גילגוליה של מטריה

נכתב בהשראת הרשומה "מטריה" של תזזאטית.

היא קנתה אותה בזול, אצל הרצל, שמוכר מכשרי כתיבה ומתנות ועיתונים יומיים וגם מגזינים כמו ל'אישה'. התלבטה בינה לבין אדמונית אחת בפי שניים כסף, והחליטה שלא כדאי להשקיע, כי כל מטריה שהכירה התפרקה במשב הרוח הרציני הראשון שאיתו נאלצה להתמודד. כשיצאה מהחנות עדיין לא היה לה מושג שהכחלחלה לא תזכה אפילו להפתח, למרות שכבר כעבור יומיים נפתחו ארובות השמיים, גשם ירד כל הלילה, ובבוקר השמים היו אפורים, כבדים ומאיימים. היה לה סידור דחוף לסדר בעירייה, אם לא היה דחוף, היתה יוצאת החוצה ביום סוער שכזה?! ברור שלא! התעטפה במעיל ובצעיף ובמטפחת ועליה הוסיפה גם כובע, והרגישה כמו מומיה חנוטה או לפחות דחליל שלא יכול לקרב את כפות הידיים זו לזו, ממילא הן קפואות, חשבה, ומיהרה למצוא גם זוג כפפות בתחתית אחת המגירות, כך שגם עשר אצבעות ידיה איבדו מגמישותן, ומרוב שכבר היתה מסורבלת ובאיחור שכחה את המטריה על השולחן בפינת האוכל. עד לתחנת האוטובוס ירדו רק טיפות גשם בודדות, ולכן נזכרה בכחלחלה הנשכחת רק אחרי שכבר שילמה על הנסיעה והתיישבה מאחורי הנהג. כשירדה בתחנה כבר ירד מבול. מזל שבניין העירייה היה ממש ממול, ושהיו לה הצעיף והמטפחת והכובע שעליהם הוסיפה את כובע המעיל, שהיה יופי של הגנה מפני הגשם, רק שנרטב מאד ואחר כך הרטיב את הכל: את ריצפת חדר ההמתנה, את הכיסא שמול הפקידה במחלקת הגביה וגם את מושב האוטובוס בדרך חזרה.

איך שחזרה הביתה והשתחררה מכל התכרכים שעליה, תלתה את המטריה על ידית דלת הכניסה, להבטיח שמחר לא תשכח שוב. והיא אכן לקחה אותה איתה, עברה אצל הרופאה בקופת חולים לקחת מרשמים, והמשיכה לסופר שם אספה כמה מוצרים שהיו דרושים, ומכיוון שגשם לא ירד לאורך כל אותו הבוקר, החליטה לעצור אצל הירקן, ולקנות כמה ירקות להכנת מרק טעים וחם. אבל בעודה בוררת תפוחי אדמה החלו להשמע קולות רעמים והיא מהרה לאסוף גזרים וכרובית וסלרי וצרור של פטרוזיליה, ולשלם על הכל לחזקאל, וכשרצתה לצאת כבר ירד מבול שוטף. "חכי קצת! הגשם תכף יחלש" יעץ לה חזקאל, והיא הניחה את השקיות על הרצפה ורצתה לשלוף את המטריה וגילה שהכחלחלה נעלמה ואיננה. ניסתה לשחזר: בדרך לרופאה היא היתה בידה, בזאת אין ספק, ובסופר? היכן הניחה אותה? אולי בסלסלה שלתוכה אספה את המוצרים שבחרה? היא לא ממש הצליחה להזכר ... וממילא אין טעם לחזור ולחפש, ברכה על ההחלטה הנבונה לא להשקיע יותר מעשרה שקלים בקנייתה, ושתלך לכפרות, וברכה שוב כי הגשם נחלש במהירות, והפך לזרזיף דק-דק שהמעיל שוב הצליח להגן עליה מפניו כשמיהרה לחזור הביתה.

היא רשמה לעצמה על המקרר שיש לקנות מטריה חדשה במקום ההיא שאבדה, אבל ביומיים הבאים המשיך להיות סגרירי וקר ולכן לא הוציאה אפילו לא את קצה אפה מהבית. וכשהתבהר שמחה לצאת לסיבוב בשמש, ועברה בסופר כי עוד מעט ויגמר לה החלב, וקנתה חלה לשבת וגם בורקסים ורוגלך מתוקים, לנכדים, כשיבואו. ואחרי ששילמה נזכרה לשאול את כרמלה הקופאית אולי במקרה מצאו מטריה אבודה שנשכחה לפני כמה ימים, נדמה לה שאולי השאירה אותה כאן, בטעות, באחת מהסלסלות, כי היא אף פעם לא משתמשת בעגלה, היא לא קונה הרבה בבת אחת. אבל כרמלה לא ידעה ולא שמעה ולא נתקלה בשום מטריה כחלחלה אבודה. לא נורא, כרמלה, לא נורא, עלתה לי גרושים, אקנה עוד אחת. הנה, יש סטנד ליד הכניסה, האירה כרמלה את עיניה, שתיים בחמישים! אבל כבר שילמתי, לא נורא, בפעם הבאה, הבטיחה וידעה שהיא לא תשלם כזה מחיר מופקע.

כשהחל שבוע חדש ומזג האוויר היה נוח ובהיר, גם אם מעט קריר, החליטה שאחרי שתעבור בקופת החולים ותעשה את הבדיקות שכבר דחתה שבועיים, תכנס אצל הרצל ותפנק את עצמה בעיתון 'לאישה' ואז גם תקנה מטריה חדשה, שתהיה לה לימים הגשומים כי החורף עוד היה רחוק מלהסתיים. הפעם תקנה כבר שתיים, החליטה, שתיים-בעשרים! בקופת החולים עצרה קודם כל אצל המזכירה של ד"ר יפת, כי ההפניה לבדיקות כבר עברה את התאריך, והמזכירה  האירה לה פניה, ועוד לפני שמיהרה אל תוך חדרה של הד"ר שתוסיף חתימה מחודשת, שלפה מטריה כחלחלה - נראה לי שזה שלך! ששכחת את זה פה בפעם הקודמת! איזו שמחה מרגשת של איחוד מחדש זו היתה ...

אבל זו היתה בהחלט שמחה מוקדמת, כי אחרי שמצאו לה סוף סוף וריד והקיזו לה דם, ואחרי שהגיעה להרצל ובחרה עיתון לאישה וגם חבילת טושים קטנה - שיהיה לנכדים במה לצייר כשיבואו, ועמדה לשלם, וחייכה לעצמה שאין צורך לקנות מטריות כי הכחלחלה חזרה אליה, הכחלחלה?! פתאום הבינה שהמטריה שוב אינה ברשותה. היא לקחה אותה מידי המזכירה הרפואית .... היא אחזה בה בחדר ההמתנה של המעבדה בקופת החולים ... היא הניחה אותה על הריצפה, ליד הכיסא, כשהושיטה ידה ווורידיה אל האחות ... ושם כנראה היא נשארה ... ומה הסיכוי שמישהו שם לב וידע שהיא שלה ויעשה מעשה המזכירה הרפואית הנחמדה ויחזיר לה אותה?! "הרצל, תביא לי גם שתי מטריות אדומות, מהאלה שבעשר, במילא הן חד פעמיות ..."

והרשומה הממולצת גם היא של תזזאטית, גם היא קצת ישנה, אך לא נס ליחה - "אומנות היומן החזותי" - אהבתי את תאור תהליך העבודה היצירתי!

