעת (כמה הוא שונא את הביטוי הזה ...) שביתו הבכורה לא תסמוך עליו! אז יאללה, יאללה, מספיק להתפנק, ובבקשה לשכב על המים ולהתחיל לעשות בועות תוך כדי ...
את ההמשך אני כבר לא ממש זוכרת, בטח שלא לפרטי פרטים, רק תמונות קצרות ובודדות, המצוקה שלי מול הרצון לעמוד בציפיות, מים שבלעתי, מקרים בהם החלקתי אל תוך המים שסבבו את כולי, כולל ראשי, פי ואפי, שניות אחדות שבהן האמנתי שזהו, הקִיץ עליי הקץ. העובדה היא שלבסוף למדתי לשחות (אם סברתם אחרת, אתם פשוט לא מכירים את אבא שלי, או אותי ...), אבל עד היום אני פוחדת מהמים. ככל שהתבגרתי מיגרתי פוביות שונות ומשונות שליוו אותי מילדותי המוקדמת והמאוחרת: פחד מפני החושך, פחד גבהים, חשש מפני מה שהסביבה חושבת עליי ופחד קהל. רק פחד המים טרם מוגר כליל ...
המשך עוד יבוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה