חיבור מפעם - על שיעור שלמדתי בכיתה י"א ועל ישראל של היום

 

לפני כמעט 40 שנה, כשהייתי תלמידה בכיתה י"א, נזכרה המורה - בעיצומה של השנה - שמחובתה להכין אותנו לבגרות בחיבור, מקצוע שהוזנח באופן עקבי. כדי להשקיט את מצפונה ולסגור את הפינה, הטילה עלינו לבחור באחד משלושה נושאים. אני החלטתי לכתוב על זכויות המיעוט בדמוקרטיה. בחרתי להתמקד לא במיעוטים אתנים או אחרים, אלא דווקא במיעוט אשר לא זכה בבחירות. 

הבחירה בנושא לא היתה מקרית. הייתי בת של עורכת דין, ואמא התנדבה מיד לעזור ולמצוא חומר רלוונטי מתוך הכרכים של האנציקלופדיה העברית, שפיארו את הספריה בסלון שלנו. אחרי שקראתי את הקטעים שסימנה עבורי, הפנמתי וסכמתי בנקודות, התיישבתי לנסח ולסגנן את החיבור שאגיש למורה. בסופו של דבר זכיתי לקבל עליו ציון גבוה, בעוד שרוב הכיתה נכשלה במשימה ובהבנתה: "כתבתם לי עבודות!" הכריזה המורה באכזבה כאשר החזירה את החיבורים הבדוקים לכיתה "ואני ביקשתי חיבורים!" ספורים מבינינו הצליחו להבין את ההבדל הדק - והציפיה - שבתום עבודת מחקר נכתוב מאמר דעה מנומק.

החיבור ההיסטורי ההוא לא נשמר אצלי, לצערי, אבל אני יכולה לתאר לעצמי מה כתבתי בו: שגם אם הרוב זכה להעלות את נבחריו לשלטון בצורה דמוקרטית, עדיין למיעוט שמורות זכויות שהרוב צריך להיזהר מלרמוס, כמו הזכות להביע את דעתו; הזכות להפגין וכמובן הזכות להצביע גם בבחירות הבאות ולקוות שינצח בהם. מן הסתם צטטתי את אחת האמרות האהובות על אבי, המיוחסת לוולטר, "איני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". ובודאי גם דנתי במגבלות חופש הביטוי, שנגמר כאשר נאמרים דברי הסתה במטרה לעודד אלימות ופגיעה פיזית באחר.

זה היה, כאמור, בשנות העשרה שלי, אי שם בשנות השמונים. לאחרונה אני נזכרת ומהרהרת בחיבור ההוא ובנושא שלו לא מעט, ותוהה האם היום היתה מורה בתיכון מעיזה להציע נושא טעון כזה לחיבור. וכן, מה היו חושבים עליו חברי הממשלה ואנשי הקואליציה בכנסת – אשר לא מפספסים שום הזדמנות להזכיר שהרוב בחר בהם, ועל כן זכותם וחובתם לממש את השקפת עולמם, בעוד שעל המיעוט להחריש, לפחות עד הבחירות הבאות. לפעמים נדמה שבישראל של היום, זכותו של המיעוט מסתכמת בלקבל בהכנעה את דעת הרוב. ואילו אלה שנבחרו על ידי הרוב, חשים מחויבות אך ורק לבוחריהם - לא לדמוקרטיה ולא לאזרחים המזדהים עם האופוזיציה.

עוד עולות השאלות – האם ראש הממשלה אמור להיות ראש הממשלה של כ-ו-ל-ם או רק של המצביעים למפלגות הקואליציה? או אולי בכלל רק של מצביעי מפלגת השלטון? האם כל מי שחושב אחרת מהרוב הוא בהכרח ובהגדרה קיצוני?

איכשהו לא נראה לי שמישהו במערכת החינוך ירהיב היום עוז לעורר דיון בנושאים האילו. מי שיעשה כן עלול לסכן את מקום עבודתו. בעיני זה לא רק עצוב, אלא גם מדרון חלקלק ומסוכן לדמוקרטיה. ולכן זה לא מטריד אותי רק ברמה האישית, וצריך להדאיג כל מי שרוצה לשמר את זכויות חופש הדעה והביטוי גם עבור הדורות הבאים.