בהתחלה הוא דווקא כן קרא לי. לפני כמעט עשרים שנה, המעטפה הירוקה עם החותמת הצהלית המשולשת, נושאת את שמי ומכילה צו קריאה ראשון, נמצאה בתיבת הדואר המשפחתית בעיתוי מושלם - צהרי יום שישי. כך, כשחזרתי מהתיכון, יכלו שני הורַי כאחד להגיש אותה לידַי, ולצפות בי, נרגשים, פותחת אותה וחושפת את תוכנה. הנה ההוכחה הניצחת שהילדה, בִּתַם הבכורה, כבר לא ממש ילדה, וגיוסה לצה"ל במרחק נגיעה. לא שמשהו מבין שלושתינו השלה את עצמו, ולו לרגע אחד, שצה"ל יגייס אותי לשורותיו בצורה הסטנדרטית. צה"ל לא מגייס נערים או נערות עם שיתוק מוחין, אפילו אם הוא קל ביותר, מתבטא בפגיעה פיזית בלבד, והנערה המתמודדת איתו הינה בעלת מנת משכל גבוהה מהממוצע, תלמידת תיכון מצטיינת במגמה ריאלית, וגם אם המגבלה מתבטאת `רק` בקושי קל בדיבור, בפגיעה במוטוריקה העדינה, בתנועות בלתי רצוניות של הראש ושרירי הפנים (בעיקר בעת התרגשות), וכושר גופני ירוד באופן כללי. צה"ל לא לוקח אחריות. לא מגייס
להוריי ולי היה ברור שאתנדב. מבלי שממש דיברנו על כך ביננו, הדבר היה מובן מעליו, המשך ישיר לקו שלאורו חינכו אותי במשך שבע עשרה השנה שקדמו: אני כמו כולם. אולי קצת יותר קשה לי, אולי אני מעט איטית כשנדרש מאמץ גופני, אבל אין הנחות, ואין תרוצים, ואין-הדבר-העומד-בפני-הרצון. מגיל גן-חובה השתלבתי במערכת החינוך הרגילה, במידה לא מבוטלת של הצלחה. לא הכרתי נכים, כל חברי עמדו בפני גיוס, ולי היה ברור שאלך באותה הדרך. בנוסף, בעודי נאבקת בבגרויות, משקיעה את כל נשמתי, זמני ומרצי בלימודים, יחלתי לסיום התיכון, לשנתיים שלמות של חופש ממבחנים, עבודות ושיעורי בית. כמה מהחבר`ה שלי, חשבו שהם יודעים בדיוק מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, ניסו והתקבלו לעתודה, וכך הגיעו ישירות לאוניברסיטה (יעברו מספר שנים עד שיגלו שרק היה נדמה להם שהם יודעים, ושבעצם, באמצע שנות העשרים לחייהם, עדיין אין להם מושג ירוק, כחול או צהוב במה ירצו לעסוק לפרנסתם...). לי היה ברור שפני מועדות לתואר אקדמי, שהלוא היתרון היחסי שלי גלום באינטלקט, אבל עדיין התלבטתי בין אפשרויות הלימוד השונות: הלב רצה ללמוד פסיכולוגיה והראש ידע שבמתמטיקה ובמחשבים אמצא לעצמי פרנסה ביתר קלות. שנתיים בצבא מַשְמָעַם היה לדחות את ההחלטה, להרוויח עוד קצת זמן למחשבות והתחבטויות. קיבלתי את ההזדמנות בברכה.
וכך התייצבתי לצו ראשון במועדו, משחקת אותה תמימה. בחדר ההמתנה, בין כל הבנות, בלט בשוֹנוּתוֹ גבר מבוגר בלבוש חרדי, בידיו מתנפנף אותו הצו בו אחזנו כולנו, בטח בא למלא את חובתו האזרחית ולהסביר שחנה`לה או לאה`לה שלו, על אף שמלאו לה שבע עשרה, לא תתגייס לצבא המשוקץ, על סעיף אמונה דתית. יפה מצידו שטרח לבוא ולהסביר. כשהגיע סוף סוף תורי, התישבתי מול המאבחנת, ששאלה שאלות אינפורמטיביות-לאקוניות, ולא כל-כך ידעה איך לאכול אותי - כי מועמדת לשרות בצה"ל עם שיתוק מוחין הוא מחזה נדיר אפילו יותר מאב חרדי שמופיע במקום בתו. היא הסתובבה בכסאה המשרדי באי נוחות, והתלחשה ארוכות עם המאבחנת הסמוכה, עד שבניסיון לנטרל את המבוכה ההדדית הבהרתי לה שאני מודעת לעובדה שגיוסי לא יהיה כנראה סטנדרטי, ושעם זאת הייתי מאוד-מאוד רוצה לשרת, ולכן באתי - כדי שינחו אותי מה עלי לעשות. היא, בתורה, שלחה אותי הביתה, מבטיחה שזימון לוועדה רפואית ישלח אלי בדואר. בזאת הסתיים הצו הראשון שלי, ללא מבחנים פסיכומטרים וללא בדיקות רפואיות. במקום לנצל את שארית היום לחופש שבו זכיתי מן ההפקר, הלכתי ישר לבית הספר (כבר הזכרתי שהייתי חננה אמיתית?), והגעתי בדיוק בזמן לשיעור השלישי, עם הסבר שאיחרתי כי הייתי בבוקר ב`צו ראשון`. דבר כזה עוד לא נשמע במחוזותינו: מישהו הולך בבוקר לצו התייצבות ראשון ומגיע באמצע היום ללימודים?! זו פעם ראשונה שהמחנכת נתקלה בתופעה. אבל תמיד יש פעם ראשונה, חשבה לדידה, ועמדה והכריזה, קבל עם וכיתה, שאם מישהו, במקרה, יסיים גם הוא את ענייניו בלשכת הגיוס כשהבוקר עדיין בעיצומו, נא לקחת דוגמה מקכ"ג, ולהתייצב ללימודים! רק אז הבנתי איזו טעות עשיתי ...
עכשיו כל שנותר לי הוא לחכות לזימון לוועדה הרפואית. בינתיים אחת מחברותי עשתה שמיניות באוויר וגרדה תירוצים מופרחים מאני-לא-יודעת-איפה כדי להשתחרר מחובת השירות הצבאי. אני העלתי הצעה שנתגנב יחד, לילה אחד, ללשכת הגיוס ונחליף בין התיקים שלנו, כך ששתינו נצא מרוצות. לבסוף הגיע היום, והתייצבתי לוועדה הרפואית, כשבידי המסמכים הרפואיים המעידים על מצבי וחוות דעת של נוירולוג - אליו הגעתי במיוחד עבור המאורע. לא - אני לא בטיפול, לא לוקחת תרופות, לא עברתי ניתוחים (למזלי!) ומצבי סטטי. בקיצור, הביטוי באנגלית
What you see is what you get,
מתאר אותי בצורה הקולעת ביותר. כך הסברתי, לא בפעם הראשונה ובוודאי שלא האחרונה בחיי. הרופאים שישבו מעברו השני של השולחן הארוך בחנו אותי ואת המסמכים שלפניהם. אחד מהם שאל אם אתנדב במידה וישחררו אותי מחובת הגיוס. הנהנתי נמרצות שאכן כך - איך, איך לא שאלתי, בציניות, אם זה ישפיע על החלטתם? אני מכה על חטא היום, אבל אז הייתי בסך הכל ילדה, ילדה טובה מבית טוב. באותו מעמד ויתר עלי צה"ל לצמיתות על סעיף נכות פיזית.
אז אם הצבא ויתר עלי ולא לוקח עלי אחריות, למה שאשרת בו בהתנדבות? התמיהה הזו כלל לא עלתה על דעתי. בפעם הראשונה אתקל בה כעבור כמעט עשר שנים, כשהדרכים הנפתלות אותן כבשתי בעודי מחפשת את עצמי, הובילו אותי לקבוצת תמיכה של "צעירים נכים". בפעם הראשונה כאדם מבוגר, יצא לי להכיר באנשים בעלי מגבלה פיזית, וכעבור זמן הסתבר, שהדבר היחיד המחבר אותי לרובם, אם בכלל, היא הנכות. כל חברי הקבוצה, מלבדי ואחד נוסף, לא שירתו בצבא. את השנתיים-שלוש שהתפנו להם מוקדם מהנהוג במחוזותינו, לא ניצל איש מהם, לא ללמודים, לא לטיולים חובקי עולם, לא לעבודה. סתם, ישבו בבית וחיפשו את עצמם. מי מהם שהשתקם לבסוף פיזית ונפשית, למד או יצא לעבודה, עשה זאת הרבה יותר מאוחר. האחד הנוסף ששירת בצבא - אם כי לא שירות מלא, עקב התדרדרות במצבו הבריאותי, וניתוח דחוף שהוביל לשיקום ארוך - היה, במקרה או שמה לא במקרה, לבעלי.
פני, אם כך, היו מועדות לשירות צבאי בהתנדבות. רצה הגורל, ובן דודי המבוגר ממני בארבע שנים, ששימש כאח הגדול שמעולם לא היה לי, שהערצתי ושבדרכיו הלכתי (כל עוד לא דובר בהברזה מביה"ס), שירת כלוחם עד שכושרו נפגע. הוא חווה פריקת כתף חוזרת ונשנית, ניתוח וגיבוס, ועל רקע זה שוחרר מצה"ל. בכאב לב היה מציג לראווה את תמונותיו כשעוד התאמן אֶלֵי קרב, ובאותה נשימה שלף בגאווה את כרטיס המתנדב שלו, שאיפשר לו להמשיך ולשרת, גם אם בתפקיד שונה לגמרי, תפקיד שהוביל בסופו של דבר לעיסוקו הקבוע באזרחות. הוא שימש לי מודל, אוזן קשבת, ויועץ סתרים, בכל הנוגע לנפתולי תהליך ההתנדבות, שלא היה קצר כלל, על אף "שרצה הגורל 2" ואבי השתחרר משרות קבע כרב סרן, כשנה לפני גיוסי המיועד, והלוא ידוע שכשיש קשרים לא צריך פרוטקציה. היחידה בה שימש ראש מדור הביעה נכונות לקלוט אותי כחיילת-מתנדבת. כך יזדמן לי לעסוק במחשבים, ולצבור נסיון וידע בתחום אליו לטשתי עיניים.
חצי שנה חיכיתי, מסיום הבגרויות ועד שגברתי על כל הקשיים הבירוקרטיים ואושרה התנדבותי. חצי שנה חייתי בלימבו, מקווה שהנה עוד שבוע-שבועיים אזכה ללבוש מדים. בינתיים, לא יכולתי לתכנן טיול או להתחיל לעבוד, כי אין לדעת מתי תסתיים החופשה, שהסתברה בסופו של דבר כארוכה בחיי. התיסכול היה גדול, אבל אני לא ויתרתי.
בדיעבד ההחלטה הוכיחה את עצמה. השירות הצבאי שלי היה לנדבך חשוב בהתבגרותי. הוא סימן את היציאה שלי מחיים מרופדים בצמר גפן להכרת אנשים שונים ממני בתכלית, שהגיעו ממקומות אחרים, ורקעים מגוונים. באופן אירוני שרתתי הכי רחוק מהבית מבין החבר`ה שלי. אמנם ישנתי כל יום במיטתי שבבית הורי, אבל בעוד חברותַי הלכו ברגל למחנה הצבאי הסמוך למקום מגורינו, אני השכמתי כל יום בחמש וחצי בבוקר כדי לתפוס בזמן את ההסעה לבסיס שלי, שהיה הרבה יותר מרוחק. הביתה אשוב לא לפני שש בערב. היום אני לא מבינה איך היה לי כוח ומרץ, קיבלתי בסך בכל תפקיד זוטר, אבל הייתי חדורת מוטיבציה, ועשיתי ממנו ומעצמי הרבה יותר, כך גם זכיתי בהוקרה כחיילת מצטיינת, והילדה בת התשע עשרה שהייתי לא היתה צריכה כל גמול נוסף. כן, אני עדיין זוכרת גם שעות וימים של שעמום ותסכול במהלך השנתיים ההן, אבל אני לא יכולה לתאר לעצמי את קורות החיים שלי ללא השורה המצהירה על שירות בצבאי. מהבחינה הזו, בכל פעם שאני נענית למודעת "דרושים" אני מצטיירת כ"בחורה-כל-ישראלית". אחר כך, לראיון, אני מופיעה עם כל מטען המגבלה הפיזית הבולטת לעינֵי כל, ונותנת לניסיון ולאנטלקט לעשות את שאר העבודה בשבילי. בתחילת הדרך, כשחיפשתי מקום עבודה ראשון במקצועי, אחרי השלמת התואר האוניברסיטאי, הניסיון התעסוקתי בצה"ל היווה יתרון, ואפילו בשנים האחרונות עוד קרה שהעיסוק הספצפי ההוא עורר עניין, והובהר לי שהוא נזקף לזכותי, אפילו אחרי למעלה מעשר שנות ניסיון בשוק האזרחי.
שרתתי בצה"ל, ואני גאה על כך. תרמתי למדינה, אבל להרגשתי, לא פחות מכך נִתְרַמתי בעצמי. אם יש לי איזשהו ספק, הרי זה שבחרתי לעסוק במסגרת השירות דווקא במחשבים, במקום לנצל את השנתיים ההן לטובת התנסות במשהו ששונה, ועם זאת לא פחות מעניין, מהתחום בו אני עוסקת מאז ועד היום.
