... על פרידות סופיות והחמצות
"ואותך אני בוחר
אותך אני חולם
איתך אני יודע
שרק איתך אני חופשי."
עם המילים האלה של שלמה גרוניך והלחן
של מתי כספי, בחרנו אבי ואני להיכנס לחופה לפני כמעט עשרים וחמש שנה. הרעיון היה
שלו ואני זרמתי. מאז, בכל פעם שנשמעת פתיחת השיר, אני מיד נזרקת לאותו הרגע: רואה
את עצמי פוסעת עם הוריי אל עבר אבי, שמחכה למשוך את ההינומה ולפרוש אותה על פניי.
המילים והצלילים המרגשים מגבירים את פעימות הלב, נוכח המעמד.
בין האורחים שהגיעו לשמוח איתנו היתה
גם ג’. הכרנו שנים אחדות קודם לכן, ומהר מאד הפכנו חברות קרובות – כאלה שמדברות
יום-יום, חולקות קרבה ותומכות זו בזו. עד היום יש דברים שרק היא יודעת עליי,
וסודותיה שמורים היטב אצלי. אבל פעם אחת ג’ גרמה לי להרים גבה, כשסיפרה שאצלם
במשפחה אף פעם לא נפרדים בכעס. לפני כל יציאה חולקים חיבוק ונשיקה ומצהירים על
אהבה. "כי אף פעם אי אפשר לדעת אם זו לא הפגישה האחרונה". זה נשמע די
קיצוני, אפילו לי – דור שלישי לשואה ודי חרדתית בכל הנוגע לקרובים לי ביותר. לא
תיארתי לעצמי שאת השיעור הזה אלמד מ-ג’ עצמה.
שנים אחר כך, כשהבנים שלנו היו
קטנים, עומס החיים של בית-עבודה איים להכריע אותי. החברות עם ג’ עברה לשורה אחורית
ויכולנו לא לדבר במשך שבועות ואפילו חודשים. עדיין, לא ערכנו חשבונות וכשהצלחנו להיפגש
היינו ממשיכות בדיוק מהנקודה שבה הפסקנו, כאילו לא חלף הזמן מאז הפעם הקודמת. ואז,
בשנה אחת, לקראת חגי תשרי, ניסינו לתאם מפגש ופשוט לא הצלחנו. כשאני הייתי פנויה,
ל-ג’ זה לא התאים וכשהיא יכלה להיפגש, בדיוק צץ משהו אצלי. עד ש-ג’ יצרה קשר
בסוכות, וביקשה להזמין אותנו באופן ספונטני, להתארח אצלהם בסוכה, ביחד עם הילדים.
עוד כמה חברים שלהם יגיעו, סיפרה, וזה יהיה ממש נחמד אם נצטרף. הבטחתי לבדוק את
העניין ולחזור אליה. אך לאחר מחשבה החלטתי שזה פחות מתאים, במיוחד עם הילדים. אמרתי
לעצמי ששווה לחכות להזדמנויות אחרות שבוודאי עוד יגיעו. התנצלתי, נתתי תירוץ
כלשהו, והבטחנו להיות בקשר אחרי שמחת תורה ולקבוע סוף סוף.
יומיים אחרי שאירחו את החברים בסוכה,
ג’ איבדה את ההכרה. זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל האחרונה והסופית בהחלט. מאז כבר
לא חזרה לעצמה ולא יכלה לתקשר עד ליום מותה. ההזדמנות האחרונה שלי לבלות איתה – הוחמצה.
היה אפשר לצפות שאלמד את הלקח, אבל
זה קרה לי שוב עם ר’, אותה הכרנו בעקבות מודעה בעיתון, כשחיפשנו מטפלת לבנינו
הבכור. ר’ עבדה אצלנו במשך עשור, עד שמצבה הרפואי אילץ אותה לעזוב. במהלך השנים
היא היתה שותפה פעילה בגידול של שני הבנים, ומהר מאד הפכה לבת בית ולחלק מהמשפחה.
גם אחרי שעזבה אותנו, המשכנו להיות בקשר ולהיפגש. כל מפגש היה חגיגה, שהונצחה בתמונות:
הבנים נצמדים אל ר’ לחיבוק עוטף, עיני שלושתם נוצצות, ועל השולחן המטעמים ש-ר’
הכינה במיוחד עבורם. רגעים קטנים, בלב השיגרה, שהוקפאו לעד.
ואז הגיעה הקורונה ואי אפשר היה
להיפגש. בטח שלא עם ר’ – החולה הכרונית בסיכון מוגבר. לקראת ראש השנה היינו תמיד
מדברות. לא רק מאחלות "שנה טובה" לקונית, אלא שוקעות להשלמת הפערים של
מה קורה אצלה ואיך אני. אבל בשנה ההיא – שנת הסגרים והדאגות שלא הרפו – לא יכולתי
להביא את עצמי לכדי שיחה. החלטתי שאדבר איתה כשהמצב יירגע קצת, והסתפקתי בשליחת הודעה
קצרה, לה ר’ השיבה ברוח דומה. וזו היתה הפעם האחרונה שתקשרנו. בפורים, כשקיבלתי את
השיחה האיומה, ר’ כבר לא היתה. עוד קורבן של הקורונה.
אבל החיים – חזקים מהכל – המשיכו.
הקורונה הסתיימה. מצבו הבריאותי של אבי – שגם הוא לא היה מזהיר – השתפר. באופן
טבעי התחלנו ליישם את הלקח של הזמנים הקשים ולחיות את הכאן והעכשיו, במלוא הכוח.
כך, בין השאר, התחלנו לטפח בילוי זוגי חדש: יציאות להופעות חיות. הדרישות פשוטות,
לכאורה: אמנים ישראליים האהובים על שנינו, במקומות נוחים ונגישים. זכינו להנות
מכמה וכמה ערבים כאלה, לא אחת אחרי מארב עיקש להזדמנות המתאימה. מתי כספי הופיע
גבוה ברשימת המועדפים. מדי פעם הייתי מחפשת הופעות שלו, אבל זה אף פעם לא התאים
ולא הסתדר. כשהודיע שהוא מפסיק להופיע בעקבות המחלה הקשה, צבטה את הלב תחושת
ההחמצה. אבל רק עם מותו בשבוע שעבר נסתם הגולל באמת: אנחנו כבר לא נזכה לראות אותו
בהופעה חיה.
נשארו רק הלחנים היפים, בסגנונות
רבים ומגוונים, חלקם פורצי דרך ממש, של אמן ישראלי שהיה פנומן. והזכרונות מהחופה
שלנו, חיים כל כך.
וכשאני שותקת, ככה עם עצמי,
אז הוא עוד איתנו ... אבל אינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה