חוק שילוב

השבוע נחשף בכלי התקשורת מקרה בשרון של ילד בן חמש המטריד את חברותיו לגן - מטריד מינית, כך נטען. בתור פתרון הועבר העבריין הצעיר מגן אל גן, עד ששמו החל להלך לפניו, וכשהגיע לאחרונה - שוב - למסגרת חדשה, השביתו ההורים של הילדים האחרים את הלימודים במחאה. בידיעות אחרונות עסקו בנושא בטור יומי שבו מציגים שני כותבים דעות הפוכות. אינני זוכרת את זהותם של הכותבים, אבל למרבה הפליאה דווקא הכותבת היתה בעד שילוב - בטענה שהילד הינו רק ילד, שאי אפשר להאשים אותו ואין להענישו ולהרחיקו מבני גילו - ואילו הכותב התנגד - בהתייחסו לדאגה לילדיו הפרטיים, תוך שהוא מטיל ספק בנכונותם של הורי הילד המתעלל לטפל בשורש הבעיה, במקום לטאטא אותה אל מתחת לשטיח ולצעוק חמס. אני הייתי מצפה שדווקא אישה תהיה המגוננת יותר, אבל נראה שבמקרה זה לגבר ילדים קטנים יותר ולכן קל לו להזדהות עם מצוקתם של הורי הילדים שבגן.

"תגידי, הכדורגלן הוא לא ילד ששייך לחינוך המיוחד?" שאלתי אני, רק השבוע, את סגנית המנהלת של בית הספר, שהיא גם היועצת (הרבה תוספות למשכורת יש לה, מן הסתם). התפרצנו אל חדרה בשעת בוקר מוקדמת, יום אחרי שט. חזר הביתה מבית הספר חבול ושרוט כולו: הכדורגלן כפכף אותו שוב בהפסקה. הפעם עשה עבודה יסודית במיוחד, ואין זה פלא - שום מורה תורנית בתפקיד המבוגר האחראי לא היתה בשטח כדי להתערב ולהפסיק את המתקפה חסרת הרסן.
התשובה שקיבלתי היתה שבבית הספר משולבים ילדי חינוך מיוחד. שילוב זה יפה, ואני האחרונה שתתנגד לו. הרי אני עצמי, בעברי, שולבתי בכיתה רגילה וטוב שכך. אלא שלא נראה לי שמי מבין שלושים ומשהו חברי לכיתה, סבל בדרך כלשהי מנוכחותה של ילדה עם שיתוק מוחין . נהפוכהו - זו הייתי אני ששמשה טרף קל לאילו שנזקקו להוצאת אגרסיות, ואילו הם הרוויחו בסופו של דבר הכרות עם השונה, שאותה לקחו איתם להמשך.
הכרת השונה זה חשוב ושילוב זה נהדר, כל עוד זה לא בא על חשבון הילדים האחרים ושלמותם הפיזית והנפשית.
בתחילת שנת הלימודים הוצמדה לכדורגלן סייעת, הממומנת על ידי הוריו. מיד הרגשנו בהבדל - חלה ירידה משמעותית בתלונות של ט. עליו. אבל קצת אחר כך משהו שוב השתנה, וחזרו הימים הקשים. ברור קצר העלה שהסייעת מגיעה לבית הספר רק שלושה ימים בשבוע מתוך השישה, ושמחפשים משהי נוספת עבור הימים האחרים, אבל טרם נמצאה אחת כזו. מספר פעמים שוחחנו עם המנהלת רק השנה, אבל זה לא היה מספיק, כנראה. ט. היה צריך לחזור הביתה כשכולו חבלות ומכות טריות כדי שהצוות החינוכי יבין סוף סוף שאסור לתת לכדורגלן להסתובב בבית הספר ללא השגחה צמודה. רק בעקבות המקרה האחרון קבעו שלא יוכל לצאת להפסקה, בימים בהם הסייעת לא נמצאת, ויאלץ לבלות אותה בחדר המורים. לו אני אמא שלו - אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל בהיותי אימו של ט. ליבי נשבר על מה שהיה צריך לעבור, כדי לזכות בהגנה בסיסית, שלה הוא זכאי ללא צל של ספק.

בנים הולכים מכות

דראמה קינג

 לפני תחילת חופשת סוכות, הודיעה המורה שאחרי החופשה תערך הכתבה ראשונה, שתכלול את שנים עשר החודשים העיבריים.
- שתים עשר חודשים? זה המון! - נלחץ ט. ואני הרגעתי אותו, שכשמחלקים את העבודה לחלקים היא נראית קצת פחות מאיימת. התחלנו בששת החודשים הראשונים, וכתבנו אותם במחשב, באמצעות Word, פעילות שחביבה על ט. הרבה יותר מלשבת וליכתוב בעיפרון על דף נייר. לימדתי אותו לזמזם לעצמו את השיר של נעמי שמר - "בתשרי נתן הדקל פרי שחום, נחמד ..." - כדי להזכר בחודשים וסדר הופעתם. על הדרך שאלתי אותו מה לדעתו הכוונה של המשפט האחרון בשיר "והתחלנו את שירינו מהתחלה" ושמחתי לקבל אישור שהילד הפנים את המחזוריות שבלוח השנה.
למחרת כתבנו ב-Word את ששת החודשים הנוספים, לא לפני שט. מחה בקול, יילל, בכה ואפילו זרק את עצמו על הריצפה, כי - אין לו כוח, וממש לא בא לו, והוא לא מבין למה וכמה ואיך. זאת למרות שהביע רצון עז להצליח בהכתבה, למרות שהסברתי לו שמותר לטעות, אפילו בהכתבה עצמה, אבל העקרון הוא לתרגל כמה שיותר ולהשתדל, מה שמעלה את סיכויי ההצלחה ומצמצם את מספר השגיאות, ולמרות שהבטחתי לו שאעזור לו ככל שאוכל וככל שירצה, והבעתי נכונות לשבת לידו ולהחזיק את ידו.
זה הפך לרוטינה יומית בימי החופש: אני מזכירה ל-ט. שצריך להתאמן לקראת ההכתבה - בינתיים עברנו לכתיבה ביד של החודשים כולם - ו-ט. מוחה כולל בכי והשתתחות על הריצפה - להלן 'דרמה' שבכל פעם נמשכה דקות ארוכות, והצליחה לעצבן אותי למרות שניסיתי לספור עד עשר ואז גם עד עשרים ושלושים. א. ואני עברנו לשימוש בסנקציות - קרי, נטילת זכויות הטלוויזיה והמחשב של ט. עד שיבצע את המטלה היומית. ט. מצידו לא ויתר על הדרמה ורק בסיומה התישב לשולחן, ובתוך זמן קצר - קצר בהרבה ממשך ההצגה המקדימה - חזר עם רשימת החודשים, בשגיאות שחזרו על עצמן יום אחרי יום. ידעתי שהוא צריך להשקיע יותר כדי להצליח, אבל לאור האנרגיות הרבות שזה גזל ממנו ומאיתנו - ויתרתי.
הילד חזר מהיום הראשון ללימודים אחרי החופש, וסיפר שההכתבה  נערכה ושנראה לו שלא היו לו יותר מדי שגיאות. למחרת, אחרי שדרשנו בשלום ההכתבה, נזכר לספר לנו שאכן, המורה החזירה את הדפים ושאחד מאיתנו צריך לחתום עליה, ושהוא צריך לעשות את ההכתבה שוב כי היו לו יותר מדי שגיאות. הסברנו שלא תהיה ברירה אלא להמשיך ולהתאמן מדי יום ואפילו להתאמץ יותר, כי הרי צריך להצליח במועד ב'. ט., מצדו, הגיב ב-דרמה-דרמה-דרמה.
למחרת הצגתי בפניו אסטרטגיה חדשה: רשמתי בעצמי את החודשים על דף, והצעתי שיעתיק אותם על אותו הדף, ממש אות-אות אם יש צורך. אחר כך נהפוך את הדף והוא יכתוב מהזיכרון. ט. סרב. "עכשיו אני צריך לכתוב הכל פעמיים? לא הספיק לך שכתבתי פעם אחת?!" ילל. הסברתי בכל הסבלנות שהצלחתי לגייס שאין ברירה וחייבים ללמוד, והוא לא עושה את זה בשבילי אלא בשביל עצמו, ושהוא לא חייב, אבל לא יתכן שיראה טלוויזיה וישחק במחשב לאורך כל היום ולא יתאמץ בכלל. ט. ניסה לגרור אותי לויכוח. אני סירבתי בטענה שהנושא סגור מבחינתי. הוא התחיל להטיח צעצועים של אחיו הקטן בקיר. ביקשתי שיפסיק והוא בשלו. ציוויתי שילך לחדר והוא בשלו. לקחתי את ידו כדי להוליך אותו לחדר וחטפתי מכה -
מכה חזקה. מכוונת ומתוזמנת היטב. כמה שנאתי את אותו הרגע. שנאתי את הסיטואציה. שנאתי את עצמי, ואת מטלות בית הספר שאולי נפלו על הילד לפני שהבשיל דיו עבורן. רק את ט. לא יכולתי לשנוא, אבל ידעתי שההדרדרות הזו בהתנהגותו חייבת להעצר שם ואז. יד ימיני סטרה ללחיו השמאלית, בעוצמה מחושבת היטב - לא רבה מדי אבל מספיקה. דמעות עלו העיניו - לא של כאב אלא עלבון, והוא רץ להסתגר בחדר.
אחרי חמש דקות פתחתי את הדלת. "אני לא רוצה שתעזרי לי!" הכריז. אמרתי שלא אעזור עד שיבקש, אבל היות שהוא עדיין ילד, אני לא יכולה להרשות לו לסגור את הדלת כך שאיני רואה אותו ומסוגלת להשגיח עליו. הוא נאנח ומחה דמעה. אחר כך ביקש עזרה.
ישבנו במטבח. את ש. הקטן קשרנו בכסא האוכל שלו, ונתנו לו לאכול ביסקוויטים כדי שישב בשקט ולא יפריע. ט. העתיק את החודשים ללא כל טעות. אחרי שכתב את הרשימה שוב, הפעם מהזיכרון, נתתי לו להשוות לרשימה הקודמת ועזרתי לו למצוא טעויות שהוא פספס גם בבדיקה חוזרת. "זה כיף!" הצהיר בסוף ובאותה נשימה הוסיף "אז עכשיו אני כבר יכול להדליק את הטלוויזיה?"
בימים הבאים נצמדנו לאותה אסטרטגיה, למדתי את ט. לשנן את הרשימה לפני שיפנה להכתבה, לוודא שרשם בדיוק שנים עשר חודשים - לא פחות וגם לא יותר (גם זה קורה) - ולעבור פעם נוספת על מה שרשם לפני סיום, כדי לתפוס שגיאות שעשה מתוך חוסר תשומת לב. הדרמות נמשכו במקביל, אבל במינון נמוך בהרבה. ט. ידע שאם יגזים יצטרך לוותר על העזרה שלי ושל א. באותו יום וגם על זמן טלוויזיה.
כעבור שבוע חזר ט. אחרי הכתבה:  הוא כתב אחד עשרה חודשים ללא כל שגיאה, ושכח רק את סיוון, לגמרי, לא ספר אותו - לא רע, אפילו בתור מועד ב'!
"אתם צריכים לחתום לי," אמר "אבל, בעצם, אמא, אני כבר מכיר את החתימה שלך, אז לא צריך, אחתום כבר בעצמי!"

tantrum

(להיות) ט. ליום אחד

"אמא, ספרי לי על הילד ההוא שהציק לך כשהיית ילדה ... איך קראו לו? אורן?" - ט. חוזר ומבקש, שוב ושוב, לדעת את כל הפרטים, האם הוא קרא לי בשמות, ובאילו שמות בדיוק, האם הרביץ לי, ואיפה כל זה התרחש, ומה עשתה המורה, ומה אמרו ההורים שלי. הילד הרגיש שלי מוצא נחמה בידיעה שגם לי הציקו כשהייתי ילדה, כמו שהכדורגלן והג'ינג'י יורדים עכשיו לחייו. אני מסבירה לו שמאחר והייתי בת, אורן לא העז להרים עלי יד, אבל הוא לא חסך ממני עלבונות וקללות, בעיקר בדרך הביתה מבית הספר, הרחק מכל עין של מבוגר אחראי, כמו שהכדורגלן והג'ינג'י משחקים אותה נחמדים בבית הספר אבל מסרבים לשתף את ט. במשחקי הכדורגל אחר הצהריים. ככל הזכור לי, אני מספרת ל-ט., לא התלוננתי בפני המורים וגם לא שתפתי את ההורים. התביישתי. וזו טעות גדולה, כי אין במה להתבייש. אולי להורים שלי היתה עצה טובה שיכלה לעזור, והם בטח היו רוצים לדעת מה עובר עלי, אני מדגישה בפניו.
ואז הוא שואל אם מתישהו זה נפסק, ואני מנסה להזכר, וכמעט בטוחה שבכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי - ב-ז' וב-ח' - אורן כבר לא הציק לי, היו לו דברים אחרים בראש, כמו למשל לחזר נואשות אחרי מלכת הכיתה. ט. מקשיב ומתנחם בכך שיש למה לצפות - מתישהו, גם אם הוא לא יתחזק ויתחיל להחזיר, ירפו ממנו. אבל בינתיים, בהפסקות שבין השיעורים בבית הספר, מאיימים עליו שיפתחו לו את הראש - והוא, בתמימותו, לוקח את הדברים כפשוטם, וכשהכיתה יורדת לטקס בטור, דוחפים אותו ובועטים בו - "בכוונה, אמא! בטח שזה בכוונה!" - והלב שלי מתכווץ, בגללו ובגללי, ועוד קווץ' אחד סופי בגלל אורן, שגם אם התבגר לבסוף, אני לא שכחתי ולא סלחתי. למרות שהיום אני מסוגלת לנתח את הסיטואציה באופן קר: ילד חדש שבא לכיתה מגובשת, מזהה קורבן חלש ומציק לו, בתקווה שהדבר יעזור לו לכבוש מעמד חברתי. ועדיין, לאחרונה, בפגישת  המחזור, לא החלפתי איתו מילה.
אני מעבירה יד מלטפת בסבך השערות של ט., שזקוק לתספורת דחופה, ולמרות רצוני אני מדמיינת אותו הולך במסדרונות בית הספר, אותו הוא חווה כמקום לא נעים ואף מאיים. אני לא מקנאה בו, ולא רוצה לחזור לילדותי שלי, אפילו לא עם נסיון החיים שרכשתי בינתיים, ואז, פתאום, אני נזכרת בסרט שראיתי בחופש גדול אחד, לפני כיתה ו' או ז'. ב"אמא ליום אחד" - ששמו באנגלית נשמע כמובן הרבה יותר טוב: Freeky Friday - ג'ודי פוסטר משחקת ילדה שרוצה להתחלף עם אמא שלה , בעוד שהאמא מצידה מייחלת גם היא להחלפה כזו, שאכן מתרחשת ומביאה לשורה של מצבים המשעשעים את הצופה, בעוד האם וגם הבת מגיעות למסקנה שזה לגמרי לא פשוט להכנס האחת לנעלי השניה.
אצלי האסימון ממשיך ליפול, וככל שאני מפנטזת על הרעיון להתחלף עם ט., הוא קוסם לי יותר ויותר - הייתי הולכת במקומו לבית הספר ומסדרת את העניינים אחת ולתמיד: כשהכדורגלן או הג'ינג'י יבואו להציק, אסביר להם, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כמה עלובים ופתטיים הם, שאין להם עיסוק טוב יותר מלקלל ולהרביץ, ולמי בכלל אכפת מה הם חושבים ומה הם אומרים, ושרק ינסו להרים עלי יד, אני אכנס בהם בכל הכוח וזה ממש לא יהיה כדאי!
בסופו של יום ט. ואני היינו מחליפים מקומות בחזרה, ולמחרת היה ט. מלך בית הספר ואף אחד לא היה מעז להתעסק איתו יותר.
כן ... אני יודעת ... אני אמא מגוננת מדי.
Freaky Friday

דוגמא אישית? לא בבית ספרינו ...

להגיד "שלום כיתה ב'" זה אומר שבית הספר הפך לחלק משגרת חיינו. גם הילד וגם אנחנו מכירים את המוסד ושגעונותיו - בעיקר את שגעונות המנהלת; חסל סדר החלפת מסגרת והרכב קבוצה מדי שנה - אנחנו ממשיכים עם אותה הכיתה בחמש השנים הבאות - עובדה די מצערת במקרה שלנו; ואפילו המחנכת הנערצת ממשיכה איתנו גם השנה. אסיפת הורים כיתתית-כללית בתחילתה של השנה נראתה כמעט מיותרת. אבל מסורת זו מסורת, ועל מסורת לא מוותרים. בתחילת הערב ביקשה המנהלת לומר כמה דברים ל'הורים היקרים' כלשונה, ומיד עברה להטפות מוסר, כאילו היינו אנחנו בעצמינו תלמידים בבית סיפרה: היא ביקשה שנשמור על תרבות הדיבור, הצהירה שהיא פתוחה לשמוע כל הערה ודבר ביקורת, אבל בשפה נקיה ומכבדת; דרשה בפגיע שנגבֵּה את המורים גם אם אנחנו חולקים על דעתם לפעמים; והבהירה שיחסם של הילדים לבית הספר תלוי קודם כל בנו, ההורים, כי אלינו הם נושאים את פניהם, ואותנו הם מחקים.
נזכרתי בנזיפות של המורה ציפורה המחנכת שלנו בתיכון. כמעט מדי בוקר היתה עומדת מול כיתה כמעט-מלאה, ונוזפת בנו קשות, שכבר הגיע הזמן שנילמד שיום הלימודים מתחיל בשעה שמונה בדיוק ושנערך בהתאם. חמש דקות אחר כך, כשכבר היתה שקועה עמוק בהרבצת תורה (קרי, שיעור תנ"ך) היה מתחיל טפטוף המאחרים לפתוח ולסגור את דלת הכיתה, מפריע פעם אחר פעם למהלך התקין של השיעור. אי שם באמצע כיתה י"א הרהיב סוף-סוף עוז הליצן של הכיתה להעיר לה ש-אבל-המורה-אנחנו-פה-זאת-אומרת-שאנחנו-הגענו-בזמן-ותגידי-את-זה-למי-שמאחר- כשיגיע. ציפורה לא התבלבלה לרגע - היא הרי התעסקה עם ליצנים הרבה לפני שאנחנו בכלל נולדנו - ואמרה ש-היא- סומכת-עלינו-שנעביר-לחברים-שלנו-את-המסר.
 אבל באסיפת ההורים הכללית שפתחה את שנת הלימודים בכיתה ב', שום ליצן-עבר, שסטטיסטית היה חייב להמצא בינינו, לא העיז לענות למנהלת. כי להשלח לחדר שלה זה דבר אחד, אבל להרוס לילד שלך את הרקורד במוסד שהוא עתיד לפקוד במשך כמה וכמה מהשנים הבאות - זה כבר משהו אחר לגמרי. ועל כן היא המשיכה, ללא הפרעות, והדגישה במיוחד את נושא ה"זהירות בדרכים" שבית הספר חרט על דיגלו. לא יתכן, אמרה - תוך שהיא עולה בקולה אוקטבה וחצי - שמצד אחד נשתף פעולה עם ארגון "אור ירוק", ומהצד השני ימשכו באין מפריע תופעות של הורים המחנים את ריכבם בתחנת האוטובוס ועל המדרכות. יואילו בטובם להרחיק רק קצת, עד למגרש שמעבר לכביש. שם, הבטיחה, יש מקום לכולם, והליכה קצרה לא תזיק לאיש מאיתנו ואפילו תואיל לא מעט.
 התאמצתי בכל כוחי לכבוש את חיוכי, לפני שהמנהלת תתפוס אותי על חם ותפקוד עלי למחוק אותו במיידי. נזכרתי איך באחד הבקרים, בתחילת השנה שעברה, ליוויתי את ט. לבית הספר ונשארתי איתו עד הצילצול. כשיצאתי מהשער, עמדה המנהלת ממול, ליד הברזלים, כמנהגה לארוב למאחרים ולנזוף בהם (מתוחכמת יותר מהמורה ציפורה, יש לציין). ילד מכיתה ו' לבוש בווסט צהוב-זוהר ונושא שלט של משמרות הבטיחות עצר לידה בטרם יכנס לשטח בית הספר, והודיע לה שג'יפ שמספרו כזה וכזה עומד בפינה, על המדרכה, ולא מותיר כמעט מעבר להולכי הרגל.
- אתה מכיר את הנוהל - ענתה לו בקוצר רוח - גש למזכירה ומלא את הטופס, ושישלחו אותו למשטרת התנועה -
- אבל המנהלת - התעקש - זה קאשקאי, מספר 71-###-87 -
- אז תכתוב את זה בדו"ח - היתה היא עקשנית לא פחות - ובצ'יק צ'ק, כבר היית אמור לשבת בכיתה! -
- אבל המנהלת - חזר ואמר, בעודה מגלגלת עיניה כלפי החצוף - זה הג'יפ שלך! -
 ואיך היא הגיבה? אתם וודאי שואלים  ... ובכן, ישר ולעיניין: אז אני לא זוכרת את מספר הרכב שלי, אז מה? גם ככה יש לי מספיק על הראש!

הגברת המנהלת

ובדרום - מלחמה

כל כך קרוב, ועם זאת ...

הפכתי את הקרביים של המחשב הביתי ולא הצלחתי למצוא קטע קצר שכתבתי לפני שנתיים וחצי, בעיצומה של "מלחמת לבנון השניה". בזמנו הקיץ היה בעיצומו, ירדנו לגן השעשועים, נסענו לים, חיינו חיים טריוויאלים, וכל אותה עת חברה שלי - אז אם לשני ילדים (היום כבר לשלושה) שהגדול הוא בן גילו של ט. (כלומר, היה בקושי בן שלוש), שחיה ממש על הגבול הצפוני - שהתה בממ"ד. כל גיחה קצרה אל מחוץ לטווח הטילים, סיפרה לי, היתה סכנת נפשות ממש – בנסיעה, ברכב, הרגישה הכי חשופה, ועם זאת, לא הרגישה שהיא מסוגלת להשתכן לאורך זמן, כפליטה, בשום מקום אחר שאינו ביתה. שעה נסיעה מאיתנו, העולם שונה כל כך.

וזה נכון גם היום, ואותן מחשבות רודפות אותי כשאני יוצאת מהבית ל"חילוץ עצמות" - סיבוב סביב השכונה. באשדוד, בשדרות, בבאר שבע – אין על מה לדבר, זה בלתי אפשרי, ומחשובותי נודדות לקרובים בדרום, בינהם בן דודי, גם לו ילדים קטנטנים, ולהורים המבוגרים של חברה טובה שמסרבים להתפנות. לפני שנתיים וחצי, כשההיסטריה היתה בשיאה, נשבעתי שאם תגיע המלחמה לכאן, אארוז אותנו ואתפנה דרומה – אברח עד אילת אם יהיה צורך, רק לא לחשוף את הילד לטראומה. גם הפעם אני לא פותחת טלוויזיה לידו, אבל מרגישה שאין לאן לברוח. אם זה יגיע לפה, זה יגיע לפה, ומילותיה של הסבתא הרוויזיוניסטית שלי רודפות אותי – בסוף הם ירו גם על כפר סבא ותל אביב ... בינתיים זה "רק" באר שבע ואשדוד. בעצם, אין שום הבדל. ושדרות וישובי "עוטף עזה" – כפי שכבר כתבתי כאן בעבר – גם הם אינם שונים.

המלחמה מתחילה בתוכינו

ובעודי תוהה על השלווה המדומה סביבי בזמן שהפצצות רועמות קרוב כל כך, השמים האין סופיים נדמו כצוחקים על האנשים למטה: כמה מטופשים אנחנו, על סכסוכינו האלימים. לו רק בחרנו אחרת, יכולנו לחיות טוב יותר, גם כאן – בישראל, גם שם – בצפיפות העזתית. אבל זה טבע האדם, הזכרתי לעצמי. אם כל שכן דואג רק לדירה שלו וזורק את הרפש לשטחים הציבוריים, אם כל עמית לעבודה דואג לקדם עצמו גם על חשבון אחרים ("דריכה על גופות" היא, בהקשר הזה, רק ביטוי), אם בתוך משפחה אחת החשבונות הולכים כל כך רחוק אחורה, עד שנדמה כאילו כל שיג ושיח אינו אפשרי עוד, איך נצפה מאומות שונות, בעלות תרבויות זרות, שרבות על שטח מחיה מצומצם, להגיע לכלל הסדר כלשהו?

בשם המוסר

באחד הפורומים כותבת אחת הגולשות "חיים במלחמה בלתי פוסקת, גם כאשר היא לא גובה מחיר גבוה מאד בצד שלנו, הם חיים הרוויים בפחדים, באלימות ובהתבהמות. אני לא רוצה לחיות במקום בו אני צריכה להיות שותפה לטבח כמו זה שהתרחש אתמול בעזה." אבל מסייגת "מאידך, יש מחיר מסויים שאני לא רוצה לשלם על מנת לחיות ללא הסכסוך הזה (מחיר ההגירה), זה הגורם לי להישאר כעת על האדמה החרוכה הזו." במחיר ההגירה היא מונה את הניתוק מהשפה והתרבות – בדיוק הטיעון הראשון שלי לחיים כאן.

בראשית השירשור היא מביאה לינק לידיעה בה מכריז החמאס כי לא יכנע. כבוגרת קורסים אקדמאים בלוגיקה דיסקרטית, אני יכולה לבשר לה, בצער, שהיא יכולה להתחיל לארוז. הם לא ישברו, לכן לנו לא נותר אלא להלחם בהם עד חורמה או להכנע. בכל אחד משני המקרים, תממש הנדונה מעלה את אזרחותה השניה.

תמיד חשבתי שלהאשים את מי שחושב אחרת ממני ב"יפי נפש" זה קל מדי, אבל דבריה של שִירה  הם בדיוק זה – יפות נפש! ואם תסע מכאן, ותגלה שגם "שם" היא אינה ממש רצויה? האם תמשיך לנדוד, כאבותינו במשך אלפיים שנה?

אני מסכימה איתה שהחיים על החרב אינם דבר מיוחל, אבל בניגוד לה איני רואה כל ברירה, ואני מוצאת עצמי תוהה מה, לדעתה, אמורים לעשות אלה שעבורם אופציית ההגירה אינה קיימת, ואין להם לאן ללכת?

אם הבנים

"זה בן או בת?" נשאלתי אין ספור פעמים במהלך החודשים האחרונים, בהם הלכה בטני ותפחה. בהריון הראשון כל כך רציתי בת, ששכנעתי את עצמי שהולך להיוולד לי בן, רק כדי לא להתאכזב. ואכן נולד ט. שהביא רק אושר. והפעם – רציתי עוד בן. שכנעתי עצמי שזו בת – והתבדתי. בנים הם אחלה, אם נשים רק את ברית המילה בצד (יום-יומיים וזה מאחורינו), ואת האנרגיות הבלתי נדלות (ילד פעיל זה כיף! עדיף לאין שיעור על אחד פליגמטי...), הרי זה בדיוק תפור עלי: אין צורך לקלוע צמות בזוג ידי השמאליות, א. לא ישגע אותי עם ה-"מה הם עושים שם בחדר הנעול?" כשיביאו חברה הביתה, וגם אם זאבים עורבים אפילו לבנים הרי הסכנה נדמית פחותה, ויכולת ההגנה העצמית (עם כל הכבוד לשיוויון) רבה יותר. ופתאום זה הלם בי: שני בנים. שני חיילים לעתיד. שלוש עשרה שנה מפרידות בין ט. לגיוס. רק שלוש עשרה שנה. לפני שלוש עשרה שנה, ב-1995, דובר בהסכם אוסלו. מאז, כך לפחות נדמה לי, המצב רק התדרדר והתקווה לשלום התרחקה.

ללידה בעת מלחמה, גם אם אין לה השלכות מיידיות על היום-יום שלנו, יש טעם מר בצד האושר הגדול. אינני מאמינה בכלום, אני אדם ריאלי, אך אינני יכולה להמנע מהמחשבה המקווה שאין בכך רמז לבאות: שהבן שיוולד לנו בשעה טובה ובמזל טוב, לא יחיה בעיתות מלחמה. כמעט כנגד כל הסיכויים, אני מאחלת ומייחלת שבואו יסמל דווקא את בוא השלום.

וברדיו כבר השמיעו היום את אריק איינשטיין שר את ה"שיר שאחרי המלחמה". הלוואי וכבר נהיה שם.

זר וחולצה לבנה

"אמא, צריך לבוא לגן עם זר!" הכריז ט. שבוע מראש "זר לכבוד חג השבועות, מפרחים אמיתיים!" הבהיר, כדי שלא יהיה שום פתח לאי הבנות, והגביר את מפלס הלחץ שלי. מאיפה, לכל הרוחות, אשיג זר פורח לראשו הקט של יורש האצר? בתמונת ילדות באלבום שלי, אני עומדת במסדרון בית הוריי, בחולצה רוסית לבנה-רקומה שהיתה נהוגה בישראל של שנות השבעים - כשהחלוצים שבאו "משם" עוד לא נדמו כל כך רחוקים וארכאיים - ואת ראשי מעטר זר פרחים חיים, כמעט ואפשר להריח את ניחוחם. איך יצרו אותו הוריי, מן הסתם במו ידיהם, תוצרת בית? מאיפה השיגו מבעוד מועד את חומריי הגלם, זוג משקיענים שכמותם, כשעוד הייתי בת יחידה, נסיכה מפונקת? גם לי בן יחיד, אבל אין לי את היומרה להשתוות להורים שלי. האם זה בסדר אם נסכם שפשוט מדובר ב"דור אחר" ו-"זמנים שונים"? ולהוכחה, לגיל שנה, קיבל הילד שלי זר מלאכותי מהסבתא המשקיענית, היא-היא אמא שלי. כן - מלאכותי, זר לתמיד. רגע, רגע, מיד אזכר באיזו מגירה הוא עדיין טמון, רק שלא זרקתי אותו באחד מרגעי האמוק של השלטת סדר בבלגן, והחלטה ניצחת שיש לנו הרבה יותר מדי דברים שאין צורך ממשי בהם, כי הזר הזה, גם אם אינו "מפרחים אמיתיים" יציל אותי ממש.

לעומת הזר, החולצה הלבנה היא מטלה טריוויאלית. בכל עונה, כשאני יוצאת לחדש את המלתחה של הילד, כך שתהלום את גזרתו הגדלה באופן מתמיד ובקצב מדהים, אני דואגת לקנות לפחות חולצה לבנה חלקה ויפה אחת, חולצה מתבקשת. שוב ושוב אני נזכרת בתקרית ההיא, באחת משנות בית הספר היסודי, בהן נכנסה המחנכת אל הכיתה בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וחשכו עיניה: "אתם לא בחולצות לבנות?!" ספקה כפיה. "לא אמרת לנו אתמול שצריך!" הכריז החכמולוג הכיתתי. "כל כך הרבה שנים בבית הספר, ועדין אינכם יודעים בעצמכם?" השתוממה. "בכלל, המורה" ניסה כוחו משהו אחר "היום לא יום חג. זה יום אבל!" והיא הרביצה בחזרה תורה: "אצל היהודים לבן הוא גם אות אבל." והיום, שוב ושוב אני נדהמת לגלות שעבור לא מעט הורים - בוגריי אותה מערכת חינוך, מן הסתם - לשלוח ילד בחולצה לבנה, פירושו להלבישו בכל חולצה עם הדפס של ספיידרמן/סופרמן/יוגיאון, כל עוד הרקע הוא לבן. טרם עלה בידי להבין מה כל כך קשה לדאוג שתהיה חולצה אחת לבנה-חלקה בארון.

וכך, בלילה שלפני, הנחתי על יד המיטה של ט. חולצה לבנה חלקה, מכנסיים תואמים אך נוחים, ואת זר-העד, שאכן הצליחתי למצוא, אך בליבי חשש, שכן מדובר בזר, אבל לא ממש "אמיתי". קצת אחר כך התגלגל ט. למיטה ובעקבותיו אבא שלו עם ספר מתוכו יקריא לו בטרם יכבה את האור. "היי, איזה זר נפלא!" כן, ככה הוא מדבר, הילד שלנו, השפעת ערוץ הופ נכרת, ללא ספק. מיד ביקש לישון איתו. בבוקר השכים קום, רץ למיטה שלנו, והושיט את זר הפלסטיק למשמרת בזמן שהלך לשירותים. טכס ההתכוננות וההתלבשות עבר באותו בוקר באופן חלק ומהיר, הראוי לציון מיוחד, שכן צריך להקדים ולהופיע בגן עם הזר. ט. אפילו הסכים להצטלם, אקט נדיר במחוזותינו, כי בדרך כלל הוא מעדיף להיות דווקא זה שמצלם.

בגן, המראה החגיגי היה מרגש: בנות בשמלות לבנות, זרים מפרחים אמיתיים מהודקים לבריסטול, כמה זרים אמיתיים ללא בריסטול - ממש כזר ילדותי, מסתבר שהורים כשרוניים-משקיענים לא פסו מן העולם - ולא מעט זרים מפלסטיק. אבל דבר לא פגם באווירת החג, אפילו לא חולצות הספיידרמן/סופרמן/יוגיאון על רקע לבן. ורק על א. ריחמתי. אמא שלו אמנם מורה בתיכון, אך נשכח מליבה מנהג החג, או אולי השאירה את משימת שליחת בנה לגן על בעלה הגמלוני, ובכל מקרה הגיע הילד באותו בוקר לבוש בחולצה כחולה וללא זר, סיבה מספקת, מבחינתו, לנסות - ואפילו להצליח - לקשקש בטושים על חולצתו הצחורה של ט. ולנצל את היציאה לחצר כדי למלא אותו בחול מראש ועד כף רגל. אני סלחתי לו, בהתחשב בנסיבות.

על ראשינו זר

מי הזיז את "שער הבלוגיה" שלי?

נראה שכבר נכתב הכל על השינוי שהתחולל בשער הבלוגיה, המבורך עבור חלק ועבור אחרים קצת פחות, ובכל זאת אפרוש גם אני את הגרוש וחצי שלי, בעיקר כמי שעוסקת בתחום התוכנה לפרנסתה. אבל אתחיל בקביעה הבנאלית ששינוי - כל שינוי - נדון לעורר התנגדות לפחות אצל חלק מהאנשים, ולפחות בתור התחלה. באופן אישי קשה לי להתרגל לפורמטים חדשים, כי אין מה לעשות, לכלבים זקנים קשה-קשה-קשה ללמוד טריקים חדשים. לפחות מעודדת הידיעה שגם לצעירים ממני בהרבה זה לא תמיד קל. לא אכביר במילים על הגורמים שהביאו להחלטה לשנות את שער הבלוגיה באופן דרמטי כל כך, אבל אני בטוחה שלגישה החדשה יש יתרונות וחסרונות ממש כמו לזו הישנה. השאלה מי מהן עדיפה היא שאלה פילוסופית, תלויית-נשאל, האינטרסים שלו, ופילוספיית החיים (הוירטואלים) בה הוא מחזיק. דבר אחד בטוח: המעבר לשער החדש מחייב כל בלוגר חפץ רייטינג לערוך הערכה מחודשת אודות אסטרטגיות הפירסום והקידום העצמי שלו: מאד יתכן שמה שנשא פרי עד השבוע שעבר, כבר לא יעבוד מכאן ואילך.

מעבר לכך, הבטחתי לשתף בנקודת מבטי, כמי שעוסקת בעצמי בפיתוח תוכנה. אתחיל ואומר שמדובר בעבודה שזיפית, שלעיתים קרובות מתגלה ככפויית טובה. לכן, אני סלחנית כלפי "באגים" שגורמים למערכת לתפקד בצורה שגויה ובלתי רצויה. בעודי מודעת לצרות שתקלות אלה גורמות למשתמשים, אני מכירה על בשרי את הצד השני, של הרדיפה האין סופית אחר תיקון שגיאות, שגורם בעצמו לשגיאות חדשות ומקלקל את מה שכבר עבד באופן תקין. אני פחות סלחנית כלפי תפקוד לקוי של מערכת שגורם למשתמש לאבד חלק מעבודתו באופן בלתי הפיך. הדוגמאות הבאות אינן בשום אופן חלק מחוויית השימוש בתפוז: רשומות שהולכות לפתע לאבוד אחרי שכבר נשמרו בהצלחה, רשימת בלוגים מועדפים שנעלמת ללא שוב ואין כל דרך לשחזר אותה וכו`. הבעיה שהיתה בשליחת הודעות לתיבות מסרים עם הופעת רשומה חדשה בבלוג היא גבולית בהבט הזה: היא גרמה אי נוחות רבה בקרב הכותבים שהתבאסו כשהמנויים שלהם לא קיבלו עדכון מיידי על הפירסום, ועם זאת המנויים יכלו להגיע אל הרשומות החדשות בסופו של דבר, הכותב יכל לשלוח עדכונים לתיבות המסרים בעצמו (אם כי הוא לאו דווקא מודע לכל המנויים שמקבלים עדכון לתיבות המסרים, וחבל. אני תוהה האם תפוז מונע את האינפורמציה הזו מאיתנו בכוונה תחילה או שזה נעשה מחוסר תשומת לב?). בנוסף, אם תפוז היו רוצים, תמיד יכלו לשלוח הודעות לכל המנויים עבור רשומות שהתפרסמו החל מתאריך מסויים - יש להם את כל המידע הדרוש כדי לעשות זאת, ולכן שום דבר לא באמת הלך לאבוד.

אז אני סלחנית, יחסית, כלפי שגיאות של המערכת. זה קורה ויקרה. לא קיימת בעולם תוכנה נטולת באגים, וכל עוד נשמרת רמה סבירה שלהם, והם לא גורמים לקטסטרופות, כאמור, אפשר לחיות איתם, בבחינת מי שלא עושה לא טועה. אני הרבה פחות סלחנית כלפי תכנון לקוי והנדסת אנוש תמוהה. מכיוון שאין תוכנה נטולת שגיאות, ואנו חיים בעולם תחרותי, שבו משתמשים צמאים לחוויית שימוש הולכת ומשתכללת, כל תוכנה חפצת חיים חייבת להיות מתוקנת ומשופצרת, ולהציע אופציות מתקדמות יותר כל פרק זמן. יחד עם זאת התמיכה אחורה (backward compatibility) חייבת להשמר!

משמעותה של תמיכה לאחור היא שכל גירסה חדשה של תוכנה שעולה לאוויר, משמרת את אותן האופציות שהיו נגישות למשתמש בגירסאות הקודמות, אלא אם כן יש סיבה טובה להפסיק ותמוך בהם. לדוגמא, הבול של "בחירת העורך" עבר מן העולם בהתאם לפילוסופיה שלמה שאומרת שמכאן ואילך אין קידום של רשומות ע"י עורכים מטעם תפוז. זה מקובל. דוגמה נוספת לשבירת עקרון התאימות אחורה היא הפסקת תמיכה בפורמט מסויים של קבצים ע"י מערכת שקודם לכן ידעה לקרוא פורמט זה, מכיוון שהפך מיושן ויש בשוק אלטרנטיבות טובות ממנו. שום תוכנה חפצת חיים לא תפסיק לתמוך בפורמט ישן מהיום למחר. מדובר בתהליך שבו אחרי שנלקחה החלטה להפסיק ולתמוך בפורמט, מידעים את המשתמשים על ההחלטה, ובדרך כלל הדבר מבוצע כעבור לפחות שתי גירסאות מרגע ההודעה. בנוסף, מקובל לספק למשתמשים אמצעי תכני שבעזרתו אפשר להמיר קבצים בפורמט ישן לפורמט חדש, אותו תוכל התוכנה להמשיך ולקרוא, וכך לספק למשתמשים פתרון קל שלא גוזל יותר מדי מזמנם, ומונע מהם לאבד קבצים שכבר השקיעו בהם עבודה וזמן - לעד.

העובדה שקמנו יום אחד בבוקר, וגילינו שער בלוגיה חדש שלא מציג את הבלוגים המועדפים עלינו, כפי שהתרגלנו בעבר, מהווה הפרה של עקרון התמיכה לאחור, וללא כל צידוק ממשי: מה הקשר בין העלמותו לבין שינוי המדיניות בצורה שבה מופיעים בלוגים ורשימות בעמוד השער של הבלוגיה - נאדה. כלום. אין כל קשר. צוות ההיגוי של השינוי פשוט לא חשב מספיק, או שתשומת הלב שלו לגבי ההרכב החדש של השער לקה בחסר. אבל זה עוד נסלח, לא רק כי תפוז התעשתו במהירות סבירה והחזירו את הרובריקה הזו, אלא כי גם כשהמידע נעלם הוא לא באמת הלך לאיבוד, פשוט היה קצת יותר קשה להגיע אליו: ניתן למצוא את רשימת הבלוגים המועדפים ב"עולם שלי", להרשם לכל אחד מהם, ולקבל מסר כשהוא מתעדכן. זה דורש עבודה מסויימת מהמשתמשים, זה מעט מעיק, זה לא מאד מקצועי מצד תפוז להעלים את האופציה הזו לאחר שכבר היתה קיימת (אבל הם, כאמור, כבר תקנו את הטעות, אז נסלח להם), אבל לא מדובר בקטסטרופה - המידע עדיין נגיש.

תמוהה אפילו יותר ההחלטה להוריד את איזור "התגובות האחרונות שלי" מהעמוד. האופציה הזו אפשרה לחזור לרשומות עליהן הגיב המשתמש לאחרונה. יש מי שמגיב הרבה, קורה שמגיבים בבלוגים שלא מכירים ולא זוכרים אחר כך, והרשימה של התגובות האחרונות היתה האפשרות הכמעט בלעדית למידע הזה. "כמעט" כי אם מדובר בתגובות מהימים והשבועות האחרונים, אפשר לנסות ולהתחקות אחרי המידע באמצעות אופציית ה"הסטוריה" של הדפדפן, אם כי החיפוש עלול להיות ארוך ומייגע, מה עוד שההסטוריה עלולה להמחק, ומי שגולש מכמה מחשבים יכול בכלל לאבד את הידיים והרגליים בניסיון לאתר תגובה שיקרה לליבו במיוחד, גם אם לא זכה לתגובה עליה ולא קיבל על כך מסר לתיבת המסרים. אולי שטח דעה מפורטת ומוצקה בעיניין מסויים וירצה לשמֵר הצבעה אליה או להעתיק אותה למקום נגיש יותר עבורו. במקרה זה - הוא יתקשה לעשות כן, ואולי ימצא שהדבר בלתי ניתן לעשיה. זה מקומם כי האופציה הזו היתה קיימת ופתאום נעלמה. כולנו חיינו בתחושה מוצקה שתמיד נוכל לחזור לתגובות האחרונות שלנו. לו היו מיידעים אותנו מראש שהקישור לשם עלול להעלם, אולי היינו שומרים בעצמינו קישור לתגובות חשובות במיוחד. אבל זה לא המקרה, ומידע שהיה נגיש עד כה, פשוט נעלם בבת אחת וללא יכולת להתכונן ולהתגונן.

היכן "התגובות האחרונות" שלי? שאלתי בתמימות בפורום התמיכה. "אני לא מוצאת אותן מאז השינוי הגדול..." התגובה של טל היתה לאקנית: הוחלט להסיר את האופציה, וכעת בעקבות בקשות של גולשים רבים שוקלים להחזיר אותה, אבל זה יקח זמן, העמוד החדש עוד בהרצה, בלה בלה בלה. ואני לא מבינה: מה היה השיקול בהסרת המידע הזה מהדף? איך זה שתפוז אינם מבינים שמדובר בפגיעה בחוויית המשתמש? וכיצד הם מרשים לעצמם להתייחס לטעות הלא קטנה הזו בתכנון העמוד החדש, בצורה אדישה כל כך במקום לפעול ולתקן אותה מהר ככל האפשר, כפי שעשו עבור הצגת ה"בלוגים שלי"? אותי זה מקומם!

תוספת מאוחרת:

בלי קשר לרשומה שלי, השרוט המליץ על הקישור הזה, דרכו עדיין אפשר לראות "תגובות אחרונות", ואופציות נוספות שנדמה היה שנעלמו מחיינו באחת. מסתבר שלפעמים העובדה שתפוז לא יסודיים דווקא פועלת לטובה!