אזעקה ואזעקות II: איפה הן תופסות אותנו

 

אזעקות – זה כבר לא עניין של אם אלא של איפה.

כתבתי עליהן כבר לפני כמעט שתים עשרה שנה, במהלך מבצע צוק איתן, בו נשמעו אזעקות באיזורינו לראשונה ממלחמת המפרץ ב-1991. מאז, זרמו הרבה מים בנחלים, והרבה מאד אזעקות הופעלו כאן. הימים ההם נראים פתאום תמימים כל כך – חוויתי בהם המון חרדה ולחץ, למרות שהיה מדובר בסך הכל בקסאמים. אמנם, גם הם עלולים להיות קטלניים – בעיקר כשמדובר בפגיעה ישירה – ועדיין הנזק שהם מחוללים די מוגבל. אף אחד לא דמיין אז מציאות של טילים מאירן, מתוחכמים ומסוכנים בהרבה, שמכוונים הישר לעורף הישראלי.

במהלך "צוק איתן" התחלתי לקפוץ ולהיבהל מכל רעש קטן – שנדמה לי כהתחלה של עוד אזעקה. גם הפעם אני מוצאת את עצמי קופצת – בעיקר כאשר מתחילה אזעקה, ואפילו כשיש התראה מוקדמת, שאמורה להכין אותי. וכך מצאתי את עצמי בוקר אחד, שופכת קפה על כל הסביבה, מהספל שבו אחזתי בדיוק כשנשמעו שוב הסירנות. נקלעתי לדילמה קיומית: לנקות או  לרוץ לממ"ד.

וגם הפעם אני שוקלת כל יציאה מהבית: האם היא הכרחית או שעדיף לוותר. מסביבי יש אנשים שמתעקשים להמשיך בשיגרת חייהם הרגילה. טוענים שזה מה שמוכיח את חוזקו של העורף. אחרים – בעיקר כאלה המוגבלים בתנועה – מוצאים את עצמם כלואים בבית. ואני – משתדלת להתמקם אי שם בין שני הקצוות.

כך, למשל, אני צריכה לנסוע להחזיר את הבן הבכור ממקום עבודתו. בשיגרה הוא מתנייד בתחבורה ציבורית, אבל במלחמה תדירות האוטובוסים ירדה משמעותית. ובכל מקרה אני מעדיפה שלא יבלה בדרכים מעבר למינימום ההכרחי. בוקר אחד, שבו הייתי חייבת לצאת, היה סוער במיוחד – עם אזעקות חוזרות ונשנות. היתה לי הרגשה שהפעם אקלע לאחת בעודי על הכביש. תהיתי רק האם זה יתפוס אותי בדרך הלוך – כשאני לבדי – או בחזור – כשהילד איתי.

הדרך לנתב"ג עברה בשלום. הילד – שעבד כל הלילה כסלקטור ("ארזת לבד?") – נכנס למכונית, אבל לא יכולנו לזוז: פקק גדול השתרך מאולם הטיסות החוזרות. רק כעבור זמן הבנו: יש נפל שצריך לפנות מהכביש. במשך ארבעים וחמש דקות היינו תקועים, ללא תזוזה. ניחמה אותי רק הידיעה שקיימות מיגוניות קרובות, אליהן נוכל להתפנות במידת הצורך. אבל זה לא קרה. ההתראה הגיעה דווקא אחרי שעזבנו את המתחם, כשאנחנו עדיין בכבישי נמל התעופה, רחוקים מכל מרחב מוגן אליו נספיק להגיע בזמן.

אחרי שחלפנו על פני תחנת הדלק, הבחנתי בכמה מכוניות שכבר חנו בצד הדרך, ועצרתי גם אני אחריהן. נראה שכולם התפנו לכיוון אחד, בעוד אנחנו עברנו את גדר הבטיחות אל תוך השטח הפתוח שמעבר לה. בשלב הזה כבר הופעלו הצופרים.

"אני לא משתטח על שום קרקע במדים האלה!" הכריז הילד הלבוש בחולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים.

"בשביל זה יש את זה!" עניתי, פורשת את המגבת ששמרתי ברכב בדיוק למקרים כאלה. "שב לידי!" פקדתי, בזמן שהתקשרתי לאחיו שנשאר לבד בבית, מוודאת שהוא בממ"ד. את הבנזוג זה תפס בבדיקות בביה"ח – והוא דיווח שהתפנה למרחב מוגן.

"אירית – מה איתך?" קיבלתי הודעה מאמא שלי – הדאגנית לא פחות ממני.

"אני בסדר."

"מה בסדר? איפה כולם?"

לזה יש תשובה פשוטה: "הקטן בממ"ד, אבי במרחב מוגן בתל השומר."

"והגדול?"

 "הוא פה איתי."

"איתך – איפה?" אי אפשר להתחמק מאמא שלי ...

"אנחנו בנתב"ג, בהכי מוגן שיש ...."

הכי מוגן – מאות מטרים בודדים מתחנת דלק. לא יותר מדי רחוקים מכביש ומגשר. בדיעבד התברר שגם מיכלית דלק חנתה ממש לידינו. הכי – מסתבר – זה יחסי. מאד.

אז עשינו את הטוב ביותר שיכולנו, בהתאם להנחיות ולמיטב הבנתינו. ובעיקר – היה לנו מזל. גם לנו. גם הפעם.