יום שני, 5 בינואר 2009

ובדרום - מלחמה



כל כך קרוב, ועם זאת ...

הפכתי את הקרביים של המחשב הביתי ולא הצלחתי למצוא קטע קצר שכתבתי לפני שנתיים וחצי, בעיצומה של "מלחמת לבנון השניה". בזמנו הקיץ היה בעיצומו, ירדנו לגן השעשועים, נסענו לים, חיינו חיים טריוויאלים, וכל אותה עת חברה שלי - אז אם לשני ילדים (היום כבר לשלושה) שהגדול הוא בן גילו של ט. (כלומר, היה בקושי בן שלוש), שחיה ממש על הגבול הצפוני - שהתה בממ"ד. כל גיחה קצרה אל מחוץ לטווח הטילים, סיפרה לי, היתה סכנת נפשות ממש – בנסיעה, ברכב, הרגישה הכי חשופה, ועם זאת, לא הרגישה שהיא מסוגלת להשתכן לאורך זמן, כפליטה, בשום מקום אחר שאינו ביתה. שעה נסיעה מאיתנו, העולם שונה כל כך.

וזה נכון גם היום, ואותן מחשבות רודפות אותי כשאני יוצאת מהבית ל"חילוץ עצמות" - סיבוב סביב השכונה. באשדוד, בשדרות, בבאר שבע – אין על מה לדבר, זה בלתי אפשרי, ומחשובותי נודדות לקרובים בדרום, בינהם בן דודי, גם לו ילדים קטנטנים, ולהורים המבוגרים של חברה טובה שמסרבים להתפנות. לפני שנתיים וחצי, כשההיסטריה היתה בשיאה, נשבעתי שאם תגיע המלחמה לכאן, אארוז אותנו ואתפנה דרומה – אברח עד אילת אם יהיה צורך, רק לא לחשוף את הילד לטראומה. גם הפעם אני לא פותחת טלוויזיה לידו, אבל מרגישה שאין לאן לברוח. אם זה יגיע לפה, זה יגיע לפה, ומילותיה של הסבתא הרוויזיוניסטית שלי רודפות אותי – בסוף הם ירו גם על כפר סבא ותל אביב ... בינתיים זה "רק" באר שבע ואשדוד. בעצם, אין שום הבדל. ושדרות וישובי "עוטף עזה" – כפי שכבר כתבתי כאן בעבר – גם הם אינם שונים.



המלחמה מתחילה בתוכינו

ובעודי תוהה על השלווה המדומה סביבי בזמן שהפצצות רועמות קרוב כל כך, השמים האין סופיים נדמו כצוחקים על האנשים למטה: כמה מטופשים אנחנו, על סכסוכינו האלימים. לו רק בחרנו אחרת, יכולנו לחיות טוב יותר, גם כאן – בישראל, גם שם – בצפיפות העזתית. אבל זה טבע האדם, הזכרתי לעצמי. אם כל שכן דואג רק לדירה שלו וזורק את הרפש לשטחים הציבוריים, אם כל עמית לעבודה דואג לקדם עצמו גם על חשבון אחרים ("דריכה על גופות" היא, בהקשר הזה, רק ביטוי), אם בתוך משפחה אחת החשבונות הולכים כל כך רחוק אחורה, עד שנדמה כאילו כל שיג ושיח אינו אפשרי עוד, איך נצפה מאומות שונות, בעלות תרבויות זרות, שרבות על שטח מחיה מצומצם, להגיע לכלל הסדר כלשהו?



בשם המוסר

באחד הפורומים כותבת אחת הגולשות "חיים במלחמה בלתי פוסקת, גם כאשר היא לא גובה מחיר גבוה מאד בצד שלנו, הם חיים הרוויים בפחדים, באלימות ובהתבהמות. אני לא רוצה לחיות במקום בו אני צריכה להיות שותפה לטבח כמו זה שהתרחש אתמול בעזה." אבל מסייגת "מאידך, יש מחיר מסויים שאני לא רוצה לשלם על מנת לחיות ללא הסכסוך הזה (מחיר ההגירה), זה הגורם לי להישאר כעת על האדמה החרוכה הזו." במחיר ההגירה היא מונה את הניתוק מהשפה והתרבות – בדיוק הטיעון הראשון שלי לחיים כאן.

בראשית השירשור היא מביאה לינק לידיעה בה מכריז החמאס כי לא יכנע. כבוגרת קורסים אקדמאים בלוגיקה דיסקרטית, אני יכולה לבשר לה, בצער, שהיא יכולה להתחיל לארוז. הם לא ישברו, לכן לנו לא נותר אלא להלחם בהם עד חורמה או להכנע. בכל אחד משני המקרים, תממש הנדונה מעלה את אזרחותה השניה.

תמיד חשבתי שלהאשים את מי שחושב אחרת ממני ב"יפי נפש" זה קל מדי, אבל דבריה של שִירה  הם בדיוק זה – יפות נפש! ואם תסע מכאן, ותגלה שגם "שם" היא אינה ממש רצויה? האם תמשיך לנדוד, כאבותינו במשך אלפיים שנה?

אני מסכימה איתה שהחיים על החרב אינם דבר מיוחל, אבל בניגוד לה איני רואה כל ברירה, ואני מוצאת עצמי תוהה מה, לדעתה, אמורים לעשות אלה שעבורם אופציית ההגירה אינה קיימת, ואין להם לאן ללכת?



אם הבנים

"זה בן או בת?" נשאלתי אין ספור פעמים במהלך החודשים האחרונים, בהם הלכה בטני ותפחה. בהריון הראשון כל כך רציתי בת, ששכנעתי את עצמי שהולך להיוולד לי בן, רק כדי לא להתאכזב. ואכן נולד ט. שהביא רק אושר. והפעם – רציתי עוד בן. שכנעתי עצמי שזו בת – והתבדתי. בנים הם אחלה, אם נשים רק את ברית המילה בצד (יום-יומיים וזה מאחורינו), ואת האנרגיות הבלתי נדלות (ילד פעיל זה כיף! עדיף לאין שיעור על אחד פליגמטי...), הרי זה בדיוק תפור עלי: אין צורך לקלוע צמות בזוג ידי השמאליות, א. לא ישגע אותי עם ה-"מה הם עושים שם בחדר הנעול?" כשיביאו חברה הביתה, וגם אם זאבים עורבים אפילו לבנים הרי הסכנה נדמית פחותה, ויכולת ההגנה העצמית (עם כל הכבוד לשיוויון) רבה יותר. ופתאום זה הלם בי: שני בנים. שני חיילים לעתיד. שלוש עשרה שנה מפרידות בין ט. לגיוס. רק שלוש עשרה שנה. לפני שלוש עשרה שנה, ב-1995, דובר בהסכם אוסלו. מאז, כך לפחות נדמה לי, המצב רק התדרדר והתקווה לשלום התרחקה.

ללידה בעת מלחמה, גם אם אין לה השלכות מיידיות על היום-יום שלנו, יש טעם מר בצד האושר הגדול. אינני מאמינה בכלום, אני אדם ריאלי, אך אינני יכולה להמנע מהמחשבה המקווה שאין בכך רמז לבאות: שהבן שיוולד לנו בשעה טובה ובמזל טוב, לא יחיה בעיתות מלחמה. כמעט כנגד כל הסיכויים, אני מאחלת ומייחלת שבואו יסמל דווקא את בוא השלום.



וברדיו כבר השמיעו היום את אריק איינשטיין שר את ה"שיר שאחרי המלחמה". הלוואי וכבר נהיה שם.




יום ראשון, 8 ביוני 2008

זר וחולצה לבנה


"אמא, צריך לבוא לגן עם זר!" הכריז ט. שבוע מראש "זר לכבוד חג השבועות, מפרחים אמיתיים!" הבהיר, כדי שלא יהיה שום פתח לאי הבנות, והגביר את מפלס הלחץ שלי. מאיפה, לכל הרוחות, אשיג זר פורח לראשו הקט של יורש האצר? בתמונת ילדות באלבום שלי, אני עומדת במסדרון בית הוריי, בחולצה רוסית לבנה-רקומה שהיתה נהוגה בישראל של שנות השבעים - כשהחלוצים שבאו "משם" עוד לא נדמו כל כך רחוקים וארכאיים - ואת ראשי מעטר זר פרחים חיים, כמעט ואפשר להריח את ניחוחם. איך יצרו אותו הוריי, מן הסתם במו ידיהם, תוצרת בית? מאיפה השיגו מבעוד מועד את חומריי הגלם, זוג משקיענים שכמותם, כשעוד הייתי בת יחידה, נסיכה מפונקת? גם לי בן יחיד, אבל אין לי את היומרה להשתוות להורים שלי. האם זה בסדר אם נסכם שפשוט מדובר ב"דור אחר" ו-"זמנים שונים"? ולהוכחה, לגיל שנה, קיבל הילד שלי זר מלאכותי מהסבתא המשקיענית, היא-היא אמא שלי. כן - מלאכותי, זר לתמיד. רגע, רגע, מיד אזכר באיזו מגירה הוא עדיין טמון, רק שלא זרקתי אותו באחד מרגעי האמוק של השלטת סדר בבלגן, והחלטה ניצחת שיש לנו הרבה יותר מדי דברים שאין צורך ממשי בהם, כי הזר הזה, גם אם אינו "מפרחים אמיתיים" יציל אותי ממש.

לעומת הזר, החולצה הלבנה היא מטלה טריוויאלית. בכל עונה, כשאני יוצאת לחדש את המלתחה של הילד, כך שתהלום את גזרתו הגדלה באופן מתמיד ובקצב מדהים, אני דואגת לקנות לפחות חולצה לבנה חלקה ויפה אחת, חולצה מתבקשת. שוב ושוב אני נזכרת בתקרית ההיא, באחת משנות בית הספר היסודי, בהן נכנסה המחנכת אל הכיתה בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וחשכו עיניה: "אתם לא בחולצות לבנות?!" ספקה כפיה. "לא אמרת לנו אתמול שצריך!" הכריז החכמולוג הכיתתי. "כל כך הרבה שנים בבית הספר, ועדין אינכם יודעים בעצמכם?" השתוממה. "בכלל, המורה" ניסה כוחו משהו אחר "היום לא יום חג. זה יום אבל!" והיא הרביצה בחזרה תורה: "אצל היהודים לבן הוא גם אות אבל." והיום, שוב ושוב אני נדהמת לגלות שעבור לא מעט הורים - בוגריי אותה מערכת חינוך, מן הסתם - לשלוח ילד בחולצה לבנה, פירושו להלבישו בכל חולצה עם הדפס של ספיידרמן/סופרמן/יוגיאון, כל עוד הרקע הוא לבן. טרם עלה בידי להבין מה כל כך קשה לדאוג שתהיה חולצה אחת לבנה-חלקה בארון.

וכך, בלילה שלפני, הנחתי על יד המיטה של ט. חולצה לבנה חלקה, מכנסיים תואמים אך נוחים, ואת זר-העד, שאכן הצליחתי למצוא, אך בליבי חשש, שכן מדובר בזר, אבל לא ממש "אמיתי". קצת אחר כך התגלגל ט. למיטה ובעקבותיו אבא שלו עם ספר מתוכו יקריא לו בטרם יכבה את האור. "היי, איזה זר נפלא!" כן, ככה הוא מדבר, הילד שלנו, השפעת ערוץ הופ נכרת, ללא ספק. מיד ביקש לישון איתו. בבוקר השכים קום, רץ למיטה שלנו, והושיט את זר הפלסטיק למשמרת בזמן שהלך לשירותים. טכס ההתכוננות וההתלבשות עבר באותו בוקר באופן חלק ומהיר, הראוי לציון מיוחד, שכן צריך להקדים ולהופיע בגן עם הזר. ט. אפילו הסכים להצטלם, אקט נדיר במחוזותינו, כי בדרך כלל הוא מעדיף להיות דווקא זה שמצלם.

בגן, המראה החגיגי היה מרגש: בנות בשמלות לבנות, זרים מפרחים אמיתיים מהודקים לבריסטול, כמה זרים אמיתיים ללא בריסטול - ממש כזר ילדותי, מסתבר שהורים כשרוניים-משקיענים לא פסו מן העולם - ולא מעט זרים מפלסטיק. אבל דבר לא פגם באווירת החג, אפילו לא חולצות הספיידרמן/סופרמן/יוגיאון על רקע לבן. ורק על א. ריחמתי. אמא שלו אמנם מורה בתיכון, אך נשכח מליבה מנהג החג, או אולי השאירה את משימת שליחת בנה לגן על בעלה הגמלוני, ובכל מקרה הגיע הילד באותו בוקר לבוש בחולצה כחולה וללא זר, סיבה מספקת, מבחינתו, לנסות - ואפילו להצליח - לקשקש בטושים על חולצתו הצחורה של ט. ולנצל את היציאה לחצר כדי למלא אותו בחול מראש ועד כף רגל. אני סלחתי לו, בהתחשב בנסיבות.


יום שבת, 5 באפריל 2008

מי הזיז את "שער הבלוגיה" שלי?

נראה שכבר נכתב הכל על השינוי שהתחולל בשער הבלוגיה, המבורך עבור חלק ועבור אחרים קצת פחות, ובכל זאת אפרוש גם אני את הגרוש וחצי שלי, בעיקר כמי שעוסקת בתחום התוכנה לפרנסתה. אבל אתחיל בקביעה הבנאלית ששינוי - כל שינוי - נדון לעורר התנגדות לפחות אצל חלק מהאנשים, ולפחות בתור התחלה. באופן אישי קשה לי להתרגל לפורמטים חדשים, כי אין מה לעשות, לכלבים זקנים קשה-קשה-קשה ללמוד טריקים חדשים. לפחות מעודדת הידיעה שגם לצעירים ממני בהרבה זה לא תמיד קל. לא אכביר במילים על הגורמים שהביאו להחלטה לשנות את שער הבלוגיה באופן דרמטי כל כך, אבל אני בטוחה שלגישה החדשה יש יתרונות וחסרונות ממש כמו לזו הישנה. השאלה מי מהן עדיפה היא שאלה פילוסופית, תלויית-נשאל, האינטרסים שלו, ופילוספיית החיים (הוירטואלים) בה הוא מחזיק. דבר אחד בטוח: המעבר לשער החדש מחייב כל בלוגר חפץ רייטינג לערוך הערכה מחודשת אודות אסטרטגיות הפירסום והקידום העצמי שלו: מאד יתכן שמה שנשא פרי עד השבוע שעבר, כבר לא יעבוד מכאן ואילך.

מעבר לכך, הבטחתי לשתף בנקודת מבטי, כמי שעוסקת בעצמי בפיתוח תוכנה. אתחיל ואומר שמדובר בעבודה שזיפית, שלעיתים קרובות מתגלה ככפויית טובה. לכן, אני סלחנית כלפי "באגים" שגורמים למערכת לתפקד בצורה שגויה ובלתי רצויה. בעודי מודעת לצרות שתקלות אלה גורמות למשתמשים, אני מכירה על בשרי את הצד השני, של הרדיפה האין סופית אחר תיקון שגיאות, שגורם בעצמו לשגיאות חדשות ומקלקל את מה שכבר עבד באופן תקין. אני פחות סלחנית כלפי תפקוד לקוי של מערכת שגורם למשתמש לאבד חלק מעבודתו באופן בלתי הפיך. הדוגמאות הבאות אינן בשום אופן חלק מחוויית השימוש בתפוז: רשומות שהולכות לפתע לאבוד אחרי שכבר נשמרו בהצלחה, רשימת בלוגים מועדפים שנעלמת ללא שוב ואין כל דרך לשחזר אותה וכו`. הבעיה שהיתה בשליחת הודעות לתיבות מסרים עם הופעת רשומה חדשה בבלוג היא גבולית בהבט הזה: היא גרמה אי נוחות רבה בקרב הכותבים שהתבאסו כשהמנויים שלהם לא קיבלו עדכון מיידי על הפירסום, ועם זאת המנויים יכלו להגיע אל הרשומות החדשות בסופו של דבר, הכותב יכל לשלוח עדכונים לתיבות המסרים בעצמו (אם כי הוא לאו דווקא מודע לכל המנויים שמקבלים עדכון לתיבות המסרים, וחבל. אני תוהה האם תפוז מונע את האינפורמציה הזו מאיתנו בכוונה תחילה או שזה נעשה מחוסר תשומת לב?). בנוסף, אם תפוז היו רוצים, תמיד יכלו לשלוח הודעות לכל המנויים עבור רשומות שהתפרסמו החל מתאריך מסויים - יש להם את כל המידע הדרוש כדי לעשות זאת, ולכן שום דבר לא באמת הלך לאבוד.

אז אני סלחנית, יחסית, כלפי שגיאות של המערכת. זה קורה ויקרה. לא קיימת בעולם תוכנה נטולת באגים, וכל עוד נשמרת רמה סבירה שלהם, והם לא גורמים לקטסטרופות, כאמור, אפשר לחיות איתם, בבחינת מי שלא עושה לא טועה. אני הרבה פחות סלחנית כלפי תכנון לקוי והנדסת אנוש תמוהה. מכיוון שאין תוכנה נטולת שגיאות, ואנו חיים בעולם תחרותי, שבו משתמשים צמאים לחוויית שימוש הולכת ומשתכללת, כל תוכנה חפצת חיים חייבת להיות מתוקנת ומשופצרת, ולהציע אופציות מתקדמות יותר כל פרק זמן. יחד עם זאת התמיכה אחורה (backward compatibility) חייבת להשמר!

משמעותה של תמיכה לאחור היא שכל גירסה חדשה של תוכנה שעולה לאוויר, משמרת את אותן האופציות שהיו נגישות למשתמש בגירסאות הקודמות, אלא אם כן יש סיבה טובה להפסיק ותמוך בהם. לדוגמא, הבול של "בחירת העורך" עבר מן העולם בהתאם לפילוסופיה שלמה שאומרת שמכאן ואילך אין קידום של רשומות ע"י עורכים מטעם תפוז. זה מקובל. דוגמה נוספת לשבירת עקרון התאימות אחורה היא הפסקת תמיכה בפורמט מסויים של קבצים ע"י מערכת שקודם לכן ידעה לקרוא פורמט זה, מכיוון שהפך מיושן ויש בשוק אלטרנטיבות טובות ממנו. שום תוכנה חפצת חיים לא תפסיק לתמוך בפורמט ישן מהיום למחר. מדובר בתהליך שבו אחרי שנלקחה החלטה להפסיק ולתמוך בפורמט, מידעים את המשתמשים על ההחלטה, ובדרך כלל הדבר מבוצע כעבור לפחות שתי גירסאות מרגע ההודעה. בנוסף, מקובל לספק למשתמשים אמצעי תכני שבעזרתו אפשר להמיר קבצים בפורמט ישן לפורמט חדש, אותו תוכל התוכנה להמשיך ולקרוא, וכך לספק למשתמשים פתרון קל שלא גוזל יותר מדי מזמנם, ומונע מהם לאבד קבצים שכבר השקיעו בהם עבודה וזמן - לעד.

העובדה שקמנו יום אחד בבוקר, וגילינו שער בלוגיה חדש שלא מציג את הבלוגים המועדפים עלינו, כפי שהתרגלנו בעבר, מהווה הפרה של עקרון התמיכה לאחור, וללא כל צידוק ממשי: מה הקשר בין העלמותו לבין שינוי המדיניות בצורה שבה מופיעים בלוגים ורשימות בעמוד השער של הבלוגיה - נאדה. כלום. אין כל קשר. צוות ההיגוי של השינוי פשוט לא חשב מספיק, או שתשומת הלב שלו לגבי ההרכב החדש של השער לקה בחסר. אבל זה עוד נסלח, לא רק כי תפוז התעשתו במהירות סבירה והחזירו את הרובריקה הזו, אלא כי גם כשהמידע נעלם הוא לא באמת הלך לאיבוד, פשוט היה קצת יותר קשה להגיע אליו: ניתן למצוא את רשימת הבלוגים המועדפים ב"עולם שלי", להרשם לכל אחד מהם, ולקבל מסר כשהוא מתעדכן. זה דורש עבודה מסויימת מהמשתמשים, זה מעט מעיק, זה לא מאד מקצועי מצד תפוז להעלים את האופציה הזו לאחר שכבר היתה קיימת (אבל הם, כאמור, כבר תקנו את הטעות, אז נסלח להם), אבל לא מדובר בקטסטרופה - המידע עדיין נגיש.

תמוהה אפילו יותר ההחלטה להוריד את איזור "התגובות האחרונות שלי" מהעמוד. האופציה הזו אפשרה לחזור לרשומות עליהן הגיב המשתמש לאחרונה. יש מי שמגיב הרבה, קורה שמגיבים בבלוגים שלא מכירים ולא זוכרים אחר כך, והרשימה של התגובות האחרונות היתה האפשרות הכמעט בלעדית למידע הזה. "כמעט" כי אם מדובר בתגובות מהימים והשבועות האחרונים, אפשר לנסות ולהתחקות אחרי המידע באמצעות אופציית ה"הסטוריה" של הדפדפן, אם כי החיפוש עלול להיות ארוך ומייגע, מה עוד שההסטוריה עלולה להמחק, ומי שגולש מכמה מחשבים יכול בכלל לאבד את הידיים והרגליים בניסיון לאתר תגובה שיקרה לליבו במיוחד, גם אם לא זכה לתגובה עליה ולא קיבל על כך מסר לתיבת המסרים. אולי שטח דעה מפורטת ומוצקה בעיניין מסויים וירצה לשמֵר הצבעה אליה או להעתיק אותה למקום נגיש יותר עבורו. במקרה זה - הוא יתקשה לעשות כן, ואולי ימצא שהדבר בלתי ניתן לעשיה. זה מקומם כי האופציה הזו היתה קיימת ופתאום נעלמה. כולנו חיינו בתחושה מוצקה שתמיד נוכל לחזור לתגובות האחרונות שלנו. לו היו מיידעים אותנו מראש שהקישור לשם עלול להעלם, אולי היינו שומרים בעצמינו קישור לתגובות חשובות במיוחד. אבל זה לא המקרה, ומידע שהיה נגיש עד כה, פשוט נעלם בבת אחת וללא יכולת להתכונן ולהתגונן.

היכן "התגובות האחרונות" שלי? שאלתי בתמימות בפורום התמיכה. "אני לא מוצאת אותן מאז השינוי הגדול..." התגובה של טל היתה לאקנית: הוחלט להסיר את האופציה, וכעת בעקבות בקשות של גולשים רבים שוקלים להחזיר אותה, אבל זה יקח זמן, העמוד החדש עוד בהרצה, בלה בלה בלה. ואני לא מבינה: מה היה השיקול בהסרת המידע הזה מהדף? איך זה שתפוז אינם מבינים שמדובר בפגיעה בחוויית המשתמש? וכיצד הם מרשים לעצמם להתייחס לטעות הלא קטנה הזו בתכנון העמוד החדש, בצורה אדישה כל כך במקום לפעול ולתקן אותה מהר ככל האפשר, כפי שעשו עבור הצגת ה"בלוגים שלי"? אותי זה מקומם!


תוספת מאוחרת:
בלי קשר לרשומה שלי, השרוט המליץ על הקישור הזה, דרכו עדיין אפשר לראות "תגובות אחרונות", ואופציות נוספות שנדמה היה שנעלמו מחיינו באחת. מסתבר שלפעמים העובדה שתפוז לא יסודיים דווקא פועלת לטובה!



יום שבת, 16 בפברואר 2008

הטיול האחרון

מוקדש לשירה ולטדי, שהעלו בי  זכרונות ועוררו את געגועיי.


 החורף של שנת 2000 היה גשום. בדירה שהיתה עדיין רק "שלי" נוצר כתם רטיבות. א. כבר היה במרכז התמונה, הספקנו להכיר את ההורים, עוד רגע ונגלה שאנחנו גרים ביחד בלי שממש הכרזנו על כך, ובחורף הבא כבר נתרוצץ בין הגנים, לארגן חתונה. אבל בינתיים, אנחנו בחורף 2000, ובבית הוריי, שם התגוררו עדיין גם אחי ואחיותיי, ריח הסוף עמד באוויר. 15 שנה, פחות או יותר, נתנו לכל כלב - אם הוא בר מזל - על פני האדמה הזו, בטרם יהפוך לבר מינן. ואנחנו, מרגע שאמצנו את בּוּם אל חיק משפחתינו, האמנו, באמת ובתמים ובכל מעודינו, שבזכות החיים הטובים להם זכה בקירבינו, יאריך ימים עד גיל עשרים-שנות-אדם, לפחות. באה המציאות ותפחה על פנינו.

חמש עשרה שנה קודם לכן, לקראת האביב, הגיע סבא לביקור המוצ"ש השבועי וקופסת קרטון על כתפיו. הפעם, לשם שינוי, לא הכילה מַטְעֲמֵי דליקטס שאני עקמתי את אפי מריחם בלבד, וזאת מכיוון שלטענתו מעולם לא ידעתי מה זה טוב. גם לא משחקי פלסטיק בשקל הביא הפעם מהשוק, אף לא בגדים שנקנו באהבה גדולה לחממינו, ועל הטעם והריח, שוב, ניתן להתווכח. הפעם קפץ מתוך הקרטון גור כלבים, שקיבל מתנה מאחד מחבריו הרבים - מעולם לא הצלחנו לעקוב אחרי כל מכריו וחבריו. למעשה, כולם היו חבריו: כמי שגדל והתבגר בארץ קומוניסטית האמין שכולם חברים, לפחות כל ישראל. וכך קרה שפגש "חבר" בדרכו למכור, לטענתו, שישה-שבעה גורים מעורבים, פרי ההמלטה האחרונה של הכלבה. סבא נודע באהבתו להולכים על ארבע - חתולים ככלבים - וכך זכה לאחד. מה בדיוק חשב לעשות בו ... ובכן, הוא בטח לא חשב. לא יתכן שקיווה, אפילו בסתר ליבו, שיצליח לשכנע את סבתא להכניס אותו הביתה. בברית המועצות הם חלקו דירה עם משפחה של ארבעה חתולים, אבל כאן, בארץ, סירבה סבתא להמשיך במסורת, והוא נאלץ להסתפק בטיפוח חתולי הרחוב, דרי חדר הזבל, למניגנת ליבם של השכנים. לא יתכן שבנה על אמא שלי או אחיה שיסכימו לאמץ את הרכש החדש. בינתיים, שיכן את הכלבלב בעסק שלו - בית חרושת זעיר לייצור אריגים, מאיים להפוך את הגור לחֶרֵש מרעש הנוּלים, ונוטש אותו כל ערב לגורלו עד שיפתח שוב את המפעל בבוקר המחרת. וכך מצא אותו בוקר אחד, ראשו עמוק בתוך נעל ענקית - מספר חמישים - של הפועל, אליה מצא את דרכו אך לא הצליח לצאת, ורק אלוהים יודע איך שרד את הריח במשך השעות שחלפו בטרם חולץ.

מן הסתם חיכה הגור, ממש כמונו, למוצאי השבתות בהם היה מובל בארגז לבקר אותנו, ארבעה ילדים נלהבים, שיכלו רק  לחלום על כלב - שכן גדלו בצילה של אמא-פולניה-פדנטית-וחולת-ניקיון. היינו כולאים אותו ביחד איתנו באחד מחדרי הבית, סוגרים את הדלת שלא יברח, ומתירים לו להשתולל כאוות נפשו התינוקית, לקפוץ לגובה, לרוץ הלוך ושוב, ללקק ולנשוך קלות בשיני החלב. אטרקציה אמיתית שהחליפה את החובה למלא עבור סבא כמה-וכמה טורי לוטו - "ותחשבו טוב-טוב לפני שאתם נותנים מספרים " - ולרשום כמובן את השם לצידם, כדי שנדע מי סתם זורק, ומי לפחות מחזיר את שווי הכרטיס.

ואני שמתי לי למטרה לשכנע את אמא לקחת את הכלב, משכנעת את עצמי שזה ישנה את כל החיים, ויצבע אותם בצבעים עליזים ומאושרים. באותן שנים ידעתי להיות קרציה אמיתית. עובדה, שכנעתי אותה, ובחופש הגדול שלפני החמישית, עבר בום לגור איתנו כדייר מהמניין, תוך הבטחה שאקח אותו תחת אחריותי, כולל חינוכו לניקיון ועד בכלל. את החלק הראשון להסכם מלאתי - אחרי שבילינו את רוב הקיץ למטה, בחוץ, עם גיחות קצרות לדירה, למד האינטיליגנט איפה עושים צרכים ואיפה לא - לא לפני שהשאיר כמה וכמה מוקשים בדרך, מאחורי מיטות, על ספות, ובתוך-תוכה של קופסת הנעליים בה חשבתי שהטמנתי היטב את היומן שלי ומחברות השירים. ההמשך היה צפוי: כמו בכל משפחה טובה, אמא לקחה על עצמה את טיול הבוקר (או השחר, ליתר דיוק), אבא את טיול הלילה , ואנחנו הילדים התחלקנו ב- (או רבנו על) יציאות הצהרים.

אבל ההפתעה הגדולה היתה הרומן בין אמא, שבכלל פחדה מכלבים משחר ילדותה, לבין הדייר החדש. לא עבר הרבה זמן והכלב "שלי" הפך לשלה. כמו "ליידי" של דיסני, גם בום היה מיועד לישון בבידוד, במרפסת. אבל אחרי לילה אחד של בכי קורע לב, היה ברור שאם משהו בבית רוצה לישון, עדיף לוותר בנקודה הזו. כך עבר אחר כבוד לפינת המסדרון שבין חדרי השינה. משם היתה קצרה הדרך למרגלות מיטתה של בעלת הבית. המיטות עצמן כמו הספות והכורסאות, נשארו מחוץ לתחום, כל עוד היתה עין אדם שתשגיח לפחות.

הוא התפלל טוב, הכלב שלך - היה משפט שטבעה חברתה הטובה של אמי וצוטט שוב ושוב. יעברו כמה  שנים טובות בטרם תוכיח שרק הכלב שלה, שאספה מתוך רחמים מהרחוב, התפלל אפילו טוב יותר - הוא ישן במיטתה ואכל מצלחתה, תרתי משמע. אבל גם בום היה כלב תפנוקים, שמעולם לא ניזון לא מדוגלי ולא מבונזו, רק בשר עוף מבושל, שכשמאס בו, היה מוגש אליו בידיים אנושיות - של אמא או סבתא - רק שיאכל הכלב, שיהיה בריא ויגדל. בערוב ימיו הפך אוכל-החתולים של חיית המחמד של השכנים לנשנוש האהוב עליו, עד שאמא קנתה לו בדיוק את אותו הדבר, כדי שיפסיק להתגנב לבית השכנים ולעשות פדיחות. חוץ מזה יכולנו כולנו להשבע שהוא נובח גם באנגלית - שלוש שנים עשה איתנו בגלות ארה"ב, והאגדה מספרת שידע לא לנבוח - לא בעברית ולא באנגלית - עת נאלץ להשתכן איתנו במלון, אליו הוגנב למרות שאסור היה לו לשהות בו, כי אין מה לעשות, אנו, בעליו, ישראלים בכל רמ"ח ושס"ע.

לא פעם ולא פעמיים הדאיג אותנו במשך השנים, נעלם לחצי ליל בעונת היחום, קורע גיד ונדרש לטיפול ווטרינרי יקר והשגחה צמודה שניתנו לו במסירות ואהבה גדולה, אבל שום דבר לא באמת הכין אותנו לחורף ההוא, האחרון, בו כבה בו משהו כמעט בבת אחת. המחלה פשטה באיבריו הפנימיים, חזקה אפילו יותר מרצונו ומעקשנותינו. הסֵבָה זרקה בראשו, שבניגוד לגופו היה חום. הבית היה ריק מיושביו במשך רוב שעות היממה - כולם בגרו והיו עסוקים בחייהם, שבים הרבה פעמים רק כדי לישון ולהשכים קום למחרת, אבל אמא יצאה מעורה כדי להקדים ולשוב הביתה, להוציא את בום לטיול אחר הצהריים, לארח לו לחברה ולהקל על סיבלו. במיוחד היתה קשובה לזהות את הרגע בו הסבל יעפיל אל איכות החיים, והסיום יהפוך למחוייב מציאות, למחווה אהבה אחרון.

הטלפון שלה תפס אותי בעבודה, בשעת אחר הצהריים. "הערב הוא הערב" הודיעה. "קבעתי עם הווטרינרית שתגיע לכאן". עזבתי הכל ויצאתי לבית הוריי, מתעלמת מההערות הציניות שזרקו לעברי עמיתיי לעבודה בחברת ההיי-טק "את כבר הולכת הביתה? מה זה, היום חצי יום?" ל-א. התקשרתי מהדרך, מעדכנת אותו במצב, והוא מצידו העדיף ללוות ממרחק, להבטיח שיעטוף אותי בחיבוק אחד – גדול, ארוך וחם – כשאשוב הביתה. אני זוכרת מה אמר אז, מילה במילה – "זה מקרה של מוות במשפחה" – והוא לא הרגיש מספיק חלק ממנה כדי להשתתף.

כשהחניתי את הרכב ברחוב השקט – רחוב של בתים פרטיים עם גינות מטופחות – שמעתי את קולות החפירה. אבא שלי ואחי עבדו בעזרת שני אתים, מקימים ערמת עפר על שפתו של הבור ההולך ונפער ליד הגדר, בשטח ההפקר שבין הגינה האחורית לחזית. הם עבדו בלי לדבר, אבל היה נדמה לי שהשאון שהקימו מחריש אזניים, ומחריד היה בעיני שגם הכלב לא יכול שלא לשמוע אותו. אם הבין את המשמעות או לא, הרי שקיברו נכרת עוד בחייו. מצאתי אותו שוכב בסלון שבקומת הכניסה, וכך נחסכה ממנו הטירחה שבעליה לקומה השניה בעצמו או על גבי זוג ידיים, שאוהבות ככל שיהיו עלולות להכאיב ולהעצים את סיבלו. תחתיו הייתה פרושה אחת משמיכות הצמר, אלה שעטפו את אחיותיי ואחי בינקותם, אלה ששימשו לו מיטה באלפי הלילות שעשה איתנו. הוא נראה חצי מעולף. אימי הסירה את הקולר מעליו, כך היתה עושה פעם בחודש, כשהיתה סוחבת את בום בכל כוחה בפיזי שהועצם בעזרת רצונה העז, לאמבטיה. בסיומה היה מצפה בקוצר רוח שתסיים את מלאכת הניגוב, כדי להתנער היטב ולהטיז מים שלעולם נשארו בעומק פרוותו, ואז נהג לשעוט במדרגות מהקומה העליונה היישר למטה, לשטיח הפרסי שבסלון, תוקע בו את חותמו ובעקבותיו משפשף את כל גופו, כי מה כבר יודעת זותי, הוא חייב להתנגב היטב-היטב ולהפטר מכל שריד של לחות השנואה עליו כל כך. משועשעים היינו צופים בריקוד המוזר שלו: שיפשוף בשטיח, התנערות הגונה, ריצה מקיר אל קיר וחוזר חלילה, עד שהרגיש שהחזיר את עצמו לעצמו בעצמו והוא יבש למשעי. בסיום הטכס נענד הקולר חזרה לצווארו. צמד הדיסקיות רשרשו – האחת נשאה אישור ווטרינרי על היותו כלב מחוסן כחוק, על גבי השניה נכרת שמו, כתובתינו ומספר הטלפון.

להוציא האמבטיה החודשית, בום לעולם לא נתפס ללא קולר על צווארו. עכשיו היתה מונחת הרצועה החומה על המזנון. רציתי לשבת לידו. להניח יד וללטף, מהאף והקודקוד ועד הזנב. להרגיש את הפרווה המשוחררת מקולר, כמו שאהבתי כל כך בהזדמנויות הנדירות. לשנן בפעם האחרונה את מפת החברבורות החומות ושחורות על גבי שערו הלבן. "אל תציקי לו." הורתה אמא. ואני ילדה טובה. עושה תמיד מה שאומרים לי. צימצמתי עצמי לפינה. לבד כל כך. מבחינה איך אחרים מתעלמים מדבריה. מלטפים, נפרדים על אף מחאותיה. כי השעה דחקה, והווטרינרית כבר באה.

מוזר היה לראות אותה. פתאום בבית הורי. מעולם לא ביקרתי בקליניקה שלה, אך היא היתה חברה-של-חברה והעברנו לא מעט ערבים נעימים על כוס קפה או ארוחת ערב. והנה היא כאן בתפקיד התליין. בטרם יתרחקו סוף-סוף כולם מבום ויאפשרו לאימי להשאר איתו כמו שביקשה, בעודם יוצרים מעגל חיצוני, מרוחק, ביקשתי לעלות למעלה, והסתגרתי באחד החדרים, מסרבת להיות עדה לאקט ולקחת חלק בהלוויה המאולתרת. זה כלב אז מותר, החלטתי ביני לביני, כמי שלעולם לפני כן לא חוותה מוות של בן משפחה קרוב. הפרידה שלי, הבנתי רק אחר כך כבר נעשתה בשבת הקודמת. אז, בסיומה של ארוחת הצהריים המשפחתית, ביחד עם אחי וזוגתו, לקחנו את בום לטיול. טיול קצר במיוחד, בקושי עד סוף הרחוב ובחזרה, כי ההליכה היתה כבר קשה עבורו. היינו רגילים לצפות בו מרחרח את כל הסביבה בטרם יבחר לעצמו פינה, אותה ירחרח שוב ושוב ושוב, כמעט ירים רגל אך לפני כן יוודא בפעם המי יודע כמה כי הוא אכן הולך להרטיב את הנקודה הנכונה. אבל בפעם ההיא רחרח רק כדי לצאת ידי חובה, וניסה להרים רגל כשהטיל את מימיו, אבל גם זה כבר היה קשה לו, והוא העלה והוריד אותה חליפות, כפי שנהג בעודו גור, מתאמן בהליכות כלב בוגר. נזכרתי בשעות הרבות שביליתי איתו בחוץ עת לימדתי אותו את חוקי הניקיון הבסיסיים. וזה היה הטיול האחרון שלי איתו.

בערב שבו נפרדנו ממנו סופית, נגשתי אל התלולית הגבוהה במיוחד של הקבר רק אחרי מעשה. ימים אחדים אחר כך הונח במקום כד חרס גדול במקום מצבה. אחותי עמדה לצידי ופסקה ש-"עכשיו לעולם לא נוכל למכור את הבית הזה." הקשר הודק בדם. היא היתה רצינית, אבל לפעמים גם לא-בדיחות הופכות למציאות.

הקונים החדשים של הבית יאכלסו אותו בקיץ הבא. אני לא יודעת אם הם מודעים לתלולית העפר, ואם אי פעם יתהו באשר לה. אבל תחתיה נח מנוחת עולמים בומי שלנו, זכר כלב צדיק לברכה.


יום ראשון, 30 בדצמבר 2007

כשצה"ל לא קרא לי מותק


בהתחלה הוא דווקא כן קרא לי. לפני כמעט עשרים שנה, המעטפה הירוקה עם החותמת הצהלית המשולשת, נושאת את שמי ומכילה צו קריאה ראשון, נמצאה בתיבת הדואר המשפחתית בעיתוי מושלם - צהרי יום שישי. כך, כשחזרתי מהתיכון, יכלו שני הורַי כאחד להגיש אותה לידַי, ולצפות בי, נרגשים, פותחת אותה וחושפת את תוכנה. הנה ההוכחה הניצחת שהילדה, בִּתַם הבכורה, כבר לא ממש ילדה, וגיוסה לצה"ל במרחק נגיעה. לא שמשהו מבין שלושתינו השלה את עצמו, ולו לרגע אחד, שצה"ל יגייס אותי לשורותיו בצורה הסטנדרטית. צה"ל לא מגייס נערים או נערות עם שיתוק מוחין, אפילו אם הוא קל ביותר, מתבטא בפגיעה פיזית בלבד, והנערה המתמודדת איתו הינה בעלת מנת משכל גבוהה מהממוצע, תלמידת תיכון מצטיינת במגמה ריאלית, וגם אם המגבלה מתבטאת `רק` בקושי קל בדיבור, בפגיעה במוטוריקה העדינה, בתנועות בלתי רצוניות של הראש ושרירי הפנים (בעיקר בעת התרגשות), וכושר גופני ירוד באופן כללי. צה"ל לא לוקח אחריות. לא מגייס

להוריי ולי היה ברור שאתנדב. מבלי שממש דיברנו על כך ביננו, הדבר היה מובן מעליו, המשך ישיר לקו שלאורו חינכו אותי במשך שבע עשרה השנה שקדמו: אני כמו כולם. אולי קצת יותר קשה לי, אולי אני מעט איטית כשנדרש מאמץ גופני, אבל אין הנחות, ואין תרוצים, ואין-הדבר-העומד-בפני-הרצון. מגיל גן-חובה השתלבתי במערכת החינוך הרגילה, במידה לא מבוטלת של הצלחה. לא הכרתי נכים, כל חברי עמדו בפני גיוס, ולי היה ברור שאלך באותה הדרך. בנוסף, בעודי נאבקת בבגרויות, משקיעה את כל נשמתי, זמני ומרצי בלימודים, יחלתי לסיום התיכון, לשנתיים שלמות של חופש ממבחנים, עבודות ושיעורי בית. כמה מהחבר`ה שלי, חשבו שהם יודעים בדיוק מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, ניסו והתקבלו לעתודה, וכך הגיעו ישירות לאוניברסיטה (יעברו מספר שנים עד שיגלו שרק היה נדמה להם שהם יודעים, ושבעצם, באמצע שנות העשרים לחייהם, עדיין אין להם מושג ירוק, כחול או צהוב במה ירצו לעסוק לפרנסתם...). לי היה ברור שפני מועדות לתואר אקדמי, שהלוא היתרון היחסי שלי גלום באינטלקט, אבל עדיין התלבטתי בין אפשרויות הלימוד השונות: הלב רצה ללמוד פסיכולוגיה והראש ידע שבמתמטיקה ובמחשבים אמצא לעצמי פרנסה ביתר קלות. שנתיים בצבא מַשְמָעַם היה לדחות את ההחלטה, להרוויח עוד קצת זמן למחשבות והתחבטויות. קיבלתי את ההזדמנות בברכה.

וכך התייצבתי לצו ראשון במועדו, משחקת אותה תמימה. בחדר ההמתנה, בין כל הבנות, בלט בשוֹנוּתוֹ גבר מבוגר בלבוש חרדי, בידיו מתנפנף אותו הצו בו אחזנו כולנו, בטח בא למלא את חובתו האזרחית ולהסביר שחנה`לה או לאה`לה שלו, על אף שמלאו לה שבע עשרה, לא תתגייס לצבא המשוקץ, על סעיף אמונה דתית. יפה מצידו שטרח לבוא ולהסביר. כשהגיע סוף סוף תורי, התישבתי מול המאבחנת, ששאלה שאלות אינפורמטיביות-לאקוניות, ולא כל-כך ידעה איך לאכול אותי - כי מועמדת לשרות בצה"ל עם שיתוק מוחין הוא מחזה נדיר אפילו יותר מאב חרדי שמופיע במקום בתו. היא הסתובבה בכסאה המשרדי באי נוחות, והתלחשה ארוכות עם המאבחנת הסמוכה, עד שבניסיון לנטרל את המבוכה ההדדית הבהרתי לה שאני מודעת לעובדה שגיוסי לא יהיה כנראה סטנדרטי, ושעם זאת הייתי מאוד-מאוד רוצה לשרת, ולכן באתי - כדי שינחו אותי מה עלי לעשות. היא, בתורה, שלחה אותי הביתה, מבטיחה שזימון לוועדה רפואית ישלח אלי בדואר. בזאת הסתיים הצו הראשון שלי, ללא מבחנים פסיכומטרים וללא בדיקות רפואיות. במקום לנצל את שארית היום לחופש שבו זכיתי מן ההפקר, הלכתי ישר לבית הספר (כבר הזכרתי שהייתי חננה אמיתית?), והגעתי בדיוק בזמן לשיעור השלישי, עם הסבר שאיחרתי כי הייתי בבוקר ב`צו ראשון`. דבר כזה עוד לא נשמע במחוזותינו: מישהו הולך בבוקר לצו התייצבות ראשון ומגיע באמצע היום ללימודים?! זו פעם ראשונה שהמחנכת נתקלה בתופעה. אבל תמיד יש פעם ראשונה, חשבה לדידה, ועמדה והכריזה, קבל עם וכיתה, שאם מישהו, במקרה, יסיים גם הוא את ענייניו בלשכת הגיוס כשהבוקר עדיין בעיצומו, נא לקחת דוגמה מקכ"ג, ולהתייצב ללימודים! רק אז הבנתי איזו טעות עשיתי ...

עכשיו כל שנותר לי הוא לחכות לזימון לוועדה הרפואית. בינתיים אחת מחברותי עשתה שמיניות באוויר וגרדה תירוצים מופרחים מאני-לא-יודעת-איפה כדי להשתחרר מחובת השירות הצבאי. אני  העלתי הצעה שנתגנב יחד, לילה אחד, ללשכת הגיוס ונחליף בין התיקים שלנו, כך ששתינו נצא מרוצות. לבסוף הגיע היום, והתייצבתי לוועדה הרפואית, כשבידי המסמכים הרפואיים המעידים על מצבי וחוות דעת של נוירולוג - אליו הגעתי במיוחד עבור המאורע. לא - אני לא בטיפול, לא לוקחת תרופות, לא עברתי ניתוחים (למזלי!) ומצבי סטטי. בקיצור, הביטוי באנגלית 
What you see is what you get, 
מתאר אותי בצורה הקולעת ביותר. כך הסברתי, לא בפעם הראשונה ובוודאי שלא האחרונה בחיי. הרופאים שישבו מעברו השני של השולחן הארוך בחנו אותי ואת המסמכים שלפניהם. אחד מהם שאל אם אתנדב במידה וישחררו אותי מחובת הגיוס. הנהנתי נמרצות שאכן כך - איך, איך לא שאלתי, בציניות, אם זה ישפיע על החלטתם? אני מכה על חטא היום, אבל אז הייתי בסך הכל ילדה, ילדה טובה מבית טוב. באותו מעמד ויתר עלי צה"ל לצמיתות על סעיף נכות פיזית.

אז אם הצבא ויתר עלי ולא לוקח עלי אחריות, למה שאשרת בו בהתנדבות? התמיהה הזו כלל לא עלתה על דעתי. בפעם הראשונה אתקל בה כעבור כמעט עשר שנים, כשהדרכים הנפתלות אותן כבשתי בעודי מחפשת את עצמי, הובילו אותי לקבוצת תמיכה של "צעירים נכים". בפעם הראשונה כאדם מבוגר, יצא לי להכיר באנשים בעלי מגבלה פיזית, וכעבור זמן הסתבר, שהדבר היחיד המחבר אותי לרובם, אם בכלל, היא הנכות. כל חברי הקבוצה, מלבדי ואחד נוסף, לא שירתו בצבא. את השנתיים-שלוש שהתפנו להם מוקדם מהנהוג במחוזותינו, לא ניצל איש מהם, לא ללמודים, לא לטיולים חובקי עולם, לא לעבודה. סתם, ישבו בבית וחיפשו את עצמם. מי מהם שהשתקם לבסוף פיזית ונפשית, למד או יצא לעבודה, עשה זאת הרבה יותר מאוחר. האחד הנוסף ששירת בצבא - אם כי לא שירות מלא, עקב התדרדרות במצבו הבריאותי, וניתוח דחוף שהוביל לשיקום ארוך - היה,  במקרה או שמה לא במקרה, לבעלי.

פני, אם כך, היו מועדות לשירות צבאי בהתנדבות. רצה הגורל, ובן דודי המבוגר ממני בארבע שנים, ששימש כאח הגדול שמעולם לא היה לי, שהערצתי ושבדרכיו הלכתי (כל עוד לא דובר בהברזה מביה"ס), שירת כלוחם עד שכושרו נפגע. הוא חווה פריקת כתף חוזרת ונשנית, ניתוח וגיבוס, ועל רקע זה שוחרר מצה"ל. בכאב לב היה מציג לראווה את תמונותיו כשעוד התאמן אֶלֵי קרב, ובאותה נשימה שלף בגאווה את כרטיס המתנדב שלו, שאיפשר לו להמשיך ולשרת, גם אם בתפקיד שונה לגמרי, תפקיד שהוביל בסופו של דבר לעיסוקו הקבוע באזרחות. הוא שימש לי מודל, אוזן קשבת, ויועץ סתרים, בכל הנוגע לנפתולי תהליך ההתנדבות, שלא היה קצר כלל, על אף "שרצה הגורל 2" ואבי השתחרר משרות קבע כרב סרן, כשנה לפני גיוסי המיועד, והלוא ידוע שכשיש קשרים לא צריך פרוטקציה. היחידה בה שימש ראש מדור הביעה נכונות לקלוט אותי כחיילת-מתנדבת. כך יזדמן לי לעסוק במחשבים, ולצבור נסיון וידע בתחום אליו לטשתי עיניים.

חצי שנה חיכיתי, מסיום הבגרויות ועד שגברתי על כל הקשיים הבירוקרטיים ואושרה התנדבותי. חצי שנה חייתי בלימבו, מקווה שהנה עוד שבוע-שבועיים אזכה ללבוש מדים. בינתיים, לא יכולתי לתכנן טיול או להתחיל לעבוד, כי אין לדעת מתי תסתיים החופשה, שהסתברה בסופו של דבר כארוכה בחיי. התיסכול היה גדול, אבל אני לא ויתרתי.

 בדיעבד ההחלטה הוכיחה את עצמה. השירות הצבאי שלי היה לנדבך חשוב בהתבגרותי. הוא סימן את היציאה שלי מחיים מרופדים בצמר גפן להכרת אנשים שונים ממני בתכלית, שהגיעו ממקומות אחרים, ורקעים מגוונים. באופן אירוני שרתתי הכי רחוק מהבית מבין החבר`ה שלי. אמנם ישנתי כל יום במיטתי שבבית הורי, אבל בעוד חברותַי הלכו ברגל למחנה הצבאי הסמוך למקום מגורינו, אני השכמתי כל יום בחמש וחצי בבוקר כדי לתפוס בזמן את ההסעה לבסיס שלי, שהיה הרבה יותר מרוחק. הביתה אשוב לא לפני שש בערב. היום אני לא מבינה איך היה לי כוח ומרץ, קיבלתי בסך בכל תפקיד זוטר, אבל הייתי חדורת מוטיבציה, ועשיתי ממנו ומעצמי הרבה יותר, כך גם זכיתי בהוקרה כחיילת מצטיינת, והילדה בת התשע עשרה שהייתי לא היתה צריכה כל גמול נוסף. כן, אני עדיין זוכרת גם שעות וימים של שעמום ותסכול במהלך השנתיים ההן, אבל אני לא יכולה לתאר לעצמי את קורות החיים שלי ללא השורה המצהירה על שירות בצבאי. מהבחינה הזו, בכל פעם שאני נענית למודעת "דרושים" אני מצטיירת כ"בחורה-כל-ישראלית". אחר כך, לראיון, אני מופיעה עם כל מטען המגבלה הפיזית הבולטת לעינֵי כל, ונותנת לניסיון ולאנטלקט לעשות את שאר העבודה בשבילי. בתחילת הדרך, כשחיפשתי מקום עבודה ראשון במקצועי, אחרי השלמת התואר האוניברסיטאי, הניסיון התעסוקתי בצה"ל היווה יתרון, ואפילו בשנים האחרונות עוד קרה שהעיסוק הספצפי ההוא עורר עניין, והובהר לי שהוא נזקף לזכותי, אפילו אחרי למעלה מעשר שנות ניסיון בשוק האזרחי.

שרתתי בצה"ל, ואני גאה על כך. תרמתי למדינה, אבל להרגשתי, לא פחות מכך נִתְרַמתי בעצמי. אם יש לי איזשהו ספק, הרי זה שבחרתי לעסוק במסגרת השירות דווקא במחשבים, במקום לנצל את השנתיים ההן לטובת התנסות במשהו ששונה, ועם זאת לא פחות מעניין, מהתחום בו אני עוסקת מאז ועד היום.


יום שבת, 8 בדצמבר 2007

פרפרים - סיפור לחנוכה



את הסיפור הזה כתבתי למגירה כש-ט. היה עדיין בגדר שאיפה וחלום. במשך השנים תיקנתי ושיפצרתי אותו, ועכשיו נראה כמו זמן טוב לתת לעוד עיניים לקרוא את התוצר שלעולם לא יהיה מוגמר.

יש בו אלמנטים אוטוביוגרפים, אבל הפרטים אינם אחד לאחד. בנוסף, הוא מספק לי חלון הצצה אל מי שהייתי פעם, ואיך תארתי בעיני רוחי מה זה להיות אמא. קלעתי בול בדברים מסויימים, אחרים שונים במציאות, החל בעובדה שהיום כבר לא תולים סביבונים וסופגניות עשויים צלופן אדום על חלונות הגן (וחבל), וכלה בכך שאני הרבה יותר עסוקה בבן שלי ובתחושותיו מאשר בשֵדיי העבר הפרטיים שלי (מזל!). חוצמזה, כשכתבתי במקור, גידי תקע עינו בעינית של המסרטה, ובשידרוג להיום יש לו כבר מצלמה דיגיטלית ...

עכשיו כל שנותר לי הוא לקוות שהקריאה תהיה מהנה כמו מלאכת הכתיבה.



  

"גידי תזדרז, שהילדה לא תחכה!"

התכוונתי להגיד "שגל לא תחכה" אבל בסוף יצא שנשמעתי כמו אמא שלי.

היא ואבא תמיד אחרו לכל המסיבות. אפילו במסיבת הסיום של כיתה ו` כשחגגנו את המעבר לחטיבת הביניים, מצאתי את עצמי עומדת ליד הברזלים שלפני בית הספר. זוג הורים אחרון עבר בשער, מותיר אחריו שובל נימוסי של "קרן, את לא נכנסת?", ואותי מביטה הרחק קדימה, להבחין כמה שיותר מוקדם בדמויות ההורים שלי מטפסות במעלה הרחוב, אחרי שכבר יצאה נשמתי. "אבא איחר לחזור מהעבודה" יהיה התירוץ הקבוע שיוצג לי כשיגיעו לטווח השמיעה, מתנשפים שניהם.

"נו, גידי, כמה זמן -" הוא מגיח מהמסדרון מריח מאפטרשייב ובחולצה נקיה, עוד לפני שאני מספיקה להשלים את ה-"זה צריך לקחת?" חיוך קטן נמתח על שפתיו רגע לפני שאני נזכרת ששכחתי לשים אודם. זה יקח רק דקה, אני אומרת ורצה לחדר האמבטיה.




גל רק בטרום חובה, אבל יצא שהלכה למסיבה בגן לפנינו. כשנגיע, תקדם את פנינו כשעל מצחה מתנוסס נר חנוכה מקרטון. ארבעים דקות לפני הזמן נכנסה אלינו שרית עם שובל. שתיהן כבר היו מוכנות. "אז אתן באות?" שאלה. הסברתי שאנחנו מחכות לגידי, בעודי מעבירה את הארנק מתיק היומיום המלא בכל טוב לתיק היציאות הקטן. "הוא אמור להיכנס כל רגע" הוספתי.

"טוב. אז אנחנו הולכות" אמרה שרית, וכשעמדה כבר לצאת מהדירה, הסתובבה פתאום והציעה "גל, רוצה לבוא איתנו?" זוג עיניים חומות, חמות, של-גידי, הורמו אלי מגובה מטר, שואלות בלי מילים "מותר לי?" וכך עמדה שרית וחיכתה למעלית, שובל מחזיקה ביד ימין שלה, וגל בשמאלה.



בחוץ קר. אני מתעטפת במעיל ומשלבת את זרועי בזו של גידי. טוב שהגן קרוב, פחות מחמש דקות הליכה, ממש כפי שהבטיח לנו הקבלן, שלוש שנים ארוכות לפני שגל נולדה. הנה כבר רואים אותו, הערב בוקע מחלונותיו אור, ורחש של ילדים והורים עולה מתוכו וסובב את קירבתו. כמו פרפרים הם נמשכים אל צלופן החנוכיות והסביבונים שבזגוגיות. בילדותי לא אהבתי את החורף. כשהחושך השתלט על החוץ כבר בחמש אחר הצהריים, אפילו הישיבה הרגילה בבית, שקועה בתוך המחברות וספרי הלימוד, הפכה למדכאת יותר. אבל עכשיו, עם גידי הצועד לצדי, עם גל שפיה יתלכלך עוד מעט מסוכר הסופגניה –  זו בלי הריבה, ששמרו במיוחד בשבילה – החורף נעשה יותר נוח.

בשער גן-טובה אנחנו פוגשים את אמא ואבא של יואב. מהנהנים לשניהם לשלום, אנחנו נותנים להם לעבור לפנינו עם עגלת התינוק ובה בתם הקטנה, שנולדה רק לפני חודש. גידי אוחז את שתי כתפי בחוזקה כשאני מטפסת במעלה חמש המדרגות, להקל עלי. לבדי עם גל עליתי לכאן בפעם הראשונה, בכאב בטן של האחד בספטמבר ששנים לא פקד אותי. כל הלילה ניסיתי לדמיין את המפגש הראשון עם טובה הגננת. כך קראו גם למדריכה שלנו בנוער העובד, כשהיינו בכיתה ז`. "היא תבוא לטיול לצפון בסוכות?" שאלה את איילה ואת אסנת, כאילו אני עצמי לא יושבת שם עם כולם בחצי גורן, על החמרה של השדה מאחורי בית הספר. "כן. ה י א  תבוא." זה מה שהייתי צריכה להגיד אז, הוכחתי את עצמי לאורך השנים, כשהסצינה הזו התגלגלה בראשי, עולה מדי פעם, מסרבת להתפוגג מהזיכרון. אבל אז רק האדמתי במבוכה ושתקתי. על הצפון ויתרתי בפעם ההיא, ואף אחד לא בא לשכנע אותי שאחליט אחרת, או אפילו לשאול למה אני לא יוצאת לטיול. באותו חול-המועד סוכות המדריכה טובה היתה משוחררת מכל אחריות על ילדה עם סי. פי.

ההורים אוהבים את הגננת טובה. "קצת חששנו בהתחלה." סיפרה לי אפרת, מוועד ההורים. הבן שלה, אופיר, כבר שנה שניה בגן, שייך לשכבת החובה. "לא היה לנו מושג מי תבוא במקום רותי." מסתבר שההורים ביכו את העזיבה של הגננת הוותיקה, שיצאה לפנסיה. "אבל יצא לטובה!" אמרה לסיכום, מחמיצה את משחק המילים. אבל בליבי שמור מקום חם במיוחד דווקא עבור הסייעת, לאה. "איזו ילדה מתוקה!" קידמה את פני בסוף היום הראשון בגן כשהיא מאמצת את גל אל ליבה, ומדביקה נשיקה ללחייה. "המלאך של הגן" כך היא מכנה את הנס הפרטי שלנו, ואני, כשראיתי אותן כך, בעוד גל מצחקקת בזרועותיה מדגדוג קל, כבר ידעתי שהכל יהיה בסדר.

בגן, מסכת חנוכה עומדת להתחיל, אבל בינתיים המולה מסביב. ארבעה בנים נלחמים זה בזה עם חרבות מוכספות בנייר פרגמנט, ומגנים מפלסטיק. גל בודקת שהנר עדיין זקוף על ראשה ואז לוקחת ביד את שובל ללאה – הכתר שלה ניתק, ועכשיו היא מחזיקה סתם בריסטול מלבני וארוך, חסר נפח, שאליו משודך נר. רק כשלאה מתפנה לעגל אותו בחזרה ולהדק שוב בעזרת השדכן, מבחינה בנו גל, ובאה בריצה לדרוש את הרמת הידיים, הנשיקה והחיבוק שאבא מביא איתו בכל יום כשהוא חוזר מהעבודה. "בואו, שמרתי לכם מקום." קוראת לנו שרית. אצלה אין חכמות. היא תפסה שלושה מקומות באמצע החית, במרכז העניינים.

קצת אחר כך הכל מתחיל להירגע. גל ושובל מתיישבות על כסאות קטנים בדיוק לפנינו. "שששש" טובה מצמידה יד אל שפתיה. רגלים קטנות מתופפות על הבלטות, וילד ילד, נרות קטנים, הם מוצאים את מקומם. "חנוכיה לי יש. בוארת בה האש." הם מצמידים אגודלים אל אף ומניעים את שמונה האצבעות הנותרות. ממש על פי האות פונה גל אל שובל, שרה ומחייכת אליה, אבל דעתה אינה מוסחת, ובדיוק בזמן היא מסתובבת אל אופיר שיושב מצידה השני. "באנו חושך לגרש!" הם שרים אחר כך, כבר עומדים במעגל, רגליהם רוקעות על הריצפה בנחישות. "כל אחד הוא אור קטן." הם שרים ברוך, בשקט, כפי שמסמנת להם טובה. גל עוברת לישיבה שפופה. כמה מהקטנים מתקשים, אבל בה אפשר בקלות לטעות ולשייך אותה לגיל חובה. "וכולנו אור איתן." הם משחררים צעקה תוך הזדקפות והרמת ידיים גבוה למעלה, וגל מנתרת גבוה עם כולם.

ופתאום בא לו זיכרון. שנים שלא הייתי במחוז ההוא. פעם המחזנו בגן את "שלושת הפרפרים". אני זוכרת בברור שאני הייתי הפרפר הלבן, מיכל – הצהוב, ואייל – האדום. בריסטולים גדולים הוצמדו אל גבינו, חתוכים בצורת כנפי פרפר, ולראשינו שמו משושים.

פיזזנו במרכז המעגל, מדמים מעוף פרפרים חופשי, לקול הוראות הגננת, האקורדיון של המנגנת ומחיאות העידוד של ההורים. ואז, במחיאת תוף אחת, נשלחנו למצוץ צוף מהפרחים. במעוף איטי ומכוון עברנו על פני כל הילדים, שהמטפלות דאגו להצמיח מראשם עלי כותרת מבעוד מועד. מיכל נעצרה ליד אורי – הסביון, אייל ליד איילת – הכלנית, ואני נעמדתי ליד כוכי הנרקיס. מתעלמת מכיסא הגלגלים המסורבל שלה, ומהמגש הגדול שסגר עליה מלפנים, שלחתי את ידי אחורה, מנענעת את אצבעותיי קלות, כמו שמאירה הגננת למדה אותי, ועשיתי עצמי שותה מִצוּפָה.

אורי ואיילת היו "הגדולים". שנה אחר כך כבר עלו לכיתה אלף. מיכל, אייל ואני אף פעם לא שיחקנו אתם, וזה לא היה מתוך יראת כבוד. לא חשבנו על זה אז, אבל גם אל כוכי ויונתן שהיו בני שלוש כמונו, לא ממש שמנו לב. אנחנו היינו עסוקים בלהשתולל על הדשא הגדול, או לרכב על אופנים ברחבי ספיבק. "זכרתי את זה כמתחם ענק!" סיפרתי לגידי מיד כשחזרתי מהשחייה הראשונה שם, אחרי שנים של הזנחה פושעת. רק כשהרופא פקד על פעילות גופנית בתחילת ההריון נכנסתי למשטר. "אבל השטח כל כך קטן." הייתי מאוכזבת. אם לא הגדר שתחמה את המקום עכשיו כאז, הייתי נשבעת שתשעים אחוזים ממנו הופקעו במהלך השנים. כשהיינו ילדים לא היינו צריכים יותר מזה, ולמטפלות שרדפו אחרינו זה היה כמעט יותר מדי. שלושה ילדים מלאי יכולת ומרץ, משגעים הרבה יותר משנים עשר הנוספים, הנתונים בכיסאות גלגלים.


טובה הגננת מזמינה עכשיו את כל האמהות להצטרף לילדים. כל ילד ירקוד עם אמא שלו. תלך אתה, אני ממרפקת את גידי. "מה פתאום?" הוא מוחה "אני אמא של גל? לכי, היא מחכה לך." רוב הילדים כבר שקועים ברקוד זוגי כשאני מצטרפת אליה, אוחזת בשתי ידיה, ומביטה אל תוך עיניה שצוחקות אלי. דמותי משתקפת בהן, מביטה בה מלמעלה, משתדלת בשבילה לנוע לפי הקצב, לשכוח את כל זוגות העיניים שאולי נעוצות בגבי, לשכוח מהצליעה, ורק ליהנות מהרגע. בסיבוב השלישי אני כבר מספיק רגועה כדי להעיף מבט לעבר גידי. עומד על שתי רגליו, עיניו מביטות בדמויותינו המרקדות על מסך המסרטה הדיגיטלית.

בדרך הביתה אני שוב משלבת את זרועי בזו של גידי. קשה לי לראות מבעד לחושך. גל מדלגת מרגל אל רגל לפנינו ושרה לעצמה שיר. "מחר חופש" הזכירה לה שובל קודם "רוצה לבוא לשון אצלי?" "לא. בואי את אלי." ענתה לה. שובל התלבטה מספר רגעים, ולבסוף התפשרה על פרדה ללילה ופגשה מחודשת רק בבוקר, כששרית ואני נסע איתן לראות את ההצגה `פים פם פה`. גל מתרחקת קצת וחוזרת אלינו, רק כדי לדלג שוב הלאה מאיתנו. "טוב לה עם כל הקילומטרז` הזה" מתחייך גידי, ואני שומעת את קולו כמו הד, מרגיע אותי, קצת לפני שגל נולדה "מה זאת אומרת איך תסתדרי, כמו כולם. כשנגיע לגשר נעבור אותו – לאט לאט, אבל בטוח!"

יום שלישי, 23 באוקטובר 2007

12 שנה וכלום לא השתנה




ושוב מציינים את יום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

"פסטיבל" כך מכונה התקופה הזאת, בת השבוע-שבועיים, באירוניה, בהאשמה וקצת במבוכה, לנוכח המסכת הקבועה שהתגבשה עם הזמן:

ציון התאריך העברי, ללא הכרזה על יום זכרון לאומי רשמי - כי כאלה יש לנו כבר מספיק, תודה רבה.

העצרת בכיכר שעל שמו, בסמוך לתאריך הלועזי, עם עדיפות למוצאי שבת - זה טוב להשתתפות ערה כמו גם לרייטינג.

יובל רבין המתראיין בכלי התקשורת, ונואם במספר התכנסויות. הוא היה מעדיף להשאר אדם פרטי, אבל למשך ה"פסטיבל" הוא שייך לציבור רחב, וגם אם לא ל-ציבור בהא הידיעה, הרי שלשדירות רחבות בציבור ללא ספק.

נועה שוב מפרסמת מילים מרגשות, במטרה להפוך את הכאב הלאומי לפרטי, דרכה. שתים עשרה שנים היא עושה זאת בעקביות, זה היה מצמרר בהתחלה, והיום, בעיני, הפך לפתטי.

והרוצח הנתעב עם עדת הצבועים צמאי הדם והנקם שמקיפה אותו, מוציאים דרכים משלהם להגיע אל התודעה הציבורית ולקדם את עניינם.


שתים עשרה שנה לרצח, עוד שנה חלפה, ושום דבר באמת לא השתנה. ההלם שתקף אותנו אז, הפחד מפני העתיד לבוא, תחושת היתמות שהיתה נחלתו של חלק ניכר מהציבור הישראלי התפוגגו לאיטם במשך השנים. למדנו לחיות בלעדיו, כי החיים חזקים מכל, ו-"אין אדם שאין לו תחליף". נשארה רק המבוכה, שכמו גדלה משנה לשנה.

בהתחלה חיבקתם אותנו, כותבת נועה, אחר כך טענתם שאנחנו מדברים יותר מדי. השתתקנו, ואז דרשתם לשמוע אותנו שוב. אכן, אנחנו אומה מבולבלת ומבלבלת, שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה ועבור עצמה.

לרגל יום השנה - יהה זה התאריך העברי או הלועזי - עתון "ישראל היום" ערך סקר ומצא בורות בקרב בני הנוער הנוער בכל הנוגע לרצח ראש הממשלה, מניעיו של הרוצח וכל השתלשלות העניינים שקדמה למעשה הנתעב. שולמית אלוני טענה בתגובה שהאשם נעוץ במערכת החינוך, המטפלת ברצח באופן סטרילי, בלי לגעת בדעותיו של רבין, אשר בעטיין נרצח.

ואני אומרת – טוב שכך! הרצח הוא פוליטי. הטיפול בו חייב להיות א-פוליטי. כלל לא משנה אם רבין תמך במסירת שטחים תמורת שלום (או אפילו, נניח, ללא כל תמורה) או בהכלת ריבונות ישראלית מהים עד הירדן (ואפילו עד הפרת ועד החידקל ....) הוא נרצח בידי מי שהתנגד למהלכיו המדיניים. מהלכיו היו לגיטימיים. להתנגד להם במסגרת החוק – גם לגיטימי. יחד עם זאת, להציג את הצד שכנגד כעוכר ישראל, וליחס לו כוונות זדוניות, תוך הסתה והתרת דם – הינם מעשים לא לגיטמיים, שלא לדבר על לקיחת החוק לידיים, ונסיון לשנות תהליכים היסטוריים באמצעות באלימות ורצח.

בבתי הספר, כך נכתב באותו העיתון, בחרו כמסר המרכזי ליום הזכרון השנה, להציג את רבין כמנהיג שלקח אחריות, ובעקיפין לשפוך אור על ההתנהלות הפסולה של ההנהגה הנוכחית. אני חייבת להודות שנותרתי פעורת פה: זה המסר שנגזר מרצח ראש ממשלה? לקיחת אחריות על ידי מנהיגי העם???

את הרצח צריך להזכיר בנשימה אחת עם הדמוקרטיה, עם העיקרון שגם אם אני מתנגד לדעתך אלחם על זכותך להביע אותה. זהו יום שבו צריך לדון על משמעות מושגים כסובלנות וסבלנות. צריך לנצלו להסברים מקיפים על הדרכים הלגיטימיות בהם יכול אדם להביע את עמדתו במסגרת הדמוקרטיה, ועל האמצעים העומדים לרשותו כדי להלחם על מה שהוא מאמין בו, שוב, במסגרת החוק. להבהיר, שבסופו של דבר, דעת הרוב היא הקובעת, ומעבר לכך רק ההיסטוריה תשפוט.

הזכרון הלאומי של רצח רבין לא זקוק לרוח הגבית, האישית, של בני משפחתו. הוא לא נוגע לשלום, לתהליך המדיני, ואפילו לא לרבין-האיש עצמו. הוא לא צריך לעסוק בימין כנגד השמאל או בדתי כנגד החילוני, אלא בשפוי מול ההזוי, בחוקי מול הנפשע, בסדר הטוב מול המשיחי שמאיים להמית על כולנו אנדרלמוסיה גמורה.