יומן מלחמה: אוספת עוד מחשבות

מילים ומוזות

אני אדם של מילים. יש מי שהמילים שלי מצליחות לגעת בו. אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אבל אצלי נפרצו כל מחסומי הכתיבה. באמצעותה אני מוצאת מעט מזור לנפש, מנסה לפרק את התחושות והפחדים, לנסח ולתת שמות לדברים, לאסוף ולסדר את המחשבות, למרות ועם הקושי . הבכי לא בא, ורק המילים פורצות מתוכי, באופן שיטתי והגיוני, מנסות להביא פורקן לגוש הגדול שנתקע בגרון.

ויש את השירים …

שירים אהובים רבים לא מתאימים עכשיו, עוד לא, הלוואי וקרוב היום שבו דווקא כן: ״הנה הם באים, ימים של שקט״ - נכון להיום אנחנו לא אחרי אלא בעיצומו של ״הרעש הגדול והנורא״. וגם ״עוד נדע ימים טובים מאלה״ - הלוואי ובקרוב, אך עדיין אין מקום לאופטימיות קלילה. האבל והפחד ממה שעוד לפנינו חזקים מדי. אבל יש שירים אחרים שמצליחים לנחם, כמו ״רק אהבה תנצח את כל הדמעות״ של זאב נחמה מאתניקס, שמתכתב עם המילים שאריק איינשטיין שר וכתב בעצמו, בפאראפרזה: יש בנו אהבה, והיא תנצח! אמן.

לאסוף כוחות (MVP)

בימים של הלם, עצב ללא סוף ודאגה מפני מה שעוד עלול לקרות, קשה לתפקד. אבל ההצמדות לשיגרה היא הדבר הטוב ביותר לעשות. כדי להקל, צריך לקבוע יעדים פשוטים וברורים מראש, ולפרק כל יעד לפעולות קטנות, ממש כפי שנהוג במקצוע שלי - עולם פיתוח התוכנה: בו יש מושג שנקרא

Minimal Value Point (MVP)

נקודת ערך מינימלית - הפיתוח המצומצם ביותר שהוא בר שימוש משמעותי. ככה אני מתנהלת עכשיו. אני לא מדיחה כלים אלא מסבנת כוס, שוטפת אותה במים ומניחה לייבוש ואז עוברת לפעולה הבאה.

למצוא שוב את החיוך ואפילו לצחוק עם האווטרים

להצמד לשיגרה זו התחלה טובה, אבל מה עם מה שמעבר? חיוכים וצחוק שחשובים כל כך לבריאות, נראים חסרי כל קשר למציאות שהיא חיינו. אבל אז, כשאני מתחברת לשיחת עבודה בזום, מישהו מכריז שהוא מתגעגע לראות אותנו ומבקש שנפעיל מצלמות, חסר כל מודעות שזה מעשה שלא יעשה: לא תפתיע אישה בדרישה להראות בציבור - אני בבגדי ספורט, מזיעה ופרועה אחרי אימון (שנעשה, כאמור, בשיטת ה-MVP), שום איפור לא עלה על פני מאז השבת השחורה, ואין סיכוי שאתן שעמיתיי לעבודה יראו אותי כך. לפני שאסרב בנימוס, הוא מציע שנשתמש באופציה החדשה של האפליקציה שבאמצעותה אנחנו מדברים: מסתבר שכל אחד יכול לבחור אווטר הקרוב ביותר לדמותו , ולבחור לו בגדים. אותו הבחור, חובש כיפה, מופיע על הצג כהודי עם תרבוש על ראשו - זו הדמות שמצא עם כיסוי ראש. הדמויות מופיעות עם אנימציה - ממצמצות בעיניים, החזה עולה ויורד בקצב הנשימה, הראש זז מפעם לפעם - וכשאנחנו מדברים השפתיים נעות בתאום מושלם. אבל השוס האמיתי הוא האפשרות להוסיף לאווטרים תנועות ידיים, רגליים ומחוות גוף באופן יזום, עד כדי כך שנראה כאילו פצחנו כולנו בריקוד המקרנה. זה התחיל מבחינתי בחיוך והסתיים בצחוק מתגלגל, ראשון לאחר שבוע וחצי. חברי לעבודה קיבל ממני מינוי מיידי בתור מש״ק המורל. 

יומן מלחמה: ״אחרי החגים״ בוטלו השנה

בחוץ רוח קרירה של תחילת סתיו, אין דבר שיעמוד בדרכם של הטבע והזמן, בטח שלא אסונות מעשה ידי אדם. המחשבה נודדת אל מי שנחטפו מבתיהם בבוקר חם של קיץ, בגדים קצרים לגופם, אולי בכלל רק פיג׳מות. האם קר להם עכשיו או חם? האם זה משנה, בפחד המצמית שהוא כרגע מציאות חייהם? נראה שגם עבורם וגם עבורינו הזמן קפא אי שם בבוקר ״חג״ ״שמחת״ תורה, ולא ברור איך אפשר להמשיך הלאה.

השנה לא יהיו ״אחרי החגים״, וכל מעשיי הדחיינות ימשיכו לחכות - הפעם לא ממש ברור עד מתי. פקקי הענק שהיו צפויים, ורק המחשבה אליהם הטילה עלינו איימה (הו, התמימות) בוטלו. הרחובות ריקים והתנועה דלילה, התנים חזרו ליילל בשדות הסמוכים כמו בימי הקורונה (הו, הקורונה, זמנים שחשבנו שהיו קשים וכעת מעוררים געגועים, כי תמיד תמיד-תמיד, יכול להיות גרוע יותר, הרבה יותר - זה נכון אפילו עכשיו). כל התוכניות והתכנונים, הארועים שהיו כתובים ביומן, המפגשים שנקבעו והכרטיסים למופעים שנרכשו - הפכו באחת ללא רלוונטיים.

יום העבודה מהמשרד השלישי בשבוע שהיה צפוי להצטרף לשניים הקיימים בשיגרה שהכרנו - נדמה מבורך כמו הפקקים. עכשיו לא עובדים מהמשרד בכלל, וכל השיגרה נטרפה: לא יהיו יותר הפגנות במוצ״ש. חולצות המחאה ישכבו בארון ובהדרגה ימצאו את מקומן בתחתית הערמה.

זה לא הזמן לחפש אשמים ולהמשיך בויכוחים שחצו כל גבול. אני ממשיכה לחפש את מה שאומרים ״בצד השני״, בתחנת השידור שלהם ובפוסטים בפייסבוק, אבל כשהם מעצבנים אותי אני פשוט עוברת הלאה, בטח שלא כותבת תשובות ״הולמות״ כפי שנהגתי עד כה. כשיש דימום חייבים לשים חוסם עורקים, כשהחיים בסכנה דואגים לערוך ניתוח חירום, אחר כך יגיע הזמן לחבוש וללקק את הפצעים. לכל דבר יש עת. תהיה וועדת חקירה, המסקנות יוסקו, אבל לא עכשיו. זה לא הזמן.

פעם, מתישהו, כל זה יגמר. השקט יחזור וגם החיילים ישתחררו, אבל אנחנו כבר לא נהיה מה שהיינו וגם לא המדינה - לטוב ולרע. לא נוכל להשיב את כל מי ומה שאיבדנו, אבל כשנחזור לשיגרה נצטרך לזכור לבלוע את החיים ולהיות אסיריי תודה על כל שביב של נורמליות ברוכה. 

יומן מלחמה: אוספת מחשבות

פעם, כשהייתי ילדה בבית הספר היסודי, אספנו בגדים, אוכל יבש וכסף לטובת הרעבים באסון הומניטרי בקמבודיה. היום אנחנו אוספים עבור משפחות הניצולים של העוטף. ״עוטף עזה״ או ״עוטף ישראל״ - כך או כך עכשיו תורנו לעטוף אותם, לפחות את אילו שאנחנו יכולים.

שקית מלאה משחקים לילדים, חדשים, בעטיפות, ששגיא קיבל ליום ההולדת ומעולם לא פתח. ישבו כאן עוד טרם תקופת הקורונה. הזדמנויות לתרום באו והלכו והשקית נשארה. עד שהשבוע נתרמה לטובת ילדים שורדי העוטף. כאילו חיכתה - כל הזמן הארוך הזה - למה שנועדה. מחריד ככל שזה נשמע.

בעקבותיהם מסרתי גם חולצות תרמיות (אחת עדיין באריזה) ששימשו את טמיר בחורף שעבר כשהוצב בגולן, וכן שני זוגות אופניים וקורקינט ילדים ששכבו במחסן. ״תשאירי לילדים שלך!״ קראה שכנה עם כוונות טובות. אבל שני בניי כבר אינם ילדים והאופניים קטנים להם. ״אז תקחי להם גדולים יותר במקום״ הציעה. לא, לא, מה פתאום, אין כל צורך! שאהיה תמיד בצד הנותן, ואם לא - חלילה - כבר יעבירו זאת הלאה, ויהיה מי שידאג לי, אמן.

אני נבוכה ומפוחדת מהימנית הקיצונית שפרצה מתוכי. זו שלא תסתפק בפחות מחיסול כל גבר עזתי שעלול להוות איום, ומייחלת שכוחותינו לא יקחו שום שבויים. ואז אני נתקלת בתמונה של המחבלים שנתפסו באחד הקיבוצים: שכובים על הבטן, ידיהם קשורות מאחור. אני מרגישה בחילה ויודעת שכלום כבר לא יוכל להחזיר את מי שהלך, את הנפשות שישארו מרוסקות גם כאשר הגוף יחלים, את מסכת החיים שהיתה ואיננה עוד. הנקמה היא חסרת טעם, אבל חובה לנקוט בצעדים שיבטיחו שמה שהיה - לא יהיה, לעולם לא עוד.

אז ללכת לסופר האהוב עליי? זה שפתוח 24/7, שמנוהל ע״י בני דודים. שנסגר באופן חריג בשבת ונפתח שוב בראשון, עם מתנדבים שמלאו מקום הידיים העובדות החסרות. ומה אם פתאום תהיה דווקא שם התקפת מחבלים? השכל הישר יודע שמסוכן שם בדיוק כמו בכל מקום אחר. שלא כל הערבים הם אותו הדבר , כפי שלא כל היהודים הם אותו הדבר. היו היהודים ששרפו בחאווארה ויש את האחרים שהם כמוני, והיה ברוך גולדשטיין, ורוצחי מוחמד אבו חדיר ומשפחת דוואבשה. ויש את ערביי ישראל שנרתמים למאבק על חיים שפויים במדינה, שמסייעים בהכנת אוכל לחיילים, מציעים לארח ניצולים ללא בית … שלא לדבר על לא-יהודים שהם קולגות ושאני מכירה באופן אישי. יומיים אחכ תרם הסופרטל בנדיבות אוכל ללוחמים.

וגם העזתים שהתנפלו וחוללו את הפוגרום לא היו מקשה אחת - נורא ככל שזה נשמע: אנשי חמאס או פלאחים, היו מבינהם שרצחו משפחות שלמות והתעללו בסגנון דעא"ש, היו ש"רק" לקחו בשבי, לעיתים "חסו" על התינוקות, הילדים ובמקרים מסויימים גם על הנשים ולקחו "רק" את הגברים. אז מה המשמעות של כל זה? לא ברור. המקריות והמזל שהיו מנת חלקם של השורדים, הם נחמה .קטנה בים העצב שנדמה אינסופי

הפער בין שתי אמירות של המנהל הבאמת יקר שלי:

בראשון בבוקר - בפורום של חצי מהצוות בזום, ביקש שלא נדבר ״על זה״ כי טוב זה לא יעשה, לאף אחד. אז ניסינו לנהל שיחת עבודה עניינית.

בשלישי אחר הצהריים - בהתכתבות פרטית בין שנינו, בתגובה לשאלה שלי בענייני עבודה, שאל אם זה דחוף כי קשה לו להתרכז עם כל האזעקות ומה שמסביב. כמובן עניתי שלא, לא דחוף, יחכה בינתיים.

ובין לבין - הוא עוד הרביץ בכולנו תורה , כשעברנו על תוצאות הטסטים וטען ש״מצבינו לא טוב״. ואני חשבתי שמצבינו דווקא טוב למדי: אנחנו בטוחים בבתים שלנו, היקרים ביותר לנו בריאים ושלמים, מה עוד אפשר לבקש …

מה עשיתי אתמול:

יצאתי לאימון, הצלחתי להתרכז בעבודה למשך כמה שעות טובות, התכתבתי עם שתי חברות יקרות, המשכתי לקרוא קצת בספר.

והיתה כאן גיחה אחת בודדת לממ"ד

יומן מלחמה: החייל שלי

 

אני כבר לא זוכרת בדיוק איך הלכו והתבררו לנו מימדי האסון, שגם באותו הערב עוד אמרו עליו הכתבים שעדיין איננו יודעים אותו, לאשורו. זה יהיה נכון גם בימים הבאים. יש לי רק את התמונה שלנו, בסלון, צופים בטלוויזיה, לא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר אחר, טמיר - שהגיע בחמישי לחופשת סוף השבוע מהצבא - לידי, ואני מתרפקת עליו, על מי שעשה אותי אמא לראשונה בחג שמחת תורה אחר לגמרי - שמח מאד ומבורך - בדיוק לפני עשרים שנה . זה התאריך העברי של יום הולדתו העגול, וכשישבתי לקפל כמה חולצות צבאיות אחרונות ומדי ב׳, הודתי על ההחלטה שלי להסתער על הכביסה שהביא כבר ביום חמישי, ככה שהכל כבר היה כמעט מוכן, וגרשתי בנחישות מחשבות שניסו להתגנב לגבי הסימליות של התאריך.

וכשקמתי מהספה, האנחות של הילד שבו והחזירו אותי לבדוק פעם אחר פעם מה קורה ומה נהיה ומה עכשיו. הוא התעדכן בווטסאפ וקבל מספר שיחות. הסביר שבטח תהיה מקוצרת, שזה אומר שיצא מהבית כבר בערב, אבל לא התעכב והתחיל לרכז את מה שיצטרך לקחת. לקראת הצהריים קבל את השיחה שעליו להתייצב ללא דיחוי, והוא הכניס את כל הציוד לתיק. בעולם ההפוך, אני הייתי מוכנה ליציאה הרבה לפניו, אחרי שהחלפתי במהירות את בגדי הבית בבגדי יציאה פשוטים ונעלתי נעליים.

לא שכחת כלום? דסקית? חוגר? הכומתה הוכנסה לתרמיל, הוא קיפל בעצמו את מדיי ה-א׳ ולבש מדיי ב שקיפלתי קודם בטמטומי: שום משטרה צבאית לא תעצור עכשיו אף אחד על לבוש שאינו מדוגם .

וכשיצאנו לדרך, אל אותה הנקודה בה אספנו אותו בחמישי בצהריים אחרי שירד מהשאטל, אמר שהוא חושב שיצאנו מוקדם מדי, שבטח יעמוד שם לבדו ויחכה. הבטן התהפכה מהמחשבה שישאר חשוף במידה ושוב תהיה אזעקה. ״אז ארד לתחנת הרכבת הסמוכה״ ניסה להרגיע, אבל זו שבת והרכבת סגורה! ״אמתין איתך!״ הכרזתי והוא ביטל את הרעיון. ״זה מסוכן!״ קבע. והדאגות - שלי-לו ושלו-לי - התערבבו בחלל המכונית. 

בעודינו על הכביש המהיר, שאל אם לקחתי תעודה מזהה. לא, הרשיון והת״ז לא עלי. בכיוון ההפוך , מסתבר, הוקם מחסום, אח״כ חזרתי מסביב, דרך רחובות עירוניים שבהם התהלכו מתפללים עטופים בטליתות, כנראה שלא מודעים לגמרי לחדשות. העיקוף לא הוסיף לדרך יותר משתיים או שלוש דקות.

כשהגענו לנקודת האיסוף החייל שלי הופתע שהוא ממש לא הראשון. שורה ארוכה של אוטובוסים עם נהגים שהוקפצו מעכשיו לעכשיו כבר היו שם, והמון חיילים והורים רבים שנשארו לחכות, לגנוב עוד כמה דקות עם הילדים. עצרתי אחרי רכב אחד, שדלתו היתה פתוחה וחייל עמד מחוצה לה וארגן את התיק והציוד. האב עמד לצידו ועזר לו. הוא חבש כיפה, ציציות בצבצו מתחת לחולצת הצווארון הלבנה שלבש. פיקוח נפש דוחה שבת. הגוש בגרון גדל עוד קצת.

ורק תחנת הרכבת היתה סגורה ומסוגרת .

לבסוף הגעתי הביתה בשלום. טמיר יצא בשלום. לא תפסו אותנו אזעקות. מאז אנחנו מתכתבים כל הזמן, מדברים מדיי פעם. הוא במקום בטוח נכון לעכשיו. וכמו כולם, אנחנו מקווים שרק לא יהיה יותר גרוע.

מה עשיתי אתמול:

 כביסה, חצי משחק שחמט עם שגיא, ביקור משפחתי וקריאת כמה עמודים מתוך ספר - הספק לא רע, בכל זאת זה היה יום שבת

יומן מלחמה: איפה הייתי

בשבת חג ההיא, המקוללת, קמתי לקראת שש, נחושה בדעתי לחזור לשגרת אימוני הספורט שבה זייפתי לאחרונה, עד שאפילו מאמנת הכושר האהובה כבר נזפה בי. אבל לפני שאצא לריצה קצרה ולהליכה קצת יותר ארוכה, התיישבתי במטבח לקפה, מאפה (בריאות) ועיתון, כי בכל זאת שבת ומגיע לי להתפנק. וכך נסחפתי לקרוא ״רק עוד כתבה אחת״ וכבר נהיה אחרי שש וחצי, כשפתאום נשמעה אזעקה רחוקה, אבל אזעקת אמת, עולה ויורדת. כל הבית התעורר. הבנים קפצו מהמיטות ורצו לממ״ד. לאבי - שהיה בשלבי התעוררות וקימה בלאו הכי, זו השעה הרגילה שלו, פחות או יותר - זה לקח ״קצת״ יותר זמן.

אני הרגעתי את כולם שזו אזעקה רחוקה ושלחתי את הבנים חזרה למיטות.

את השעה הבאה ביליתי בניסיון נחוש לאתר איפה היתה האזעקה ששמענו. עברתי על האפליקציה, אתר פיקוד העורף, אתרי החדשות ואפילו על הפייסבוק, אבל לא הצלחתי להבין. זה לא היה באף אחד מהישובים הסמוכים . בדיעבד, כנראה שבשקט של השכם בבוקר של שבת, שמענו אותה ממקום די מרוחק. לבסוף התייאשתי והלכתי להסתדר סידורי בוקר, עדיין מתלבטת אם לצאת או לא.

לבסוף, בפה מצוחצח ופנים מרוחות הגעתי להחלטה והלכתי לבשר לאבי שאני אצא, כמו שהמליץ. הספקתי להוציא מהפה רק הברה או שתיים לפני ששוב שמענו אזעקה. הפעם היא היתה אצלינו וכולנו התכנסנו הממ״ד.

כששמענו בום, שגיא ניסה להרגיע שזו רק דלת שנתרקה, אבל שום תריקה לא נשמעת ככה. זה היה רסיס שנפל כמה רחובות מאיתנו, סמוך לדירה החדשה של אחי, ממש ליד מעבר החציה שבו עברנו אבי ואני בבוקר הקודם עם המתנות, בדרך לביקור ראשון במעון החדש.

8.10.23

טלוויזיה, אתרי חדשות, ופייסבוק - זה כל מה שאני מסוגלת לעשות בערך. גם כך נתפשתי בתקופה בה האנרגיות ירודות.

אז אני גוללת וגוללת את הפיד בפייסבוק עד אין סוף, עד שאין לו כבר מה לחדש לי, ואחרי כל הפוסטים של נעדרים, הספדים וסיפורי גבורה (סירטונים אני בשום אופן לא פותחת), למערכת כבר אין מה לחדש לי והיא מעלה פוסטים ישנים, מערב שמחת תורה ומחול המועד: פוסטים מחיים אחרים, של הופעות ואירועי תרבות, מכירה מיוחדת של מוצרי צריכה, ארוחות משפחתיות וטיולים בארץ עם תמונות שמחות של אנשים מחייכים מכל הלב.

האנרגיות שלי היו נמוכות עוד קודם, ומה שהטריד אותי אז נראה חסר כל משמעות עכשיו. מה היה לי רע, אני תוהה, בסגנון הסבתא האהובה שלי. מי שעבר תופת, כמוה, שולל בתוקף זכות להיות פחות ממאושר על כל שעה נורמלית. ועדיין אני מייחלת לזמנים אחרים, שישובו מתישהו, זמנים טובים בהרבה, שכוללים את האפשרות והזכות לסתם דכדוך ״קיומי״ מדי פעם.

7.10.23

 

מעל לעשרים שנה שאנחנו יחד ואבי מנסה ללמד אותי איך להדחיק. והנה זה הצליח. אני מדחיקה . הנפש לא מסוגלת להכיל.

ובכל זאת.

הערכות שהולכות ומאמירות. התחלנו מכמאה נרצחים, כעת מעריכים שכאלף. אלה רק הערכות, אין מספרים מדוייקים, הכאוס שולט. אך כבר לא ברור איך אפשר לתפוש את הכמות הזו של הנרצחים - אין שום דרך לתת תשומת לב לכל שם, פנים וסיפור. פתאום ירי הרקטות כבר לא מרגש בכלל, וידיעה על עוד פצוע או אפילו הרוגה - זניח. כך מצד אחד, ומהצד השני, הבטן מתהפכת: אבדן ערך חיי האדם, חוק המספרים הגדולים, האיומים, הנוראיים, ואני מפשפשת בהם, כמו מחפשת קנה מידה להאחז בו, ואין פרופורציה בין הטבח הזה, בתוך שעות בודדות, לבין כמות שנתית - ואפילו כוללת - של נפגעי פעולות האיבה, חללי צה״ל, הרוגים בתאונות הדרכים, נרצחים על רקע פלילי ואלימות במשפחה. המסקנה המתבקשת היא אחת: 11 בספטמבר שלנו. מי היה מאמין, אבל כן, זה מה שזה.

וכל זה בלי מילה על החטופים לעזה. את זה הנפש שלי עדיין לא מסוגלת להכיל.

ויש את ההיבט הנוסף, שלזה בעצם חיכינו, כולנו - שמאל וימין, רק-ביבי ורק-לא-ביבי. ידענו שאנחנו בדרך לחציית כל הקווים, שדרושה לנו סטירה אחת, מצלצלת, כדי שנתאפס בחזרה על עצמינו. חששנו שהיא תגיע, אפילו ניסינו לשער מאיזה כיוון. ידענו והופתענו, עם המכנסיים למטה, במערומינו. ״וואלה יופי.״ ועכשיו, מה?