מטריה

לא שקופים

תודה לאורמש שהזמין אותי באופן אישי להשתתף במיזם של הבלוגיה "מישהו שכח אותם, אנחנו לא"

כשהייתי ילדה, באחד מישובי הלוויין הקטנים של גוש דן, היינו נוסעים הרבה ל"עיר הגדולה" – תל אביב או רמת גן. טיפול רפואי, רכישת בגדים חדשים לגופי הגדל והצומח, צפיה בסרט או בהצגה – כל אלה לא ממש היו בנמצא אלא בעיר. היינו עולים על האוטובוס בתחנה הקרובה לבית, ויורדים במרכז סואן ורועש, עם המון מכוניות והולכי רגל וחנויות שלא הייתי רגילה להם, והיו גורמים לי לסחרחורת קלה. פה ושם היינו רואים על המדרכה אנשים פושטים יד, מנגנים בכלי נגינה כלשהו (אקורדיאון או כינור או גיטרה), ולעיתים פשוט יושבים או שוכבים על פיסת קרטון או סמרטוט, על קרטון אחר או דיקט מעץ כתוב סיפור חייהם קורע הלב – הם חולים או שיש להם ילדים שאין בכוחם לפרנס – ולעיתים יד חסרה או כיסא גלגלים מספרים לבד את כל בסיפור והופכים כל הסבר נוסף למיותר. אמא או סבתא היו מפקידות בידי כמה מטבעות של כסף קטן שאשים בכלי המיועד לכך, אצרף למטבעות שהשאירו שם לפנינו עוברים ושבים אחרים, ואז גם אנחנו המשכנו בדרכינו. כשהתבגרתי והפכתי לבעלת ארנק ודעות משלי לא התמדתי במנהג. ידעתי שכמו שיש כאלה שיש להם, כך יש גם כאלה שלהם פחות מזל. הודיתי על כך שאני נפלתי בצד הנכון, אבל לא הייתי בטוחה שזו שאלה של מזל בלבד ובכל מקרה איסוף נדבות ברחוב לא נראה לי הפתרון הנכון.

באמצע שנות העשרים לחיי מצאתי את עצמי, באחר צהריים חורפי אחד, נוהגת באוטו של אבא ואמא, שנתנו לי אותו במיוחד כדי שאוכל לצאת מהעבודה, להגיע לאוניברסיטה, להקשיב לשיעור שבועי במסגרת קורס לקראת התואר השני, ואז לחזור חזרה למקום העבודה ולהשלים את השעתיים-שלוש שהחסרתי. בדרך חזרה לעבודה החושך החל לרדת ואיתו גם גשם דק אך טורדני. בירידה מהכביש המהיר הבחנתי בו, עובר בין המכוניות הנאלצות לעצור לפני הרמזור ופושט את ידו. גם בלי לקרוא את השלט שאיתו הקפיד להתהלך, זיהיתי מיד על פי הילוכו ותנועותיו: הוא נכה הלוקה בשיתוק מוחין, גם אם קל. כמוהו כמוני: גם לי שיתוק מוחין, קל. רק שאני ברכב היבש והחם בדרך למקום עבודה מתגמל גם אם תובעני, ואילו הוא מקבץ נדבות בגשם. לא יכולתי שלא לשלוח ידי אל התיק המונח על כיסא הנוסע שלצידי, ולשלוף את הארנק המעוצב. כשהבחור הצעיר הגיע לפקוד את מכוניתי לא הסטתי את מבטי כהרגלי במצבים כאלה, אלא הורדתי את החלון והפקדתי בידיו שטר נדיב.

עוד קודם לכן, כשלמדתי לקראת התואר הראשון באוניברסיטת מרילנד הסמוכה לוושינגטון, בירת ארצות הברית, בתוודאתי לתופעת חסרי הבית. התגוררתי אז בעיר סמוכה והזדמנתי לא מעט למרכז עיר הבירה. שם, אנשים שקופים היו נושאים את כל רכושם בעגלות שוק או סופר, לבושים שכבות על גבי שכבות המרחיבות את מתאר גופם עד שלא ניתן לזהות קו מותן או בטן, ומנסים להתחמם בקור המצמית של החורף בקרבת פתחי האיוורור של הרכבת התחתית. באותה עת, במסגרת לימודי באוניברסיטה, קראתי בספרים שרבים מהם סובלים ממחלת נפש כזו או אחרת, וגם שלא מעט מהם הם חיילים משוחררים, הלומי קרב, ממלחמת ויאטנם. כך בספרים האקדמים. במציאות הלב היה נצבט בכל פעם מחדש, איך רחוב וחצי מהבית הלבן – מעונו הרשמי של נשיא ארצות הברית – אנשים חיים ברחוב, בקור, ללא מענה.

והרשומה הממולצת היא "מעשה שהיה כך היה" של "חושבים טוב", שכתב משל מאד אקטואלי למתרחש לאחרונה בבלוגיה.

מיומנו של מפתח תוכנה בתפוז

כל פעם שהתלונות האין סופיות של המשתמשים שלנו מצליחות להוציא ממני אנחה כבדה ולפעמים גם מכה לשולחן עם אגרוף קפוץ, אומרים לי להרגע ומזכירים לי שהמשתמשים הם הלקוחות שלנו ושהלקוח תמיד צודק, גם כשהוא לא, וכל הבולשיט הזה. אבל האמת היא שהמשתמשים שלנו באמת שעברו כבר מזמן את גבולות הטעם הטוב, והם קוטרים חסרי בושה וכפויי טובה!

לא מאמינים? בואו אתן לכם דוגמא, ודווקא לא מהזמן האחרון. עבור הדוגמא בואו נחזור קצת-הרבה אחורה בזמן, לימים שלפני החלפת השרתים האחרונה (כן, היו זמנים כאלה! מה, אתם לא זוכרים? או לא רוצים לזכור?? או דווקא מתגעגעים לזמנים ההם? אז תרשו לי להזכיר לכם שגם אז היו תקלות והיו לא מעט תלונות ... למשל ...). בשלב מסויים משתמשים התחילו להתלונן שיש איזושהי בעיה עם הוספת תגובות לרשומות בבלוגיה. לטענתם, הם היו מנסים להוסיף תגובה והמערכת היתה נתקעת ולא קולטת את התגובה. או-אז הם היו כותבים שוב תגובה (יען כי המשתמשים היקרים שלנו עקביים ועקשנים) ואז לפתע גם התגובה הראשונית היתה צצה, וכך הושארה תגובה כפולה. ראשית, הרשו לי לציין שהתקשתי להבין על מה הם מתלוננים: הרי שתי התגובות נשמרו והוצגו בסופו של דבר, וזה מה שקובע, או כמו שאומרים אצלינו בעגה המקצועית - המערכת מתפקדת בהתאם לציפיות. שנית - וכאן אני חושף סקופ וסוד מקצועי, מהשמורים ביותר בבלוגיה - הדבר נעשה בצורה מכוונת. כן. כן. אל תהיו כל כך מופתעים ... מה שהמשתמשים חוו כתקלה מעצבנת, שהרסה להם, לדיבריהם, את חוויית המשתמש, היה למעשה פיטצ'ר (כלומר, רכיב תוכנה) חדש, שפיתחנו בבלוגיה, והשקענו בו לא מעט משאבים בזמן וכסף (שהלוא ידוע שזמן זה כסף), ערכנו לו איפיון מסודר לפי דרישות ופיתחנו קוד ואם היה לנו עוד קצת זמן (וכסף) היינו אפילו מבצעים בדיקות בהתאם לדרישות איכות התוכנה הקפדניות ביותר. בכל מקרה הקוד החדש שפותח עבד, כאמור, בהתאם לציפיות, והיינו בטוחים שהמשתמשים יהיו מרוצים מאד! תבינו, מה כל בלוגר מהשורה רוצה? כמה שיותר כניסות לבלוג שלו וכמה שיותר תגובות לכל רשומה שהוא (או היא) מפרסמים. אז סידרנו לבלוגרים שעל כל תגובה יקבלו שתי תגובות, וכך הכפלנו את כמות התגובות המתקבלות! אבל הם, לא משנה מה עושים עבורם, תמיד-תמיד-תמיד באים בטענות. שום דבר לא טוב להם ..

ומה בקשר להחלפת השרתים - רוצים לדבר על זה? בבקשה: מה הבעיה הכי בוערת וכואבת בבלוגיה? שמנויים לא מקבלים הודעות על רשומות חדשות, נכון? אז שתדעו לכם שזה נעשה במכוון. לא מאמינים? אבל זה ככה! שמעתם שעופר D לקח הפסקה מהבלוגיה בדיוק לפני שהמעבר נעשה, נכון? וזה לא סתם בלוגר, אלא עופר - שרבים מהבלוגיסטים וגם מאנשי תפוז מכירים באופן אישי, וישבנו וחשבנו שאנחנו מתארים לנו שעופר לא הסיר את המנוי שלו לכל הבלוגים שאליהם היה מנוי (וזו כמות אדירה של בלוגים!), אתם יודעים כמה הודעות כאלה יצטברו ויחכו לו כשיחליט (אם יחליט..) לחזור?! אפילו אם יחזור, נניח, תוך שבועיים, מדובר בכמות חומר אדירה שאפילו לעופר היעיל אין סיכוי להתגבר עליה! וזה עוד המקרה הטוב ... במקרה הרע, עופר עלול להכנע ברגע של חולשה ולהכנס לבדוק אילו רשומות חדשות התפרסמו בבלוגיה, ובשניה - כל מאמציו להתנתקות וגמילה ירדו לטימיון. היה לנו ברור שאנחנו לא ניתן לדבר כזה לקרות בשום פנים ואופן, ןלא ניתן לכך יד או רגל או פתח, גם במחיר שיתוק הבלוגיה כולה! כל כותבי הבלוגיה (או לפחות רובם) הם חברים (ואפילו חברים טובים) של עופר, אז אם נחשוף בפניהם את הסיבה האמיתית לתקלות - אולי יגלו, ולו רק הפעם, הבנה, ואולי אפילו נזכה למעט הערכה, שאנחנו, מפתחי אתר תפוז, כל כך ראויים לה!

דילברט

על מסוקי הסופר פרלון, ביקור במוזיאון חיל האוויר ואבא שלי - חלק III

תקציר הפרקים הקודמים: בחופשת חנוכה האחרונה יצאתי עם ט. בן ה-11 ו-ש. שעדיין היה רק "כמעט" בן 6, לביקור במוזיאון חיל האוויר בחצרים ביחד עם אבא שלי - איש צוות אוויר בחיל האוויר, לשעבר, שהחל את שירותו הצבאי בטייסת 114, טייסת מסוקי תובלה, שם שימש כמכונאי מוטס במסוקי סופר פרלון. הוא נתקף חשק להציג את המסוק - בגודל מלא - לנכדים וקיווה שיוכל להכניס אותם אפילו לתא הטייס. במהלך הביקור במוזיאון, זיהו הבנים מכונית ניצבת באמצע תצוגת המטוסים ...
לחלק I - כך יצאנו לדרך ....
לחלק II - זכרונותי מסיני ורפידים ...
"מה זו המכונית הזו ומה היא עושה כאן, בין כל המטוסים?" תהו הבנים למראה מכונית החונה באמצע תצוגת מטוסי חיל האוויר. מסתבר שזו המכונית ההסטורית שבה אירח בגין את סאדאת במהלך ביקורו הראשון בארץ. במוזיאון היא חונה לצידו של לא אחר מהסופר פרלון ידידינו, שבחלל המטען והנוסעים שלו מוצגת תערוכה בנושא תהליך השלום עם מצרים. אבל מאחר ויום הביקור שלנו במוזיאון הפך סגרירי יותר ויותר, ובהתאם לתחזיות מזג האוויר, הסופר פרלון נשאר סגור, ואי אפשר היה להכנס אפילו לתערוכה המוצגת בו. נאלצנו להסתפק בלהביט פנימה דרך דלתות הזכוכית שסוגרות היום את החלק האחורי שלו. אבא ניסה להסביר למדריכה שממש קיווה להראות לנכדים את תא הטייס של הסופר פרלון מבפנים. שלשם כך באנו, במיוחד, כל הדרך מהמרכז! אבל ההוראות המפורשות הן לא לפתוח את המסוק במזג האוויר הזה, התעקשה, ושום מפקד במקום לא יחליט אחרת. "תירוץ עלוב!" יפסוק אחר כך אבא באוזני, מזג אויר שמזג אוויר, שטויות! כל כך הרבה פעמים יצא לו לעבוד על סופר פרלון פעור קרביים בגשם שוטף, ושום נזק לא נגרם, הלוא גם המטוס, ממש כמונו, אינו עשוי מסוכר .... סתם, המשיך אבא, סתם, הם רוצים לשמור על ניקיון המסוק שבתצוגה, ושלא תדרש עבודת ניקיון אחר כך ...

מסוק הסופר פרלון (צרעה) במוזיאון חיל האוויר בחצרים  - לפי ויקיפדיה, זהו סופר פרלון מס. 20

אז קצת מאוכזבים המשכנו הלאה, לא לפני שהתרשמנו ממה שנראה כמו שתי משאיות, המוצבות פחות או יותר מול הסופר פרלון. אלה הם המכ"ם וקרון הפיקוד שלו שנגנבו מהמצרים במה שנודע כמבצע תרנגול 53, שנערך בדצמבר 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. במסגרתו יחידות צנחנים השתלטו על מתקן מכ"ם מצרי בראס ע'ריב, שממערב לתעלת סואץ, והביאו את המתקן, בשלמותו, לארץ. כך, לא רק שנוטרל איומו של המכ"ם על מטוסי הקרב של חיל האוויר אשר ביקשו לתקוף במצריים, שהיתה אז מדינת אוייב בסכסוך מתמיד ומלחמה פעילה, אלא ניתן היה לחקור ולחשוף את הטכנולוגיה שמאחורי המכ"ם החדיש, מתוצרת ברית המועצות, טכנולוגיה שלא היתה ידועה לארצות המערב באותה עת. אחרי שהמכ"ם הובא לארץ ונחקר על ידי מומחים טכניים ומודיעיניים, אפילו האמריקאים ביקשו (וקיבלו) לעשות עליו סיבוב - כלומר לבחון אותו. במהלך המבצע מטוסי יסעור (מטייסת 118) הרימו את המכ"ם ואת קרון הפיקוד שלו, והנחיתו אותם בשטח ישראל. גם שלושה מסוקי סופר פרלון לקחו חלק בפעולה: הם אלה שהטיסו את כוחות הצנחנים אל קירבת האיזור שבו היה מוצב המכ"ם. על כל אחד מהסופר פרלונים היה צוות אוויר שהורכב משני טייסים ושני מכונאים מוטסים, ואחד מהמכונאים המוטסים האלה היה אבא שלי.
במהלך השנים הזכיר אבא, מדי פעם, את "מבצע תרנגול" ל"חטיפת המכ"ם", ומבצעים אחרים שבהם לקח חלק. נראה לי שרק עכשיו אני מתחילה להבין את משמעותם. התרנגול נחשב לאחד המבצעים הנועזים, ומתואר כ"לקוח מהסרטים". אם כילדה מלאה בפחדים, אני עדיין זוכרת את הדאגה הרבה לאבא שלי במהלך מלחמת יום כיפור, כשהשתתף בה כאיש צוות אויר של מטוסי תובלה (עד כדי כך שסירבתי לשחק עם החבר הכי טוב שלי, כי אבא שלו היה בבית, הרחק מהסכנה. הייתי אז בת שלוש). וכשגדלתי הגיעה ההכרה שלתפעל מטוס תובלה זה לא להיות טייס קרב, וזה הרבה פחות מסוכן, הרי שעכשיו מתברר לי שבמבצעים כמו "התרנגול" גם כוחות ה"תובלה" שהנחיתו את הכוחות מעבר לקווי האוייב (או מבצע "הלם" שבו הורידו במנוף פצצה על גשר שעל הנילוס), עשו זאת תוך סיכון עצמי. ואי אפשר שלא להוסיף את הפאן המאד אישי: אני נולדתי בקיץ 70'. בסוף דצמבר 69' כשאבא התארגן עם עמיתיו לצאת למבצע שגובש והוצא אל הפועל בתוך יממה, כשיצא אליו, כבר ידע, אולי, שאישתו מחכה לו בבית כשהיא בתחילתו של הריון ראשון. ולאמא שלי לא היה, מן הסתם, מושג שבעלה "ביקר" במצריים, כי העניין נשמר בסוד במשך חודשים ארוכים (וגם המצרים, מצידם, הסתירו את דבר חטיפת המכ"ם).

קרון האנטנה של המכ"ם וקרון הפיקוד שנגנבו מהמצרים

בחזרה במוזיאון חיל האוויר - לא הצטלמנו אפילו עם המכ"ם וגם לא עם הסופר פרלון ... קצת כי אינני מורגלת ברשומות שכאלה (ואולי כדאי שאתרגל!) וקצת כי בדיוק בשלב הזה, בשיאו של הביקור, התחיל לרדת גשם. לא גשם חזק מאד, אבל זרזיף עקשן. המדריכה הכניסה אותנו תחת סככה, שנועדה להגן בעיקר מפני השמש הקופחת בקיץ, ואינה אטומה לגמרי. הבנים התעטפו במעילים כולל כובעים, ראשו של אבא היה מוגן בכובע הקסקט של יחידה 114, כאמור, ורק אני והמדריכה נשארנו גלויות ראש - ושילך הפן. בכל מקרה, ממש כמו הסופר פרלון, אף אחד מאיתנו לא עשוי סוכר, אז המשכנו בסיור בעודינו נרטבים מעט, ואבא המשיך להוסיף להסברים נופך אישי: מטוס ההרווארד שיעקב טרנר כמעט ונטש כשנכנס לסחרור באחת הטיסות, אך בסופו של דבר הצליח לנחות כשגם הוא וגם המטוס שלמים - טרנר היה מפקד בית ספר הקרקע לטיסה כשאבא היה חניך בקורס טיס, במגמה של מהנדסי טיסה (מכונני אוויר), וכמעט שהדיח את אבא מהקורס, אבל לבסוף הסתפק בשבוע במחבוש; הספיט השחור היה מטוסו של עזר ויצמן בעת ששירת בצה"ל. ויצמן טס גם על מסוק אלואט, ובשלב מסויים היה אבא מופקד עליו כקצין טכני - על המסוק של עזר ויצמן, ואבא היה זה שקבע שהמסוק המזדקן עשה את שלו וצריך לחדול לטוס ולמצוא את דרכו למוזיאון כלשהו ... וכך המשכנו לסקור את מטוסי החיל לדורותיהם, בואך מטוסי האוייב, כולל המיג שהנחית בארץ עריק סורי, ואז היה תורו של ט. בן ה-11 להפגין ידיעות: הוא צפה ביחד איתי בתוכנית "עובדה" שהוקדשה למבצע הבאתו של המיג לארץ, רק שבניגוד לי, ט. זכר את מירב הפרטים. קינחנו במטוס הלביא, שהלב נצבט על ההחלטה לבטל את פיתוחו, בטרם הגיע לשלב המבצעי, מטעמי תקציב.
משם ליוותה אותנו המדריכה עד לכבש המטוס של הבואינג 707, כשהגשם ממשיך לרדת, לפחות במטוס יהיה יבש ונעים יותר, ניחמתי את בן ה-6 שכבר התחיל לקטר. בכניסה לבואינג הצצנו קודם כל בתא הטייס, מבעד לחלון שקוף. "במטוס כזה לקחתי את אמא שלכם לטיסה הראשונה בחיים שלה!" סיפר אבא שלי לילדיי. ט. לא התרגש במיוחד. באחת עשרה שנותיו כבר טס במספר הזדמנויות. ש. לעומתו משך בשרוולי ושאל אם לא פחדתי ... ואילו אני הייתי עסוקה בלסקור את תא הטייס על שני מושבי הטייסים ומושב מהנדס הטיסה וכל המכשירים שעליהם הוא חולש. רק שני כיסאות האורח נעקרו ממקומם ואינם חלק מהתצוגה. חבל (בעיקר עבור הנוסטלגיה שלי). אחר כך התישבנו באחת משורות המושבים של הבואינג וצפינו בסרט המסכם את תולדות חיל האוויר הישראלי, כולל מבצע "תרנגול 53".
בסיום הסרט ירדנו מהבואינג דרך הדלת האחורית וחזרנו לרחבת הכניסה של המוזיאון. הגשם סרב להפסיק וגילינו שבגללו לא מוצאים יותר סיורים מודרכים וגם הפעילויות המיוחדות לילדים מושהות. ט. ציין שחצי הכוס המלאה היא שהצלחנו לסייר במוזיאון וליראות את הסופר פרלון "של סבא", והחצי הריק הוא שגשם יורד. מכיוון שהשעה היתה עדיין מוקדמת (יחסית), לא נותר אלא לנסוע חזרה למרכז ולקנח בארוחת צהריים באחת המסעדות המוכרות והחביבות עלינו (כולל קינוח אמיתי-אמיתי! התעקשו הילדים). עוד לפני כן, ביציאה מהמוזיאון, הבחנו שעל אף הגשם תור משתרך לפני הקופות, ואילו אנחנו - המשכימים-המקדימים - זכינו לסיור כמעט-פרטי ומלא נוסטלגיה, גם אם מעט רטוב ...

על מסוקי הסופר פרלון, ביקור במוזיאון חיל האוויר ואבא שלי - חלק II

לחלק I
בכניסה למוזיאון ביקש אבא לרכוש ארבעה כרטיסים:
"מבוגר אחד" ביקש, גורם לי לתהות האם יקנה לי, כמו לשני בני, כרטיס ילדים ...
"שני ילדים" המשיך ... אז רגע, מה איתי?!
"ופנסיונר" אהה. אז המבוגר האחראי הוא אני, והוא – פנסיונר! זה עדיין לא לגמרי מסתדר לי, שאבא שלי, בן השישים ושמונה הוא 'קשיש', והרי יש לו נפש של ילד, והוא ידוע בכינויו – אפילו בפיותיהם של ארבעת ילדיו – 'פיטר פן'. אבל אף אחד לא באמת יכול להחליט שלא לגדול לעולם. בסוף כולנו מתבגרים ומזדקנים, ומהצד השני יש בזה גם יופי – כיף לי לצפות בפיטר פן שלנו מתרווח על מושבו, נשען בנוחות ומביט לאחור בגאווה וסיפוק.
"בואו נברר מתי מתחילה ההדרכה!" הצהיר כשנכנסנו פנימה. אני תהיתי בקול אם באמת יש צורך בכך, הרי את המדריך הטוב ביותר, מבחינתינו, הבאנו איתנו מהבית. אבל אבא התעקש. עד שיתחיל הסיור המודרך, העסקתי את הבנים בהתרשמות ממטוס הכפיר שבכניסה ("זוכר ט. שראינו אותו בניו יורק, באינטרפיד?" ברור שהוא זוכר!). ומשם המשכנו לאורך השדרה הצדדית שמציגה חלקי מטוסים שונים ופצצות - חלקם ישראליים ואחרים שלל אוייב. בנוסף, מוצגים שם גם סמלי בסיסי חיל האוויר שפונו מסיני אחרי חתימת הסכם השלום עם מצריים - סמל בסיס נואבה והסמל של רפידים.

סמל בסיס חיל האוויר ברפידים

אני הייתי בסיני פעם אחת ויחידה בחיי. הייתי בת שמונה או תשע. אבא כבר שירת בתפקיד מטה (אחרי שעבר קורס טיס במסלול של מכונני אוויר ושירת בתפקיד; ובטרם יעבור הסבה מקצועית בקורס בממר"מ לתיכנות), ובבית כבר היינו ארבעה ילדים. לשם "השלמת הכנסה" - כלומר תוספת למשכורת הקבע - נהג אבא לטוס פעם עד פעמיים בשבוע, כמהנדס טיסה של מטוס הבואינג 707. ואני פיתחתי פחד מפני הטיסות האלה. הייתי מתקשה להרדם באותם ערבים, שוכבת במיטה ומצפה לשמוע את אבא חוזר הביתה שוב, גם הפעם בשלום. הוא היה נכנס קרוב לשעת חצות ומוצא אותי, לעיתים, כשהעייפות לא הצליחה להכריע קודם, שוכבת בעיניים פקוחות, לב הולם, נכונה לחבק ולנשק אותו בשמחת ההקלה - ילדה-פולניה (מבית טוב).
אבא תמיד היה בעד להסתכל לפחד בלבן של העיניים ולהתגבר עליו. ברוח זו החליט שאם יקח אותי איתו לטיסה, ואראה במה מדובר, הפחד ירגע. וכך ביום חמישי אחד התייצבתי ביחד איתו בשדה התעופה בלוד. בתא הטייס התיישבו שני טייסים ואבא הסתדר במקומו מאחוריהם, מול לוח מכשירים ענק וצפוף. על שני הכיסאות הנוספים שבתא, ישבתי אני, והסטג'ר של אבא, שהתנדב לתת לי להחזיק את ידו בזמן ההמראה ולא שיער לעצמו שהוא מסתכן בלסיים עם יד שבורה ... כמעט. טסנו לרפידים. אני זוכרת את האכזבה מהמספר הקטן של החיילים שעלו על המטוס הענק בלוד. רוב המושבים נותרו ריקים, ואבא אמר שאם ברפידים לא תעלה קבוצה גדולה בהרבה בדרכה למרכז אז כל הטיסה היא סתם בזבוז של זמן וכסף. אני מתארת לעצמי שברפידים עלו קצת יותר נוסעים. בכל זאת, זה היה יום חמישי, ובטח רבים השתחררו לחופשת סוף שבוע. בין הנחיתה להמראה החוזרת, הספקנו לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל הצה"לי. וכשנחתנו שוב בלוד הסתבר שהטיסה השניה לאותו הערב בוטלה וכך חזרנו הביתה הרבה לפני חצות. וזו היתה הטיסה הראשונה בחיי. את הפחד היא לא הרגיעה, אבל זיכרון הילדות נחקק עמוק וחזק. לגלות שבמוזיאון חיל האוויר, בקצה אותה שדרה שבכניסה, בהמשך לסמל בסיס רפדים, ניצב מטוס הבואינג בכבודו ובעצמו (הוא זה אשר בתוכו "מוקרנים סרטי מורשת") היתה עוד חתיכת נוסטלגיה!

הבואינג 707 (ראם) של חיל האוויר ומהנדס טיסה (או מכונן טיסה ...) בפעולה

ואז צלצל הסלולרי, מחזיר אותי להווה. "איפה אתם?!" תהה אבא שלי "הסיור תכף מתחיל!" עזבנו את הבואינג מאחור (עוד נחזור אליו אחר כך) וחזרנו את כל אורכה של השדרה, מגלים שגם לאורך הצד הנגדי שלה יש מוצגים מעניינים, גם אם מאותו הסוג, וליד הכפיר פגשנו את המדריכה שלנו - חיילת חובה, שמהר מאד גילינו שהיא בת ממשיכה לאיש חיל אוויר, כמו רוב רובם של אנשי צוות המוזיאון, כפי הנראה. אנחנו מצידינו חשפנו את הקשר שלנו לחיל האוויר ואת העניין המיוחד שיש לנו במסוק הסופר פרלון. "כבר נגיע אליו!" הבטיחה, והתחילה הדרכה מסודרת - אחת על ארבעה, כי השעה היתה עדיין מוקדמת, יחסית, והמוזיאון די נטוש - קודם כל קיבלנו הסבר על המטוסים הראשונים ששירתו את חיל האוויר המתהווה במלחמת העצמאות - המסרשמיט והספיטפייר. המדריכה שלנו עתידה להפגין ידע רב עד לכדי פרטי פרטים גם בהמשך, בת שיח כמעט שווה לאבא שלי, שבכל זאת ידע להוסיף אי אילו פרטים כשהגענו למטוסים ששירתו את החיל במחצית השניה של שנות השישים ובמהלך שנות השבעים.
"מה זו המכונית הזו ומה היא עושה כאן, בין כל המטוסים?" תהו הבנים למראה מכונית החונה בתצוגה ...
המשך ...

והרשומה המומלצת היא רשומתו של motior הממשיך בסידרת ה"איך לעשות מה" שלו עם "איך לקום בבוקר".

מי הם "מפעילי המפלצות"? הכירו את מכונני הטיסה

על מסוקי הסופר פרלון, ביקור במוזיאון חיל האוויר ואבא שלי - חלק I

הסבא והנכד

"זה בסדר אם אקח את ט. (בן ה-11) למוזיאון חיל האוויר ביום ראשון?" שאל אבא שלי במהלך סוף השבוע של חנוכה, כאילו ניחש כמה שברתי את הראש איך נוכל לבלות את יום הנר השישי, שאיים מצד אחד להיות גשום, ומצד שני עמוס בילדים בחופש בכל מקום, מה שיפגום גם על בהנאה שלי וגם בזו של הילדים. נזכרתי שמוזיאון חיל האוויר בחצרים היה אי שם ברשימה המנטלית שלי לפעילויות שעשויות לעניין את הבנים, ושמחתי לענות "רק בתנאי שגם ש. (בן ה-6) ואני נוכל להצטרף!" בילוי במוזיאון עם אבא שלי - איש צוות אוויר בדימוס - נשמע מבטיח במיוחד. אבל מה אם ירד גשם? הרי התצוגה המעניינת כולה תחת כיפת השמים?! אחרי התלבטות קצרה והבנה שאם לא ביום ראשון, אז זה כבר לא יקרה בחג הזה, שהגשם יהיה מהסוג הקליל בכל מקרה, ובכלל - מתי  יורד גשם באיזור באר שבע?! החלטנו לצאת לדרך ולקוות לטוב.
בשעה 8:00, בהיותי האדם הדייקני והילדה הטובה והממושמעת שאני, עדיין, אספנו את אבא שלי ויצאנו לדרך, דרומה, כשכביש שש עוזר לקצר מרחקים וזמנים ורק בירידה ממנו, במחלף מאחז שלפני רהט, נרשם עומס לרגל תאונה. קצת אחרי 9:30  כבר חנינו בחניית המוזיאון. אבא הלך בראש, חבוש כובע מצחיה כחול שעליו מתנוסס סמל טייסת 114. במהלך הנסיעה שמחתי לדובב אותו, ואבא סיפר ... איך כשהתגייס לשירות החובה באמצע שנות השישים, שיבצו אותו בבקו"ם לחיל האוויר ושלחו אותו לשדה דב לקבלת שיבוץ בתוך החיל (עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, אעשה אני את אותה הדרך, רק שאני אדע מראש בדיוק לאן אני משובצת). בשדה דב, מספר אבא, יעדו אותו לשמש כטכנאי מכשירים בתל נוף, שהיה אז סוף העולם (שמאלה ואז ימינה). קצת מזל ותושיה, והוא מצא טירון אחר שהעדיף את תל נוף על פני ההצעה שהוא קיבל - הטכני של חיל האוויר בחיפה. אבא שמע חיפה ומיד נדלק: כשעלה לארץ גרו בעיר בשנה הראשונה, הדודים - אחות אימו ובעלה - גרים בחיפה. חיפה זה אחלה - שם יהיה מי שידאג לפנק אותו, והוא כבר הריח את הבישולים הטובים של דודה פ. נשאר רק לשכנע את המפקדים לבצע את החילוף, וכך הגיע אבא שלי למגמת טכנאי מסוקים בטכני של חיל האוויר. מדי ערב היה מתגנב דרך פירצה בגדר (שמסתבר שהיו קיימות כבר אז) ובורח לאכול ולישון אצל הדודים. מדי בוקר, השכם-השכם בבוקר, היה הדוד מקפיץ את האחיין לבסיס בדרכו לעבודה. והייתי עייף אחר כך כל היום, אבא עדיין זוכר, אבל למדתי טוב והייתי מצטיין, יודעים למה? הוא זורק מבט אל ט. במושב האחורי, שמחלק קשב בין סיפורי הנוסטלגיה למשחק באייפד, כי זה מה שהבטיח שאוכל לצאת בסוף השבוע הביתה, למרכז! ולפגוש את סבתא-של-ט-ו-ש, אני מוסיפה, בקריצה.

סמל יחידה 114

כשהסתיים הקורס, הסתבר שבכל זאת הגורל מתעקש להציב את אבא בתל נוף - הוא מצא את עצמו בטייסת 114, טייסת מסוקי תובלה, שבדיוק קלטה את מטוסי הסופר פרלון מצרפת. בניגוד למסוקים אחרים, שהובאו ארצה "בארגזים" והורכבו כאן, הסופר פרלונים הובאו מצרפת בשלמותם. מכיוון שהמשיך להצטיין, זכה אבא לטוס לצרפת כדי להעלות ארצה את הסופר פרלון מס. 17 - 17 הוא המספר הסידורי המייחד את המסוק הספציפי. כמכונאי מטוסים היה אבא אמור לטפל במטוס עד שיגיע ארצה בביטחה, אבל בדיוק אז הסתבר ש"ירח הדבש" של חיל האוויר וצרפת עומד לקראת סיום, והצרפתים לא ששים לתת לישראלים את המסוק שהבטיחו קודם לכן. הצוות הישראלי ביקש לערוך טיסת מבחן, "להרגיש" את כלי הטיס, והמריא כדי שלא לשוב ... מכיוון שהמסוק לא יועד לטיסות ארוכות, לא יכלו לטוס ישירות לישראל, ובמשך כמה ימים דילגו בין ערים אירופאיות - רומא, אתונה וכרתים. התמונות הישנות של אבא הצעיר נהנה באירופה מקבלות פתאום משמעות חדשה. איזה צ'ופר אדיר זה היה בשבילו אז, בימים ההם ...
בשנים הבאות עתיד אבא להעמיק את הידע וההכרות שלו עם הסופר פרלון ("הצרעה" בכינויו העברי). בעודו עוסק בתחזוקה ובתיקונים של הציפור המתכתית, למד את הקרביים שלה לפני ולפנים, עד אשר הכיר כל בוכנה וכל בורג. בראשית שנות השבעים שילב אבא בין הידע הטכני לתחביב בניית הדגמים מגפרורים (כן, כן, גפרורים!) ובנה סופר פרלון על פי המפרט הטכני המקורי שהיה בהישג ידו. די להזכיר את הדגם שנבנה גפרור לגפרור, וזכרונו עולה מיד בעיני רוחי: אורכו כמטר, החלונות אשר לכל אורכו וחופת הקבינה מצופים בפלסטיק שקוף, ששת הלהבים הארוכים עשויים אף הם גפרורים, ומחוברים למנגנון חשמלי שמסוגל לסובב אותם, כמו גם להאיר את פנים הדגם ולהוריד ולהעלות את דלת המשא האחורית. מאז עברו הרבה שנים, והדגמים העשויים גפרורים (היתה, בין השאר, גם אניה שנשאה בגאווה ואהבה את שמה של אימי) עברו איתנו מדירה לדירה. לא תמיד נמצא להם מקום של כבוד, והזמן גם הוא עשה בהם שמות. "כשאצא לפנסיה יהיה לי זמן לשקם אותם" הבטיח אבא במשך לא מעט שנים. והנה, סוף סוף, הגיעה הפנסיה והשיקום בעיצומו, מעלה זכרונות ונוסטלגיה, מעורר רצון לחזור ולבקר את המסוק בגודל הטבעי שהשתמר במוזיאון בחצרים. "מעניין אם זה הסופרפרלון מס. 17" תהה אבא על גורלו של המסוק הספציפי שהביא ארצה. "אולי יסכימו שנכנס אליו" קיווה.
המשך ...

היסעור העשוי מגפרורים (הסופר פרלון במחסן, מחכה לתורו ...)

ולרשומה הממומלצת: "שרי המנגנת" בבלוג "ממעמקים" של ori0911, שכמוני התפנתה רק לא מזמן לסכם את חוויות חנוכה ובעיקר לכתוב על המסיבה שנערכה בגן ועל הפתעה נוסטלגית ומרגשת שחיכתה לה שם.

יום הולדת יש רק פעם בשנה - המשך החגיגות

התמונה מהרשת

אז אחרי ש-ש. חיכה וציפה שיום ההולדת שלו סוף סוף יגיע, וכבר כמעט התייאש וחשב שזה לא יקרה לעולם, הגיע היום הגדול, בדיוק כפי שהבטחנו שיגיע, באמצע ובשיא החורף: בחוץ השתוללה סופה, שכמו היומולדת מתרחשת רק פעם בשנה, אם בכלל, והגשם ירד ללא הפוגה, שלג כיסה את ירושליים, הרמה ושאר המקומות הגבוהים. בבוקר שבו נערכה המסיבה בגן מצאתי את עצמי מתרוצצת מאה פעם (בערך) בין המכונית לגן, בעוד המטריה הגדולה של אבא משתדלת לסוכך עלי ועל כל הטוב שהבאתי מפני הגשם השוטף - העוגה, החטיפים, הקרמבואים וההפתעות, כולם הגיעו לבסיסם בשלום, שלמים ויבשים (פחות או יותר). ורק ילד אחד לבוש במיטב בגדיו, מוקף בחבריו, עקב אחרי המתרחש וביקש ללחוש לי באוזן ש-"אני לא יודע מה קורה לי, אמא, חם לי וקר לי ואז שוב חם" וכדי לבסס את טענתו ביקש ללבוש ולפשוט את המעיל האפור, חליפות. "אתה מתרגש!" בשרתי לו בצהלה, מבקשת לשכנע שזה בעצם חלק מכל הכיף. "עוד מעט הגננת תתחיל בחגיגה, ואתה הולך להנות ממש! כבר החלטת את מי תזמין לשבת לידך?" סוגיה קשה עבור מי שצריך לבחור שני חברים טובים, רק שניים, ואילו הוא מונה באצבעותיו כמעט עשרה ילדים וטוען שכל אחד ואחד מהם אהוב עליו במיוחד!

כשחזר הביתה, תחת גשם שוטף וברוח שאיימה לחטוף את המטריה, בישר לי שהזמין שלושה חברים: את דן, ואת אייל וגם את רותם - כי את רותם אף אחד אף פעם לא מזמין ...זהו ש. כזה מקסים.

החגיגות המשיכו בימים ובשבועות הבאים: חגגנו אצל סבתא אחת ואז אצל השניה. אצל כל סבתא היו עוגה ונרות לכבות ומתנות בעטיפות מרשרשות ש-ש. מיהר לפתוח ברגע שהתאפשר לו, כדי לגלות שעוד משחק או ספר התווסף לאוסף האין סופי שכבר יש לו בבית. אבל המתח היה עדיין בעיצומו: מתי, מתי, סוף-כל-סוף יגיע היום למסיבה אחר הצהריים עם דן, שבה כל ילדי הגן יגיעו לבושים יפה-יפה ויביאו כל אחד מתנה אחרת "הם יביאו מתנה אחת לי ואחת לדן, נכון, אמא?" ביקש לוודא.

בסוף-בסוף, סוף-כל-סוף הגיע יום המסיבה. ש. הלך לגן ואנחנו התרוצצנו לקנות ולהכין את כל מה שאי אפשר מראש: העוגה, הכיבוד למבוגרים, והאוכל שישביע את תיאבון הילדים. אחר הצהריים המוקדמים מצאו אותנו נרגשים וממהרים להתלבש במיטב המחלצות, להגיע בזמן למשחקיה ולפרוס את כל הטוב שהכנו לפני שיגיעו האורחים. בינתיים ערכו ש. ודן הכרות עם המפעילה ועשו חזרות על הקסמים שלימדה אותם. בסופו של דבר כולם נהנו עם המפעילה המקסימה ומהכיבוד, גם המילדים וגם המבוגרים, ובעיקר, כמובן, שני חתני יום ההולדת, אני בטוחה בזה, רק שאני לא כל כך זוכרת ... הייתי כל כך עסוקה בלדאוג לארח את כולם, לוודא שיודעים היכן הקפה ואיפה השירותים, שהפשטידות מוגשות בטמפרטורה הנכונה, ושכל הרגעים החשובים מתועדים במצלמה: ש. ודן עושים קסמים ע"פ הנחיית המפעילה, ש. רוקד עם נועה היפה, העוגה בשלמותה, העוגה עם נרות דולקים עליה, ו-ש. מכבה את הנרות, לא לפני שעצם את עיניו והביע משאלה שאסור לגלות, אחרת היא לא תתגשם .... 

בסיום החגיגה לא נותר לנו אלא להודות על ההחלטה הנבונה לערוך אותה במשחקיה, שם, תמורת תשלום לא-כל-כך-סימלי (אבל שווה!), אפשר להשאיר את כל הבלגן והלכלוך מאחורינו ושמישהו אחר יתמודד וינקה את מה שצונמי הילדים השאיר מאחוריו. אנחנו רק היינו צריכים לסחוב איתנו את צרור המתנות הגדול, שלא היה מבייש שום סנטה קלאוס. בבית, הילד העייף מהיום הארוך והמרגש עדיין התעקש לפתוח את המתנות, את כ-ל המתנות, אחת-אחת, בעצמו ובמו ידיו, ואבוי אם אחיו הגדול יציע לעזור לו בקריעה של אחת או שתיים מהעטיפות. לא! רק הוא! לבד! והוא לא עייף בכלל. כל מה שאמא הצליחה להעלים אלה כמה מתנות כפולות וספרים שעותקים אחרים שלהם כבר מפארים את ספריית הילדים שלנו, וטוב שצפתה את הנולד, ומראש פינתה מהארון כמה וכמה משחקים ישנים, שכבר לא תואמים את הגיל או שסתם אינם מוצלחים - להוציא ישנים מפני החדשים הרבים שהגיעו. וכשהסתיים טקס פתיחת המתנות (ורק אז) הסכים ש. להתקלח-ולמיטה. הוא נפל שדוד, נרדם כמעט לפני שראשו נגע בכר.

ובכך תם סופית ורשמית פסטיבל חגיגות הארבע לפרוץ ה-ש. אפילו הילד הפנים את הסופיות של העניין. עובדה - למחרת כשהשכים קום, כולו טעון במרץ מחודש, חיוך מרוצה ממאורעות יום אתמול עדיין משוך על שפתיו (היה שווה את כל הטרחה והמאמץ, ללא ספק), מיהר לשאול שאלה ראשונה על הבוקר: "אז מתי כבר יהיה לי יומולדת חמש??"!


ו ... הרשו לי להצטרף לראשונה למנהג ההמלצה על רשומה בבלוג אחר: "כולנו יהודים?" בבלוג "העורב שבדרך" של tweedle dee שהוא בלוג מומלץ באופן כללי. ברשומה המדוברת tweedle dee עוסק בשאלת הזהות היהודית לעומת האזרחות הישראלית. הוא אינו מתיימר לספק תשובות מוחלטות לשאלות הוותיקות והמורכבות, אבל עצם העיסוק בנושא נראה לי חשוב (וזורק אותי ישר בחזרה לשיעורי החברה בבית הספר). נראה שהשבוע הרשומה הזו, האקטואלית תמיד, רלוונטית באופן מיוחד.

.

יום הולדת יש רק פעם בשנה...

את הרשומה הזו התחלתי לכתוב בדיוק לפני שנתיים כש-ש. חגג ארבע. הייתי אז בעיצומו של משבר כתיבה בבלוג, ומשום מה לא פירסמתי גם את הרשומה הזו, שנקראת לי כעת ראויה ביותר. החודש מלאו ל-ש. שש, והוא ללא ספק בוגר בהרבה ממה שהיה כשהיה צעיר בשני שליש מגילו כעת. אבל ההתרגשות לקראת ובעת יום ההולדת, בעיצומו של החורף ולעיתים בעיצומה של סערה של ממש - נותרה כשהיתה. לכן אני מרשה לעצמי לפרסם כעת את מה שכתבתי אז עם תיקונים ותוספות מתבקשים.

כשחגגנו לו שנה, בחוג משפחתי-מורחב, ל-ש. לא היה מושג על מה המהומה.

כשחגגנו שנתיים במתכונת דומה - הוא נהנה מתשומת הלב.

בחגיגות גיל שלוש היה מרוצה במיוחד כשהגיע תורו, הפעם סבתא אפתה את העוגה שהוא אוהב, במיוחד בשבילו, והוא זה שכיבה את הנרות (עם עזרה קלה מאמא), וכל בני הדודים קנו לו מתנות, ציירו ציורים וכתבו ברכות, ואפילו שרו שירים ופצחו בריקודים, והכל כדי לשמח את ילד יום ההולדת - כלומר אותו.

קצת אחר כך התחילו חברים מהגן לחגוג ימי הולדת של גיל ארבע. כי ככה זה כשאתה יליד ינואר: או שנידונת להיות הגדול ביותר בקבוצת הגיל שלך, או - כמו במקרה של ש. - בין הקטנים. מעבר למסיבות יום ההולדת בגן, הזמינו רבים מבני הארבע את כל החברים לחגוג איתם גם אחר הצהריים: במשחקיה או בבית ולעיתים באיזה פארק, עם מפעיל (לרוב מפעילה), פיצה או נקנקיות בלחמניה וטרופית כמובן.

"ומתי יהיה לי כבר יום הולדת?" העלה ש. מהר מאד את השאלה המתבקשת לסדר היום.

ענינו שהוא נולד בחורף. שנחגוג לו בחורף, שיש עוד המון המון זמן עד אז, וקודם יעבור הקיץ, ויהיה חופש מהגן, ואז יתחיל ללכת לגן חדש, ויהיו חגים, ונחגוג לאחיו הגדול יום הולדת, והחורף יגיע וירדו גשמים, ואז ורק אז יהיה ש. סוף סוף בן ארבע ואנחנו נחגוג לו עם עוגה, וחברים והמון מתנות.

ואכן הקיץ נגמר, ו-ש. התחיל לפקוד את גן העירייה הסמוך לבית, וגם שם המשיכו חברים לחגוג את ימי ההולדת, גם בגן וגם אחר הצהריים, בבית.

"אוף!!!" ש. הפך חסר סבלנות ממש "מתי יהיה לי יום הולדת???"

הסברנו שקודם יגיע יום ההולדת של אחיו ואחר כך של הבן דוד ורק אחר כך, בינואר, באמצע החורף הקר והגשום (יש לקוות) יגיע גם יום ההולדת שלו.

ואכן, שבוע אחרי יום ההולדת של בן הדוד ירד הגשם הראשון. ש. שמח מאד: "אני אוהב גשם!" הכריז ודרש לצאת החוצה ולטבול את מגפיו החדשים בשלוליות. "עכשיו יהיה לי יום הולדת!" הכריז. "נכון אבא?" חיפש אישור. "יש גשם, וחורף ולי יש יומולדת בחורף!" לכו תסבירו שעדיין עליו להמתין חודשיים שלמים עד למועד המיוחל.

אבל זה היה זמן טוב להתחיל ולברר על מקומות ומפעילים לימי הולדת, כדי להקדים ולשריין תאריך לפני שיתפס על ידי אחרים. מי היה מאמין שמילדה לא מקובלת אגדל ואצמח להיות אמא של ש. החברותי: ארבע אמהות שונות פנו בבקשה לחלוק איתנו את יום ההולדת והוצאותיו, אחרי וועדת קבלה מיוחדת, בחרנו באחד מהחברים הטובים להיות שותף שווה במסיבה. כשנסגרנו סוף סוף על עצמינו, על מקום ועל מפעילה, יכולנו לבשר לילד שאין לו בכלל מה לדאוג, אמא ואבא כבר סדרו לחגוג לו יום הולדת במשחקיה ביחד עם דן. לו יכל, היה הילד מכין טבלת יאוש עד ליום ההולדת שהוא כל כך מחכה לו וגם מצפה לו. אבל, כאמור, רק עכשיו יחגוג ארבע. מעקב אחרי ימים ושבועות הוא עדיין מעבר לכוחותיו, שהחלו כלים.
שבועיים לפני התאריך הרשמי והחגיגה בגן וכמעט חודש לפני החגיגה במשחקייה הכריז ש.: "כבר אף פעם, אף פעם, לא יהיה לי יום הולדת!" הרגעתי אותו, והסברתי בהגיון שלכל אחד ואחד יש יום הולדת כל שנה, בדיוק פעם בשנה, וגם יום ההולדת שלו יגיע עוד מעט, הוא כבר מחכה ממש מעבר לפינה. "אבל אמא!" מחה "אני מחכה לו מהקיץ, והוא לא בא! כבר חורף, והוא לא בא!"

ואז, יום אחד, פתאום (או לא כל כך פתאום) הוא דווקא כן הגיע ובא: יום ההולדת הרשמי. כלומר, היום הזה בלוח שנה שבו לפני ארבע שנים, סמוך לחצות, על גבול היום הבא ממש, יצא ש. לאוויר העולם. רק שמעבר לעובדה המשמחת הזו, מדובר ביום חול רגיל לחלוטין של אמצע השבוע, עם קימה מזורזת בבוקר, וריצה אל הגן ובית הספר ומקומות העבודה .... "היום יום ההולדת שלי?" תהה ש. באכזבה תוך שהוא משחיל יד בת ארבע בדיוק לשרוול הסווטשרט ומרכיב את משקפיו "והולכים היום לגן?" כדי להמתיק את הגלולה המרה חזרתי הביתה עם ארבעה בלוני הליום ועוד אחד - גדול - לשנה הבאה. "ומה עם כיסא יומולדת?!" תהה ילד היום-הולדת, ועזר לי לקשט את מקומו הקבוע במטבח בבלונים שהבאתי ובכל הסרטים הצבעוניים שמצאנו בבית. בינתיים נאפתה בתנור העוגה למסיבה שתארך למחרת בגן, ובחוץ השתוללה סופה, שכמו היומולדת מתרחשת רק פעם בשנה, אם בכלל, וששיחקה לידינו כדי לקיים במלאו את מה שהבטחנו חודשים ארוכים כל כך: ש. חוגג יומולדת בשיא החורף, כשממש קפוא בחוץ והגשם יורד ללא הפוגה, ושלג מכסה את ירושליים, הרמה ושאר המקומות הגבוהים ....

להמשך החגיגות ...

יום הולדת

עת סיכומים.

שוב ושוב הם נוחתים עלי, לעיתים קופצים עם תזכורות בלתי ניתנות להתעלמות, ודורשים, כל אחד בתורו, את מלוא הצומי - התאריכים הראויים לציון: יומולדת יש רק פעם בשנה, אבל  ל כ ל  אחד יש יומולדת! ויש לא רק יום נישואין, אלא גם יום הכרות, ולשמרנים - יום לנשיקה הראשונה, שלעיתים מצויין בנפרד מיום תחילת החברות (ומה עם החיבוק הראשון?! לא מגיע לו יום-שנה? איזה אניברסרי קטנטן?). כיהודים-ישראליים אנחנו סוגרים שנה אחת ופותחים אחרת, לא פעם אלא פעמיים בכל שנה (גם אם היא לא מעוברת). ורק פעם בשנה - אבל  ב כ ל  שנה, יש לכל בלוג ראוי בלוגולדת.

וכל יום שנה כזה, דורש את הסכמ"ש (כלומר סיכום השנה) שלו. לקראת א' תשרי - הסמוך במיוחד ל-י' בתשרי, הוא יום הכיפורים - כל אחד מצופה לערוך חשבון נפש קטן, לתהות איפה הייתי ולאן אני הולך, ולאן הייתי רוצה להגיע, והאם אני בכיוון בכלל ... וכששוב מתחלפת עוד שנה אזרחית, ראוי סיכום רשמי יותר, של שנת כספים (ואיזה כאב ראש זה!) אבל לא רק. סביב יום ההולדת, כדאי לשאת עיניים אחורה ואז קדימה, לחשב את השנים החולפות, להרהר על משמעות הגיל הכרונולוגי ועל מקומו ואז לפטור הכל בכך שזה בסך הכל מספר. עוד מספר. נוֹ-ביג-דיל.

בלוגולדת זו בכלל חגיגה מיוחדת שבה נהוג לטבוע במספרים: מס רשומות - מאז הולדת הבלוג, ובשנה החולפת בלבד והיחס בין השניים; מספר מנויים, מספר כניסות ותגובות, ופוסטים שהם שיאנים במספר הכניסות ו/או התגובות. ושוב חשוב וצריך להשוות לביצועים מאז תחילת כל העיתים - כלומר מעת פתיחת הבלוג. אבל בסופו של דבר, אלה באמת רק מספרים. ולא רק כשמדובר בסטטיסטיקות הפרסום בתפוז: כל ציוני יום-השנה-ל- הם רק ציוני דרך, רק תאריכים שרירותיים, ורק אנחנו הם אלה המחליטים אם, איך, וגם איזה, משמעות לצקת לתוכם.

סיבה למסיבה זה תמיד נחמד, אבל אם קופץ עלי תאריך שרירותי שכזה בזמן שלא דיוק מתאים ומתחשק לי - אני פשוט מתעלמת. כן, גם אם זה יום ההולדת שלי! בגילי, חוויתי כבר כל כך הרבה ימי הולדת, שעוד אחד או שניים באמת שלא מעלים ולא מורידים (למרות שכעקרון הם מתעקשים על להעלות. לי. את הגיל.). אם מדובר ביומולדת של אחד האנשים הקרובים לליבי - אני אדאג שידע שאני זוכרת, לא תמיד באמצעות מתנה, לפעמים דווקא מחווה מתאים וראוי נדרש יותר מכל מוצר צריכה שהוא ... אבל ככל שזה נוגע אלי, באופן אישי, ציוני דרך משמעותיים הם לאו דווקא התאריכים המתבקשים בלוח השנה ... עם כל הכבוד לשנת 2014, שבדיוק נגמר לה המקום בלוח השנה, ו-2015 מחליפה אותה, לא הרגשתי צורך להתנשק עם א. דווקא בדיוק בשניה שהן מחליפות משמרת. היה לי הרבה יותר דחוף לישון כדי להשכים קום ולהיות רעננה בבוקר (זה לא בדיוק הצליח, אבל עזבו). להתנשק אנחנו מתנשקים לאורך כל השנה, והרבה, כך שההפסד מבחינתי אינו גדול ...

העיתים המשמעותיים שלי, הם הרבה פעמים מאד סובייקטיביים ... עכשיו, לדוגמא, אנחנו עסוקים (כמדי שנה בזמן הזה) בציון שש שנים לפרוץ ה-ש. וזה בהחלט מזכיר לי את הערב-לילה ההוא שבו נולד, בתרועה גדולה ובמהירות מפתיעה, שמאפיינת אותו מאז ועד היום, עד שדבק בו הכינוי 'ספיד גונסזלס'. וכשנעבור את פסטיבל החגיגות הזה (בגן, בבית, אחר"צ עם חברים ונציין גם בחוגים!), בטח נעסוק במציאת תחפושות לפורים (עוד תאריך די שרירותי, צודקים), ואז בהכנות לליל הסדר ובכלל חילופי העונות לאביב, אבל אז יתפוס את מקומו ארוע יותר פרטי-משפחתי שעוד אין לו תאריך מדוייק - מתישהו באביב, יוולד לבנים שלי עוד בן דוד חדש דנדש, ואחר כך כבר נמצא במה להתעסק הלאה .... כנראה שבסיום הגן והעליה לכיתה א' (מרגש!) ובסיום כיתה ו' ומעבר לחטיבה (מרגש לא פחות!). עוד קביעות שרירותיות, אבל כאלה שאי אפשר להתעלם מהמשמעות שלהן!

ויש עוד תאריך שיש שרוצים לשכוח ממנו, שמקווים שלא ישימו לב שהם הזדקנו בעוד שנה, ובעצם בכמה וכמה וכמה שנים. אבל אני לא אשכח ולא אסלח, כי את הגיל העגול ש-א. עומד לחגוג (בעוד ארבעה חודשים שלמים, ואם ירצה, וגם אם לא ...) לא חוגגים כל שנה, ואפשר לומר שגם לא פעם בעשור. זה ארוע שקורה פעם ביובל, תרתי משמע!

Happy New Year!