את הסיפור הזה כתבתי למגירה כש-ט. היה עדיין בגדר שאיפה וחלום. במשך השנים תיקנתי ושיפצרתי אותו, ועכשיו נראה כמו זמן טוב לתת לעוד עיניים לקרוא את התוצר שלעולם לא יהיה מוגמר.
יש בו אלמנטים אוטוביוגרפים, אבל הפרטים אינם אחד לאחד. בנוסף, הוא מספק לי חלון הצצה אל מי שהייתי פעם, ואיך תארתי בעיני רוחי מה זה להיות אמא. קלעתי בול בדברים מסויימים, אחרים שונים במציאות, החל בעובדה שהיום כבר לא תולים סביבונים וסופגניות עשויים צלופן אדום על חלונות הגן (וחבל), וכלה בכך שאני הרבה יותר עסוקה בבן שלי ובתחושותיו מאשר בשֵדיי העבר הפרטיים שלי (מזל!). חוצמזה, כשכתבתי במקור, גידי תקע עינו בעינית של המסרטה, ובשידרוג להיום יש לו כבר מצלמה דיגיטלית ...
עכשיו כל שנותר לי הוא לקוות שהקריאה תהיה מהנה כמו מלאכת הכתיבה.
"גידי תזדרז, שהילדה לא תחכה!"
התכוונתי להגיד "שגל לא תחכה" אבל בסוף יצא שנשמעתי כמו אמא שלי.
היא ואבא תמיד אחרו לכל המסיבות. אפילו במסיבת הסיום של כיתה ו` כשחגגנו את המעבר לחטיבת הביניים, מצאתי את עצמי עומדת ליד הברזלים שלפני בית הספר. זוג הורים אחרון עבר בשער, מותיר אחריו שובל נימוסי של "קרן, את לא נכנסת?", ואותי מביטה הרחק קדימה, להבחין כמה שיותר מוקדם בדמויות ההורים שלי מטפסות במעלה הרחוב, אחרי שכבר יצאה נשמתי. "אבא איחר לחזור מהעבודה" יהיה התירוץ הקבוע שיוצג לי כשיגיעו לטווח השמיעה, מתנשפים שניהם.
"נו, גידי, כמה זמן -" הוא מגיח מהמסדרון מריח מאפטרשייב ובחולצה נקיה, עוד לפני שאני מספיקה להשלים את ה-"זה צריך לקחת?" חיוך קטן נמתח על שפתיו רגע לפני שאני נזכרת ששכחתי לשים אודם. זה יקח רק דקה, אני אומרת ורצה לחדר האמבטיה.
גל רק בטרום חובה, אבל יצא שהלכה למסיבה בגן לפנינו. כשנגיע, תקדם את פנינו כשעל מצחה מתנוסס נר חנוכה מקרטון. ארבעים דקות לפני הזמן נכנסה אלינו שרית עם שובל. שתיהן כבר היו מוכנות. "אז אתן באות?" שאלה. הסברתי שאנחנו מחכות לגידי, בעודי מעבירה את הארנק מתיק היומיום המלא בכל טוב לתיק היציאות הקטן. "הוא אמור להיכנס כל רגע" הוספתי.
"טוב. אז אנחנו הולכות" אמרה שרית, וכשעמדה כבר לצאת מהדירה, הסתובבה פתאום והציעה "גל, רוצה לבוא איתנו?" זוג עיניים חומות, חמות, של-גידי, הורמו אלי מגובה מטר, שואלות בלי מילים "מותר לי?" וכך עמדה שרית וחיכתה למעלית, שובל מחזיקה ביד ימין שלה, וגל בשמאלה.
בחוץ קר. אני מתעטפת במעיל ומשלבת את זרועי בזו של גידי. טוב שהגן קרוב, פחות מחמש דקות הליכה, ממש כפי שהבטיח לנו הקבלן, שלוש שנים ארוכות לפני שגל נולדה. הנה כבר רואים אותו, הערב בוקע מחלונותיו אור, ורחש של ילדים והורים עולה מתוכו וסובב את קירבתו. כמו פרפרים הם נמשכים אל צלופן החנוכיות והסביבונים שבזגוגיות. בילדותי לא אהבתי את החורף. כשהחושך השתלט על החוץ כבר בחמש אחר הצהריים, אפילו הישיבה הרגילה בבית, שקועה בתוך המחברות וספרי הלימוד, הפכה למדכאת יותר. אבל עכשיו, עם גידי הצועד לצדי, עם גל שפיה יתלכלך עוד מעט מסוכר הסופגניה – זו בלי הריבה, ששמרו במיוחד בשבילה – החורף נעשה יותר נוח.
בשער גן-טובה אנחנו פוגשים את אמא ואבא של יואב. מהנהנים לשניהם לשלום, אנחנו נותנים להם לעבור לפנינו עם עגלת התינוק ובה בתם הקטנה, שנולדה רק לפני חודש. גידי אוחז את שתי כתפי בחוזקה כשאני מטפסת במעלה חמש המדרגות, להקל עלי. לבדי עם גל עליתי לכאן בפעם הראשונה, בכאב בטן של האחד בספטמבר ששנים לא פקד אותי. כל הלילה ניסיתי לדמיין את המפגש הראשון עם טובה הגננת. כך קראו גם למדריכה שלנו בנוער העובד, כשהיינו בכיתה ז`. "היא תבוא לטיול לצפון בסוכות?" שאלה את איילה ואת אסנת, כאילו אני עצמי לא יושבת שם עם כולם בחצי גורן, על החמרה של השדה מאחורי בית הספר. "כן. ה י א תבוא." זה מה שהייתי צריכה להגיד אז, הוכחתי את עצמי לאורך השנים, כשהסצינה הזו התגלגלה בראשי, עולה מדי פעם, מסרבת להתפוגג מהזיכרון. אבל אז רק האדמתי במבוכה ושתקתי. על הצפון ויתרתי בפעם ההיא, ואף אחד לא בא לשכנע אותי שאחליט אחרת, או אפילו לשאול למה אני לא יוצאת לטיול. באותו חול-המועד סוכות המדריכה טובה היתה משוחררת מכל אחריות על ילדה עם סי. פי.
ההורים אוהבים את הגננת טובה. "קצת חששנו בהתחלה." סיפרה לי אפרת, מוועד ההורים. הבן שלה, אופיר, כבר שנה שניה בגן, שייך לשכבת החובה. "לא היה לנו מושג מי תבוא במקום רותי." מסתבר שההורים ביכו את העזיבה של הגננת הוותיקה, שיצאה לפנסיה. "אבל יצא לטובה!" אמרה לסיכום, מחמיצה את משחק המילים. אבל בליבי שמור מקום חם במיוחד דווקא עבור הסייעת, לאה. "איזו ילדה מתוקה!" קידמה את פני בסוף היום הראשון בגן כשהיא מאמצת את גל אל ליבה, ומדביקה נשיקה ללחייה. "המלאך של הגן" כך היא מכנה את הנס הפרטי שלנו, ואני, כשראיתי אותן כך, בעוד גל מצחקקת בזרועותיה מדגדוג קל, כבר ידעתי שהכל יהיה בסדר.
בגן, מסכת חנוכה עומדת להתחיל, אבל בינתיים המולה מסביב. ארבעה בנים נלחמים זה בזה עם חרבות מוכספות בנייר פרגמנט, ומגנים מפלסטיק. גל בודקת שהנר עדיין זקוף על ראשה ואז לוקחת ביד את שובל ללאה – הכתר שלה ניתק, ועכשיו היא מחזיקה סתם בריסטול מלבני וארוך, חסר נפח, שאליו משודך נר. רק כשלאה מתפנה לעגל אותו בחזרה ולהדק שוב בעזרת השדכן, מבחינה בנו גל, ובאה בריצה לדרוש את הרמת הידיים, הנשיקה והחיבוק שאבא מביא איתו בכל יום כשהוא חוזר מהעבודה. "בואו, שמרתי לכם מקום." קוראת לנו שרית. אצלה אין חכמות. היא תפסה שלושה מקומות באמצע החית, במרכז העניינים.
קצת אחר כך הכל מתחיל להירגע. גל ושובל מתיישבות על כסאות קטנים בדיוק לפנינו. "שששש" טובה מצמידה יד אל שפתיה. רגלים קטנות מתופפות על הבלטות, וילד ילד, נרות קטנים, הם מוצאים את מקומם. "חנוכיה לי יש. בוארת בה האש." הם מצמידים אגודלים אל אף ומניעים את שמונה האצבעות הנותרות. ממש על פי האות פונה גל אל שובל, שרה ומחייכת אליה, אבל דעתה אינה מוסחת, ובדיוק בזמן היא מסתובבת אל אופיר שיושב מצידה השני. "באנו חושך לגרש!" הם שרים אחר כך, כבר עומדים במעגל, רגליהם רוקעות על הריצפה בנחישות. "כל אחד הוא אור קטן." הם שרים ברוך, בשקט, כפי שמסמנת להם טובה. גל עוברת לישיבה שפופה. כמה מהקטנים מתקשים, אבל בה אפשר בקלות לטעות ולשייך אותה לגיל חובה. "וכולנו אור איתן." הם משחררים צעקה תוך הזדקפות והרמת ידיים גבוה למעלה, וגל מנתרת גבוה עם כולם.
ופתאום בא לו זיכרון. שנים שלא הייתי במחוז ההוא. פעם המחזנו בגן את "שלושת הפרפרים". אני זוכרת בברור שאני הייתי הפרפר הלבן, מיכל – הצהוב, ואייל – האדום. בריסטולים גדולים הוצמדו אל גבינו, חתוכים בצורת כנפי פרפר, ולראשינו שמו משושים.
פיזזנו במרכז המעגל, מדמים מעוף פרפרים חופשי, לקול הוראות הגננת, האקורדיון של המנגנת ומחיאות העידוד של ההורים. ואז, במחיאת תוף אחת, נשלחנו למצוץ צוף מהפרחים. במעוף איטי ומכוון עברנו על פני כל הילדים, שהמטפלות דאגו להצמיח מראשם עלי כותרת מבעוד מועד. מיכל נעצרה ליד אורי – הסביון, אייל ליד איילת – הכלנית, ואני נעמדתי ליד כוכי הנרקיס. מתעלמת מכיסא הגלגלים המסורבל שלה, ומהמגש הגדול שסגר עליה מלפנים, שלחתי את ידי אחורה, מנענעת את אצבעותיי קלות, כמו שמאירה הגננת למדה אותי, ועשיתי עצמי שותה מִצוּפָה.
אורי ואיילת היו "הגדולים". שנה אחר כך כבר עלו לכיתה אלף. מיכל, אייל ואני אף פעם לא שיחקנו אתם, וזה לא היה מתוך יראת כבוד. לא חשבנו על זה אז, אבל גם אל כוכי ויונתן שהיו בני שלוש כמונו, לא ממש שמנו לב. אנחנו היינו עסוקים בלהשתולל על הדשא הגדול, או לרכב על אופנים ברחבי ספיבק. "זכרתי את זה כמתחם ענק!" סיפרתי לגידי מיד כשחזרתי מהשחייה הראשונה שם, אחרי שנים של הזנחה פושעת. רק כשהרופא פקד על פעילות גופנית בתחילת ההריון נכנסתי למשטר. "אבל השטח כל כך קטן." הייתי מאוכזבת. אם לא הגדר שתחמה את המקום עכשיו כאז, הייתי נשבעת שתשעים אחוזים ממנו הופקעו במהלך השנים. כשהיינו ילדים לא היינו צריכים יותר מזה, ולמטפלות שרדפו אחרינו זה היה כמעט יותר מדי. שלושה ילדים מלאי יכולת ומרץ, משגעים הרבה יותר משנים עשר הנוספים, הנתונים בכיסאות גלגלים.
טובה הגננת מזמינה עכשיו את כל האמהות להצטרף לילדים. כל ילד ירקוד עם אמא שלו. תלך אתה, אני ממרפקת את גידי. "מה פתאום?" הוא מוחה "אני אמא של גל? לכי, היא מחכה לך." רוב הילדים כבר שקועים ברקוד זוגי כשאני מצטרפת אליה, אוחזת בשתי ידיה, ומביטה אל תוך עיניה שצוחקות אלי. דמותי משתקפת בהן, מביטה בה מלמעלה, משתדלת בשבילה לנוע לפי הקצב, לשכוח את כל זוגות העיניים שאולי נעוצות בגבי, לשכוח מהצליעה, ורק ליהנות מהרגע. בסיבוב השלישי אני כבר מספיק רגועה כדי להעיף מבט לעבר גידי. עומד על שתי רגליו, עיניו מביטות בדמויותינו המרקדות על מסך המסרטה הדיגיטלית.
בדרך הביתה אני שוב משלבת את זרועי בזו של גידי. קשה לי לראות מבעד לחושך. גל מדלגת מרגל אל רגל לפנינו ושרה לעצמה שיר. "מחר חופש" הזכירה לה שובל קודם "רוצה לבוא לשון אצלי?" "לא. בואי את אלי." ענתה לה. שובל התלבטה מספר רגעים, ולבסוף התפשרה על פרדה ללילה ופגשה מחודשת רק בבוקר, כששרית ואני נסע איתן לראות את ההצגה `פים פם פה`. גל מתרחקת קצת וחוזרת אלינו, רק כדי לדלג שוב הלאה מאיתנו. "טוב לה עם כל הקילומטרז` הזה" מתחייך גידי, ואני שומעת את קולו כמו הד, מרגיע אותי, קצת לפני שגל נולדה "מה זאת אומרת איך תסתדרי, כמו כולם. כשנגיע לגשר נעבור אותו – לאט לאט, אבל בטוח!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה