לעיתים נדמה שרק אתמול הייתי ילדה, ועם זאת ילדותי הולכת ומתרחקת ממני במהירות רבה מדי, ביחד עם הזמנים בהם הטלוויזיה היתה ערוץ ממלכתי אחד ויחיד ששידר בשחור ולבן, פירסומות היו (והרבה) רק בקולנוע, שם חנן גולדבלט (גשש-בלש לפני שנחשף כסוטה-מין-חכם-על-ילדות) דיבר אל תוך טלפון נייד בגודל של נעל מידה חמישים, מסביר לאישתו כי הוא תקוע במשרד אל תוך הלילה, בעודו בדרכו אליה, מפתיע אותה בבית, ממש בזמן לארוחת הערב. אז, ניתן היה למצוא טלפונים ציבוריים תחת כל עץ רענן, כל ילד ידע מה זה אסימון, מוזיקה שמענו באמצעות טייפ או פטיפון, לים הלכנו בנעלי אצבע עשויים גומי - אף אחד לא חלם אז על קְרוֹקס - ושָזוּף היה יפה!
סבתי שלעולם לא החמיצה הזדמנות להזכיר שנכדיה הם צברים, ילידיי הארץ, התגאתה גם בעורי, שעל אף היותו חיוור-משהו במקורו, הוא תופס יופי של שמש והופך את עצמו לכּוּשי. גם העור שלה עצמה היה הופך שָחוּם כשהשתזפה, למרות מוצאה המזרח אירופאי, כפי שמעיד הסיפור, שהפך לחלק מהמיתולוגיה המשפחתית, על החודשים הראשונים שלה בארץ, בשנת שישים. אז התרוצצה ממקום למקום בניסיון לבנות מסכת חיים חדשה למשפחתה הקטנה - בעלה ושני ילדיה. בינתיים נצרב עורה בשמש והפך, כאמור, לשחום. כל כך שחום, עד כי כשהמתינה בתור בקופת החולים, שמעה שתי גבירות נכבדות מרכלות עליה ברוסית עסיסית "תראי, תראי את השְוֲוארְצה חַאיֵיה הזאת," אמרה האחת לחברתה "היא חושבת שהיא תצליח לגנוב לנו את התור!" בלי להתבלבל פנתה עליהם סבתי בשפתן, שיבינו לבד ש`שווארצה חאייה` היא לא - לא היתה ולא תהיה - אבל אם כבר שפה משותפת, אז בבקשה שיסבירו לה איך הולך פה התור.
בילדותי, עור שזוף שיקף לא רק יופי, צבריות גאה ושייכות לארץ הזו אלא גם בריאות. הרבה שמעתי על השמש שזרחה "שם", על מזרח אירופה. שמש בוגדנית, שהשאירה אותותיה, משעות של שיזוף לחוף הים השחור וטיולים רגליים בהרי זָקוּפָּאנה, בחתימה של כתמי עור גדולים וא-סימטריים על כתפיהם של הוֹרַי. אבל כאן, בישראל, ארץ השמש הנצחית, האמינו הוריי שהשמש סלחנית ומלטפת, ולעדות נותרו התמונות באלבום: אחי ואחיותי, ערומים כביום היוולדם, שרועים על מגבת שנפרשה על הדשא, צעירים מכדי ללכת או אפילו לזחול משם, ערוכים לאמבטית שמש ישירה וטהורה, שכל-כולה בריאות, בצהרי יום חם של יולי או אוגוסט.
בגיל ההתבגרות כבר הפנמנו את התורה, ונהגנו על פיה בעצמינו. אחד מהבילויים האולטימטיביים של החופש הגדול, היה ההליכה עם חברים לים, ומה שווה ביקור בים, אם אינו מנוצל לשכיבה במטרה להשתזף - קודם בטן ואחר כך גב? לפעמים זכרנו למרוח קרם שיזוף, לעיתים הוא נשכח, והגדילה לעשות אחת מחברותיי הטובות, שעל אף שהוריה עלו ארצה מאחת ממדינות ערב, עורה היה בהיר כשלי, ועדיין, האמינה, הגנים שלה עמידים לשמש: את גופה ושערה מרחה בשמן תינוקות בטרם תפקיר אותו לקרני השמש, למען תושג התוצאה הרצויה בזמן הקצר ביותר.
לא פעם ולא פעמיים חזרנו מבילוי הים שרופים מכף רגל ועד ראש. רק פיסות העור שכוסו בבגד הים נותרו מבהיקות בלובנן, מקבעות על גופינו את קווי המתאר של גיזרתו גם אחרי שפשטנו אותו. שטחי הלובן המצומצמים רק הדגישו את שאר חלקי הגוף שהפכו אדומים כעוֹרם של האינדיאנים. ואם היה זה יום רע במיוחד, בו הארכנו את זמן שהותינו בים, עורינו נזרע גם בשלפוחיות של כוויות. זה כאב ושרף במשך ימים ארוכים, ובניסיון נואש להקל ולו במעט את סבלינו נמרחנו במרגרינה - שהיו לה גם סגולות להורדת שאריות זפת, שנדבקו לכפות הרגליים במהלך הבילוי על החוף - ובקְרֵם לַחוּת (שנים בטרם התוודענו לקיומה של אלוֹוֵרָה), מתוך תקווה שאם נזין את העור המסכן, הוא לא יתקלף - דבר שלרוב קרה בכל מקרה. אוי, כמה שנאתי מראה של עור שרוף מתקלף, בייחוד כשפשט בכל הגוף - כתפיים, גב, בטן ורגליים בו זמנית - משיל עצמו כמו היה עור נחש, לאט לאט ובעקביות במשך ימים ושבועות.
אבל איכשהו לא הפנמנו את הלקח. נדמה שרק נרפאנו מכוויות השיזוף האחרון, ומיד רצנו לנסות שוב את מזלינו, מקווים שהפעם גופינו ישתף פעולה וצבעו יהפוך לשוקולד. ברקע החלו נשמעים כבר קולות אחרים, מוזרים, שטענו שהחשיפה לשמש היא לאו דווקא בריאה, ואפילו טומנת בחוּבּה סכנה לסרטן העור, לא עלינו. בטוויזיה, בערוץ היחיד והממלכתי, שידרו מדי ערב בימי הקיץ תשדיר שירות, מטעם האגודה למלחמה בסרטן, בו נראתה אישה הולכת לים מוגנת בכובע רחב שוליים ולבושה בשמלה לבנה ואוורירית, שמגיעה כמעט עד הקרסוליים, ושרווליה מכסים את הזרועות עד לפירקיי הידיים. אותה הגברת לא שכחה, כמובן, למרוח בקרם הגנה את כל פיסות העור הסוררות שנותרו בכל זאת גלויות לאור השמש, ולא נראתה בחוף הים בין השעות עשר בבוקר לארבע אחרי הצהריים. "אבל איך היא אמורה להשתזף ככה?" לא הבנו, ובכלל, מתי נשהה בחוף אם לא אחרי עשר בבוקר, הרי איך שלא נתארגן, לא נגיע לשם לפני תשע וחצי?!
מוזר איך זכיתי לחזות בחילוף האופנות. היום ברור לי כשמש שחשיפה אליה בשעות החמות של ימי הקיץ אינה בריאה. אני כבר לא בטוחה איך התרחש השינוי התוֹדָעַתִי הזה, האם ההסברה החוזרת ונשנית חילחלה לבסוף, האם עורי שנצרב ונשרף פעם אחר פעם שכנע אותי שהנוהג הרווח יסודו בטעות, האם אפקט החממה אכן הפך את הקיצים הישראליים לחמים הרבה יותר, או שזה פשוט הפינוק שבהרגל להנות מההקלה שמציע המזגן - במשרד, במכונית, בבית כמו בכמעט כל מקום סגור אחר - היום לא תתפסו אותי שוהה במקום חסר צל בשעות החמות של היום, ואם אפשר להשאר במקום ממוזג, כאמור, עוד יותר טוב. שוב אינני מבינה איך יכולתי בעבר לשהות מרצוני החופשי בחום הגדול, עגלי זיעה נגרים מכל מקום בגופי, בעודי בטוחה שזה כיף.
כשהסתבר לנו שבימים עָבַרוּ עור לבנבן נחשב יפה - צחקנו, כי איך אפשר לאהוב גוף חיוור? גם היום הייתי בוחרת בגנים שישחימו את עורי, אך בניגוד לצעירים ממני שעדיין מתעקשים להשתזף, לא אפקיר את בריאותי לשם כך. ובאשר לטיעון הבריאותי - הרי שבארץ חמה כשלנו די במעברים בין מקום מקוּרֶה אחד לאחר כדי לתפוס די שמש לטובת ויטמין די החשוב. בכל מקרה, אני ובני לא יוצאים מהבית בטרם מרחנו את פנינו בקרם הגנה - בתקווה שגם בזיקנתו לא יתקמט עורו, העור שלי הוא כבר מקרה אבוד, כנראה, וכל שנותר לי הוא לצמצם ככל האפשר את הסיכון לסרטן העור. הים נשאר אהבתי הגדולה - אבל רק בשעות אחר הצהריים - כן, כן, מי היה מאמין, כף רגלי לא תדרוך על החוף לפני השעה ארבע בצהריים או לא תדרוך בכלל. בדאגה אני עוקבת אחרי נקודות החן ההולכות ונוצרות על עורו של בני - הגנים ולא רק החשיפה לשמש, לא לצידו. מדי פעם, כשנקודת חן של אחד מאיתנו נראית שונה בצורה יוצאת דופן, אנחנו סרים אל רופא העור, לוודא שהכל עדיין שפיר. והכי אני אוהבת, בימי החופש החמים של יולי-אוגוסט לבלות ביחד עם בני בבריכה השכונתית: שם שתי הבריכות - זו המיועדת לשחיה וגם זו של הילדים - כמו גם איזור המתקנים לרווחת הילדים, מקורים ומוצלים.
ורק אבא שלי לא מבין - תני לילד להיות עשר דקות בשמש, אז מה אם עכשיו שתים עשרה בצהריים - היא השעה בה השמש יוקדת במלוא עוצמתה, אותו לימדו ששמש זו בריאות. רק עשר דקות. מה כבר יכול לקרות. או מעט החשיפה שבמעבר מבריכה לבריכה - אין כל צורך להמרח בקרם הגנה, החלטנו חברתי ואני. את הילדים מרחנו, אבל עבור עצמינו התעצלנו. וזה הספיק כדי שהעור ישרף מעט. `אמא שורף לי!` הודיע הילד בפליאה, מעולם לא חווה תחושה כזו, והזניק אותי להביא אלוורה ולהקל על כאבו. אילו היו רק צריבות קלות, שנעלמו כבר למחרת, אך הזכירו לי מה יקרה אם לא נקפיד ונזהר.
והבן שלי אומר ... אמא, חייבים למרוח קרם הגנן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה