העץ שתול לא רחוק מהתפוחים (סיפור)

 

איילה לא סובלת את הכיתה של ארז. לא סובלת את הילדים, ברובם. לא סובלת את ההורים, שוב - ברובם. כמו שלאנשים שונים יש אופי שונה, כך גם לקבוצות. ולקבוצה הזו היא לא מתחברת ולצערה גם לא ארז. אחת האימהות התנדבה לארגן מסיבת סיום בבריכה (כי בכיתה הזו אפילו ועד פעיל אין). ובזמן שהילדים השתעשעו במים עם מתנפחים ופינוקים, והאבות ישבו בלובי לצפות במשחק המונדיאל התורן, ישבו האמהות וריכלו. והיא – בהתחלה אפילו לא הייתה בטוחה היכן להתיישב. לבסוף תפסה מקום ליד סופי, למרות שעל הכיסא היה תיק בריכה גדול שאי אפשר לפספס. כשהזיזה אותו בעדינות הצידה ופינתה לעצמה מקום, איזו ילדה צעקה שזה המקום "שלהם" - כלומר שלה ושל אמא שלה, ואיילה מיהרה להרגיע אותה ולהבטיח לפנות אותו ברגע שיזדקקו לו.

וכך ממקומה הצדדי והשולי איילה האזינה לשלל הריכולים: לאיזה טיול חו"ל נוסעת כל משפחה בקיץ; איך מתמודדים בעלי הבתים הפרטיים עם נושא האבטחה ועם חשבונות המים – גם לדירות יש מונה פרטי, אישרה איילה באוזניהן, כשתהו בנושא, ולרגע קצר היה לה תפקיד ושימוש; והנה תכף מתחילות חגיגות בנות המצווה – המשיכו האימהות להאנח – וצריך להזמין את כל השכבה וגם את החברות מבית הספר השני שבישוב (ורק הבן שלה – חשבה איילה – לא מוצא חבר אמת אחד: לא בכיתה, לא בשיכבה ולא ביישוב כולו). לא כולן השתתפו בשיחה - היו זוגות ושלישיות אחדות ששמרו על מרחק בטוח - אבל איילה לא שייכת לאף קליקה. היתה מי שהסתתרה מאחורי ספר, ואילו איילה השתדלה לתחוב את אפה עמוק בתוך סמרטפון החדש, שנקנה אחרי שקודמו נפך את נשמתו בטרם עת. מחכה לה לא מעט עבודה כדי לסדר אותו, ומוטב לנצל את זמנה – המוגבל תמיד – ביעילות, אבל פחדה להראות אאוטסיידרית, ומצד שני - על מי היא עובדת - מה לה ולפאקצות האלה.

ורק  בדרך חזרה הביתה – עם ילד מרוצה מהבילוי במים והרבה פחות מהחברה – חשבה שממש כמוהו גם היא חשה מובסת. רק שאצלה זה מסתכם בפעמים בודדות בשנה, בעוד הוא מתמודד עם ההרגשה יום-יום, חלק ניכר מהיום. היא התחילה לדבר אל עצמה – כמו שאהיא מדברת עם ארז לא אחת: אז הן נוסעות לחו"ל שלוש פעמים בשנה - אבל היא חכמה מהן, מלומדת מהן ובעלת מקצוע נחשב יותר. להן בעלים שעושים עסקים ומרוויחים כסף - והיא בעלת עצמאות כלכלית. הילדים שלהם למדו הרבה לפני הבחינה לנוער שוחר מתמטיקה, אבל לא עברו אותה. ארז בכלל לא למד לבחינה, ועבר אותה והתקבל לתוכנית, והוא גם יפה תואר יותר מרוב חבריו לכיתה, זה רק עניין של זמן עד שהבנות יבינו את זה ... עוד שנה אחת, הזכירה לעצמה, רק עוד שנה אחת, שישית וסופית עם הכיתה הזו, ואחר כך לחטיבת הביניים. שם, אולי, הלוואי, יטרפו הקלפים מחדש...

 

למחרת שוב הובסה: הפעם על ידי הפקקים בדרך חזרה מהמשרד, שגרמו לה להגיע הביתה אחרי הדקה התשעים. אלי הלביש את גלעד בחוסר תאום מושלם, אבל כבר לא היה זמן להחליף בגדים והיא רצה איתו ככה למסיבת הסיום שנערכה בגן. כשהגיעו החגיגות כבר היו בעיצומן. הורים צבאו על הפתח ואי אפשר היה לראות כמעט כלום. אבל גלעד השתחל בגמישות ובזריזות והתיישב במקום שהיה שמור לו. איילה הצליחה להבחין בעינב שנפנפה לעברה, מסמנת ששמרה מקום לצידה. היא ניסיתה להשתחל כמו גלעד ולא להפריע למהלך ההופעה, אבל הגננת תפסה אותה על חם: "איפה הייתם?" תהתה "לא מתאים לכם לאחר ככה! כבר דאגתי!" קבעה והושיבה את איילה על כיסא פנוי בשורה הראשונה, וי איי פי ממש, בדיוק מול עלעד – עמדת צילום שאין מושלמת ממנה. זה היה מקום שנשמר לילדה שכנראה כבר לא תגיע, הסבירה הגננת. מסביב האמהות האחרות חייכו מאחורי המצלמות ולאיילה היה מה לומר - לזו, לזו וגם להיא. אבל לא נעים להפריע למהלך התקין של המסיבה. אז הן התלחששו רק קצת, ונאנחו: כמה חמודים הילדים, כולם-כולם, וכמה גדלו השנה ועד כמה בוגרים הפכו להיות. כמה מהר הגיעה עוד שנת לימודים לסיומה, וכמו בשנה הקודמת שבסופה פוזרו ילדי הגן בין שלושה גנים שונים - שוב נחמץ לאיילה הלב: הם כזו קבוצה טובה, וגלעד אוהב כל כך (כמעט) את כולם, כמה חבל שחלק גדול מהילדים עולים לכיתה א' ולא ימשיכו איתם בשנה הבאה.

"תראי איזה יופי גלעד יצא בתמונה!" אמרה לאיילה יעל כשחילקה לכל משפחה ספל עם תמונת הילד - מתנה מהוועד (הגדול והפעיל עד מאד) לסוף השנה. ואכן הילד הפוטוגני לא אכזב גם הפעם, וחייך את חיוכו הכובש. חיוך מלא טוב של ילד שטוב לו. כנראה שלפחות משהו היא עושה בסדר.

איילה יצאה משם עם חיוך בעצמה. שמחה על מי שהיא, ועל מי שארז גדל להיות, וגם על גלעד ועל היותה בת זוגו של אלי וחברה לחברים המועטים אך האיכותיים שרכשה לאורך חייה. אז השנה הם לא ינסעו לחו"ל והם גרים בדירה ולא בבית פרטי – אז מה.