אני והאגו ... או - אגו, אגו טריפ ומה שביניהם

"אז מה, זה הכל עניין של אגו?" שאל אותי כשהבין את אכזבתי. שוב לא קודמתי. שוב העדיפו אחר על פני: יותר צעיר, פחות מנוסה, יותר ייצוגי ובעל ידע פחוּת. שוב נשלחתי לסוף התור, ואולי תורי לא יגיע אף פעם, אולי זה מה שמנסים לרמוז לי, כשפתאום האפשרות שאני מתפחת ומתחזקת אגו נזקפים לחובתי. האם אגו היא מילה גסה? האם יתכן שהפכתי, ללא משים, לאגו-מניאקית, ויצאתי, תיקי על גב, לאגו טריפ?

התחנה הראשונה והמתחייבת היא ביקור חוזר על ספת הפסיכו-אנליטיקן פרויד, שהבחין בין האיד, לאגו ולסופר-אגו כשלושת המרכיבים של הנפש. האיד מייצג את הדחפים הראשוניים והאינסטיקטים שאיתם אנחנו נולדים. הוא מסתפק בבסיסי ובמועט - תחושת שובע, שתיה לרוויה, מנוחה מספקת, טמפרטורה נעימה - אבל מתקשה לדחות סיפוקים. הסופר אגו מתפתח ככל שהילד גדל, מתבגר ולומד שקיים בחוץ עולם שלם, שיש עוד אנשים מלבדו וגם להם יש צרכים. הסופר אגו מייצג את המוסר והמצפון. הוא הג'ימיני קריקט של כל אחד מאיתנו, אשר מאפשר להתחשב באחרים תוך דחיית סיפוקים. והאגו הוא מה שבין שניהם - מי שמתווח ומאזן בין ה-"מגיע לי, ורק לי, ה-כ-ל - כאן, עכשיו ומיד" לבין המציאות שבה קיימים גם אנשים אחרים שכל אחד מהם משוכנע, ממש באותה מידה, שגם לו (ורק לו) מגיע, ולא סתם אלא כאן, עכשיו ומיד! האגו יודע לאזן בין הצרכים שלי לצרכי האחר - לפעמים שלי גוברים ולעיתים אלה של האחר דורשים התחשבות מיוחדת או מיידית. האגו מבין שאם אנסה לאהוב את רעי (כמעט) כמוני, יש סיכוי טוב שגם הוא, בתורו, יבוא לקראתי ויוכל להיווצר שיתוף פעולה וזוג או קבוצה או חברה יתהוו לכלל שלם העולה בהרבה על סך כל חלקיו. 

מי הייתי ללא האגו שלי, עצרתי בתחנה נוספת, לתהות. מן הסתם, לא הייתי אני, הייתי משהי אחרת. אולי אגו-מניאקית, שלא רואה ממטר, מנופחת מחשיבות עצמית, סוגדת לעצמי וסבורה שאף אחד לא משתווה לקצה הציפורן של האצבע הקטנה בכף רגלי. ואולי דווקא הייתי אלטרואיסטית, מוכנה להקריב את טובתי האישית ואפילו את חיי למען מטרה נעלה, א-לה טרומפלדור ו"טוב למות בעד ארצינו" (אמר או לא אמר?). האם יתכן שאם הייתי מוותרת על האגו שלי הייתי מגיעה להשגים שעבורם עמלתי במשך שנים ארוכות - השכלה שנרכשה בדם, יזע ודמעות, ניסיון שנבנה במשך שעות ארוכות שמצטברות לכדי ימים, חודשים ושנים? הרי זה האגו שלא הסתפק בלהיות סתם עוד אחת שממלאת את חובתה וחוזרת הביתה בשלום, שביקש יותר מרכישת מקצוע שיאפשר השתכרות ו"קיום בכבוד", שכמעט תבע להצטיין, להיות הכי טובה שאני יכולה להיות, לצאת מעורי לעיתים, כדי ללכת עוד קצת, עוד מייל אחד נוסף. האם ההנהלה במקום העבודה היתה מעוניינת להעסיק אנשים חסרי אגו? על פניה זו אפשרות מפתה בהחלט. אנשים, כנמלים עמלות, יעבדו בחריצות ללא הרף וללא ציפיה להכרה ותגמול הולמים. האם באמת יש אנשים כאלה? שבתנאים האלה ישיכו לתת מעצמם לאורך זמן ללא תמורה? אני בספק.

עדיין צריך לשים לב שבזמן שמטפחים את האגו, הוא אינו גדל למימדים מפלצתיים עד כדי התהוות של אגו מניאק אשר מטה את הכף לטובת אני ואפסי עוד. אנשים בעלי אגו מנופח יתר על המידה, בטוחים שהם צודקים תמיד ומתקשים להיות קשובים לאחרים, ללמוד מהם ולהמשיך ולהתפתח - אישית ומקצועית. עם אגו מאנייקים קשה ולא נעים לעבוד, ועל עובדים כאלה האירגון בהחלט יכול לשקול לוותר.

לכן, בסופו של יום (ושל דרך) החלטתי להשאיר איתי את האגו שלי, ורק לשמור אליו שלא יגדל ויתנפח יותר מדי ...

ואתם - איך אתם חיים אם האגו שלכם? (אם יש לכם אחד?)


ג'ימיני קריקט (Jiminy Cricket)

"פרפרים" - סיפור לחנוכה

בדצמבר 2007, בדיוק לפני שבע שנים, פרסמתי כאן, לראשונה, את הסיפור "פרפרים". ט. היה אז בן שלוש, ש. היה לכל היותר בתכנון ... מאז עברו הרבה מים בנהרות, המוני רשומות נכתבו, בלוגרים חדשים הצטרפו ואחרים נטשו או התגלגלו למקומות אחרים (האם יש מי שהכיר וזוכר, מלבדי, את החתולה בסנדלים, מטוב-ועד-רע, פסיפלורה מלוחה ופאריז במאי? את הר הקסמים, דקה לארבעים ואת סוקי בוודאי יש שזוכרים ...). אתמול הייתי בחגיגת חנוכה בגן של ש. האחרונה שלי בתור אמא לילד בגן. אולי זה מה שגרם לי להזכר בסיפור שכתבתי כשעוד דמיינתי איך זה יהיה להיות אמא, ואיך ארגיש כשאלווה את יוצא חלצי למסיבה בגן. המציאות, ממרומי גיל ארבעים פלוס (פלוס), שונה מהדמיון של בת השלושים וקצת שהייתי. ועדיין, הסיפור, כבודו במקומו מונח, ומי מקוראי שהצטרף בשבע השנים האחרונות ולא יצא לו לקרוא - אולי ישמח לעשות זאת עכשיו, ואני מקווה שיהנה ואולי אפילו יגיב ...

הסיפור, כאמור, נמצא כאן.

זה חורף, זה?

מישהו יכול להסביר לי מה הקטע עם חורף 2014-2015? הוא התחיל די מוקדם ודי בעוז, אבל אז נראה שהתחרט ממש בשיא. השיא היה כמובן שבוע שלם של גשם בעוצמה מתונה, מתוזמן היטב עם הביקור בארץ של שלושת הניו-יורקרים האהובים עלינו, שבנו תילי תילים על להפשיר בארץ מהקור שכבר שורר בצפון אמריקה, לבלות בחוץ, בשמש, בפארקים ועל חוף הים, כפי שאי אפשר לעשות עכשיו בביתם-הרחוק-מהבית. מרפי, כהרגלו, החליט לעבוד שעות נוספות, ולהראות לכולנו מה זה לתכנן תוכניות: אז מה עושים עם ילדון חמודון בן שלוש, נבון ודו-לשוני, כשאי אפשר לצאת החוצה כי קר ורטוב? אימו - הלוא היא אחותי - תלשה שערותיה, והרגישה ממש בבית, לא רק כי כאן תמיד יהיה ביתה ולא משנה כמה תתארך שהותה ביבשת המוזהבת, אלא כי גם בניו יורק היציאה לבילוי בחוץ הינה בלתי אפשרית בתקופה זו של השנה, והיא מטפסת ביחד עם הילדון על הקירות הסוגרים על שניהם. "בפעם הבאה אני באה רק בקיץ!" הכריזה, רק כדי לצפות בעיניים כלות במזג האוויר הצפוי בשבוע שבו כבר לא תהיה הארץ: עשרים מעלות פלוס פלוס, בצהריים בצל! "אז תאריכו בעוד שבוע!" הצעתי לרקום מזימה כנגד מרפי, ודחות את הקץ. פרידות זה מדכא, וגם לא מתרגלים אליהן, מסתבר. הפרידה הספצפית היתה בלתי נמנעת ונערכה במועדה כמתוכנן ...

אני יודעת שעל מרפי אי אפשר להערים. אם הניו יורקרים היו נשארים - מזג האוויר היפיפה והמושלם של השבוע האחרון בטח היה מתקלקל איכשהו. אבל הם נסעו ואני מצאתי סוף-סוף זמן לעשות חורף-קיץ בארון של א. בנזוגי שיחיה ושלי. אצל הילדים השלמתי את המשימה הרבה קודם, כמובן, אבל בחדר הארונות שלנו שלט עד סוף השבוע האחרון כאוס מוחלט, של סוודרים על גבי חולצות דקות-וארוכות (הידועות בכינויין "חולצות מעבר") על גבי חולצות בעלות שרוולים קצרים וגופיות. חוקר מזג האוויר יכל לשרטט עקומה מדוייקת של התנודות בטמפרטורה בשבועות האחרונים, על פי מיקומם היחסי של הבגדים השונים בערמות הדחוסות באופן בלתי אפשרי בין זוגות של מדפים. אז עשיתי סדר כהלכתו: כולל טיפוס על סולם, ריקון המדפים כולם, ניקוי המטלית לחה ומיפוי ופינוי של מה שלא נלבש בשנתיים האחרונות ולכן, מן הסתם, לא ילבש גם בעתיד. לרגע האמנתי שאני מסוגלת להיות בלאבוסטה אמיתית, וכמובן שלא שכחתי להשאיר כמה חולצות קצרות (ואהובות) בהשג יד, עבור כל אחד מארבעת דיירי הבית, כנגד המרפי הנ"ל, אתם יודעים.

אבל מרפי ממש לא התרגש, והחליט שאם עכשיו לא קיץ, אז לפחות שיהיה אביב, והשאיר אותי תוהה לשם מה התאמצתי כל כך, שלא לדבר על ריצת האמוק שרצתי להוציא כספים בהאנגר על בגדי חורף לשני הבנים, כי לפני שבוע עוד היה כאן ממש קר ונתקענו בלי מספיק פוטרים חמים ועם מעילים קצרים למידותיהם של הילדים הגדלים. מישהו זוכר עכשיו שממש קפאנו מקור? שהפעלנו מזגן על חימום? שנצמדנו חזק לפוך? א. רמז שהוא רוצה בחזרה את שמיכת המעבר שלו. הבהרתי לו שאין מצב, היא כבר כובסה ואופסנה גבוה למעלה, אבל האמת היא שרק המחשבה על המעילים החמים עושה לי רע.

אז זהו? היה חורף ונגמר, אני תוהה בעודי מסתכלת על הסוודרים העבים במקומם המכובד והנגיש, במרכז הארון, לא נזדקק להם יותר השנה? כדאי לעשות אולי קיץ-חורף ולהחזיר את מצב הארון לקדמותו? הייתכן שחורף 2014/5 החליט להתאים את עצמו לקיץ שקדם לו, שבחסות החמאס והטילים לא ממש היה קיץ: לא מספיק הלכנו לים ולבריכה, לא בלב שלם ושקט בילינו בחוץ, בפארקים ובגינה השכונתית. זה לא ממש היה קיץ, אולי קייצון, אבל כולי תקווה שהחורף לא יתגלה כחורפון, על אף שכבר הוריד כמות גשמים מכובדת, הלוואי וההתחממות היא רק לצורך הקררות נוספת - עם כל אהבתי לקיץ, חורף צריך להיות פה! ויש תקווה קטנה: שלישי אמור להיות שוב גשום!

קיץ אינדיאני

העוזרת

י. מספרת על הפעם הראשונה שבה הגיעה לבית הורי לראיון עבודה: אמא הראתה לה את הבית הלא-קטן שבו גרו שש נפשות וכלב והיווה אבן שואבת לחברים. לא אחת דמה לתחנת רכבת ומרכזיה (כי הימים היו ימי התרום-מכשירים-סלולרים). אחר כך ישבו שתיהן בפינת האוכל ושתו קפה. ל-י. כבר היה וותק לא מבוטל בכלל בניהול משקי בית, של שתי משפחות, שלכל אחת מהן שמור מקום מיוחד בליבה, אבל הבית שלנו הטיל עליה מורא. זה לא הולך להיות פשוט בכלל, חשבה לעצמה, ואמרה לאמא שהיא צריכה לחשוב על זה קצת, לישון איזה לילה או שניים או שלושה, והיא כבר תודיע לה. לאמא תמיד היו אינטואיציות חזקות ויכולת מופלאה להגיד ולעשות את הדברים הנכונים, והיא שלפה מפתח, הכריזה שאין על מה לחשוב בכלל, אלא פשוט לצרף לחישוק שבצרור המפתחות של י. וככה היא הפכה לבת בית וחלק מהמשפחה. כשעזבתי את הבית - י. הקצתה לי יום בשבוע, שבו היתה מגיעה בבוקר ועוזבת כעבור שעות ספורות דירה מתוקתקת ומדיפה ריח קליל של ניקיון. כש-א. ואני התחתנו - י. היתה שם כמובן, עם כל בני המשפחה והחברים שבאו להתרגש ולשמוח איתנו. כש-ט. נולד, לפני אחת עשרה שנה (כמעט בדיוק) חזרנו מבית החולים לבית מתוקתק, מדיף ריח ניקיון טרי וזר ענק עם ברכה מרגשת. כשהבאנו את ש. הביתה, לראשונה, הן כבר עבדו בצוות: י ו-ר, המטפלת המיתולוגית כמעט באותה המידה.

אני מרגישה שזה הבית שלי, אומרת י. כשהיא מגיעה בבוקר, אנחנו מתחבקות, מתנשקות (כי לעיתים עוברים שבועות ואנחנו רק מדברות בטלפון - כשהיא מגיעה אני כבר בהעבודה)  ואז י. מניחה את צרור המפתחות על שולחן הכניסה, ומצרפת את השעון וצרור הטבעות. היא שואלת לשלום הילדים, ואם יצא לה לראות אותם - היא מאושרת, אחר כך, על לכוס קפה, תספר לי את כל מה שיושב לה על הלב, על הקשיים של הבת ועל ההצלחה של אחד הנכדים, על מעשי הקונדס של אחיו הקטנים בשבת ועל הויכוח עם בעלה, שמעריץ את הבלטות עליהן היא דורכת (ואיך אפשר שלא?) אבל מסוגל לפעמים להוציא אותה מדעתה. אני אוהבת את א. שלך! תכריז אז. אין עליו! הו.הו. גם הוא יודע להוציא מהדעת, אניח את דעתה, בלי לפרט.

וכך עברו השנים ... חמש עשרה במניין. הנכדים שלה גדלו והתגייסו לצבא וחלקם הספיקו אפילו להשתחרר. ט. הגיע לגיל דו-סיפרתי. הקן של ההורים שלי התרוקן והם עברו מהבית הפרטי לדירה לא רחוקה, ו-י. איתם. אבל כמו כולנו גם י. לא נעשתה צעירה יותר. כבר מזמן שהיתה אמורה לצאת לפנסיה, והעבודה פיזית וקשה ושוחקת. "י. אמרה שהבנות שלה ביקשו שתפסיק לעבוד." כך בישרה לי אמא שלי ערב אחד בשיחת טלפון שיגרתית, מפילה את הפצצה. באמת? זה סופי? תהיתי, וגם א. הרים גבה. זה היה הוא שפגש אותה כשהגיעה בפעם הבאה. היא רוצה להמשיך עוד קצת, בישר לי בשמץ של הקלה. "אני לא עוזבת אותך עד שתמצאי מישהי אחרת!" הבטיחה י. באוזני. "מישהי שאת יכולה לסמוך עליה, שתלכי לעבודה ותהיי רגועה, ותחזרי וכל דבר יהיה במקומו ושתגיע לכל פינה, בלי להזניח." כן. בטח. לכי תמצאי אחת כזו, שכמו י. יודעת לבד להזיז את המקרר ולנקות גם בתוכו, לפרק אהיל ולשטוף אותו, לא להזניח תריסים ושטיח שדורש כביסה ביד ....

אמא יצאה לפנסיה ושחררה את י. לפנסיה משלה. פולניה אמיתית, אמא שלי, פרשה מעבודתה והתמסרה לניקוי הבית שלה. אין מצב שאני, לבדי, אוכל לתחזק את הדירה שלנו. בכלל לא בטוח שבתאוריה אני יודעת לעשות זאת. י. אחראית לכל. אבל אין ברירה, אלא להתחיל ולהפיץ את השמועה בין חברות ושכנות ואמהות בבית הספר ובגן ובכל השכונה כולה: אני מחפשת עוזרת! תיקון: אני, הסנובית, עם העוזרת המהוללת שסרבתי לחלוק כל השנים (ולכו תסבירו שזו י. שלא הסכימה להתמסר לעוד משפחות), זקוקה עכשיו לעזרה מאחרים. ובכל זאת ניסו לעזור לי. לא פשוט למצוא ישראלית שמעוניינת לעבוד בניקיון ושעובדת טוב ושגם יש לה יום פנוי. אבל לבסוף הלחם ששלחתי על פני המים חזר בדמות בחורה שעוד אין לה שלושים אבל יש לה ילדים קטנים ומעוניינת להתחיל לעבוד. קבענו לאחרי החגים, אחרי שהילדים חוזרים למסגרות, אחרי שהשגרה והרוגע יחזרו אלינו לטובה.

את בטוחה שאת רוצה לפרוש, כן? שאלתי את י. עוד פעם אחת אחרונה. כי יש מישהי שמוכנה לבוא, בישרתי. קבעתי איתה לאחרי החג. ו-י. נתנה בירכתה "שיהיה בשעה טובה!" חכי - ציננתי את התלהבותה - נראה איך היא, יכול להיות שעוד נזעיק אותך בחזרה. ו-י מחייכת ועונה כהרגלה: אני - לשירותך.

אז במוצ"ש של אחרי החגים סימסתי לבחורה החדשה שאני מחכה לה בבוקר בשעה שקבענו. ולא כל כך ישנתי טוב בלילה, והתגעגעתי לידיעה ש-י. תגיע ותתקתק את הכל כמו שרק היא יודעת, וחששתי איך תהיה הבחורה החדשה ואיך אסתדר איתה וכמעט קיוויתי שלא תבוא, ותהיתי איך זה שלא השיבה למסר ששלחתי. התשובה הגיעה בשבע ועשרים דקות בבוקר. הילדה קצת לא מרגישה טוב, ומספר הטלפון שלי אבד ואם לא הייתי מסמסת לא היתה דרך להודיע לי. אז לכי לעבודה - הציע א. ובאמת אין טעם שאשר בבית, מאוחר יותר אדבר עם י. אולי תוכל להגיע למחרת, לבית שכבר סידרתי במיוחד ועכשיו דורש ניקיון יסודי. אבל כבר היתה שעה מאוחרת מדי, של פקקים. אתחיל לעבוד מהבית, הסברתי ל-א. ואצא אחרי שיתפנו הכבישים.

הצלצול בדלת נשמע בשמונה עשרים וחמש. הילדים כבר יצאו למסגרות, אני בחדר העבודה שוקעת בחומר רלוונטי אחרי ארבעה ימי חופשה. מי זה יכול להיות עכשיו? קרקוש מפתחות בדלת, י. נכנסת. חיבוקים. נשיקות. אפילו שרק לפני שבוע התראינו פנים אל פנים ונהלנו את השיחה ההיא. יכול להיות שהיא שכחה? התבלבלה אחרי החג וסוף השבוע הארוך, והבישולים והארוחים וכולם שוב היו אצלה ...

נו, היא אומרת, איפה הבחורה?

הבחורה .... כן ... אני מקריאה לה את לשון ההודעה. "טוב, ילדה חולה זה דבר שקורה" היא פוסקת. "כולנו רק בני אדם." כולנו. אכן. אני לא מזכירה לה את מה שהיא אוהבת לתאר: בכף יד חמש אצבעות, כל אחת שונה מחברתה, ככה גם אנחנו, בני האדם.

אז שאשר לעבוד? היא שואלת אחרי שאנחנו מתיישבות לשתות ביחד קפה ומתעדכנות באיך עובר החג והיא מברכת על שעבר בשלום וסוף-כל-סוף שיגרה. אני לא בטוחה שאני שותפה לשמחתה. עוד אתגעגע לכמה ימים בבית במקום בעבודה. 
את יכולה? לעבוד? אני שואלת לוודא, הרי רק באה לבדוק, לראות מי הבחורה ואיך היא (האם יכול להיות שגם ל-י. היה קשה לישון בלילה? שגם היא התגעגעה לבוא לבית המוכר לה טוב כל כך?)

י. שולפת מהתיק בנון-שלנטיות חולצת עבודה, המכנסיים מונחים במקומם הקבוע בארון, ויאללה, את לכי לעבודה, היא פוקדת עליי, תשאירי לי הכל, את יכולה להיות שקטה. ואני אכן שקטה, הכי שקטה בעולם, נוהגת לי בגשם, מברכת שהפקקים התפנו ברובם ויודעת שנחזור לבית שעבר תחת הידיים החרוצות, המנוסות והאוהבות של י.

אבל באותה המידה אני יודעת שרק דחיתי את הקץ הלא רחוק בכלל. כמה יכולה אישה בת שבעים פלוס - בריאה וחרוצה ככל שתהיה - למשוך בעבודה במשק בית? ובו בזמן הצעירות של ימינו לא ששות לקחת על עצמן עבודה כזו ... למישהו יש רעיון איפה מוצאים עוזרת טובה ואמינה?

שיחות עם ש: ברכות ראש השנה ומה עושים החיילים במשרדים ...

לקראת ראש השנה חזר ש. מהגן וסיפר שהכינו המון ברכות לקראת השנה החדשה. כשהתעניינתי אילו ברכות ברכו, התעקש להראות לי בפנטומימה:

עשה תנועות מציצה בשפתיו - שנה מתוקה!

ליטף את ראשי - שנה טובה!

הוא התקשה לפנטם שנת בריאות ושנת ביטחון.

ואם כבר שנת ביטחון, שאלתי מה עם שנת שלום - איחול וייחול מתבקש אחרי הקיץ הסוער שעברנו.

שנת שלום? התפלא הילד, מה פתאום?

בטחון ושלום, כן, למה לא?! התעקשתי.

אמא, הוא נתן את המבט החצי-מיואש-ממני שלו, אין שלום ורק החיילים נותנים לנו בטחון!

כמעט שהתעלפתי. זה פשוט נורא, עם הגננת הזו. בשנה שיעברה היא שתפה ילדים בני חמש בסיפור חטיפת הנערים ועכשיו - זה?! אמא של נ. הולכת להתפלץ, בישרתי ל-א. אישי, היא הרי יונה צחורה, וכבר ניסתה לרמוז לגננת שתשאיר בבקשה את הפוליטיקה מחוץ לגן!

אבל עוד לפני שהחלטתי אם לדון איתה בעניין או להניח לה לטפל בו לבד, למחרת בבוקר, בכניסה לגן, קידמה אותי ברכה גדולה - "שנת שלום!". מסתבר שהפעם זו לא הגננת אלא הילד שלי בעצמו. אמנם היד החזקה שלו היא השמאלית, והמידה בבגדים ללא ספק Small (אחיו היה רחב וגדול יותר כשהיה בגילו) אבל הילד - שומו שמיים - מפתח נטיות ימניות עוד לפני שמלאו לו שש!


מה עושים החיילים?

ואחרי סוכות, כשחזרנו לשיגרה, בדרכינו למסיבת יום הולדת של חברה מהגן, שאל אותי ש: אמא, מה עושים החיילים במשרדים?

בקשתי ממנו לחזור על השאלה פעם שניה ואפילו שלישית, עד שהבנתי שהוא מתעניין בעיסוק של לובשי המדים שהולכים כל בוקר לצבא.

יש כל מני תפקידים, הסברתי, יש כאלה שמפענחים תצלומים שטייסים מצלמים מהאוויר.

"טייסי קרב?" שאל הילד

"יש גם טייסי קרב, אבל תצלומי אויר מצלמים בעזרת מטוסי ריגול."

"ומה עוד, אמא?"

מכיוון שחלק ניכר מהמשפחה שירת בחיל האויר (ואני דור המשך ...) הדוגמאות שעלו בראשי היו בהתאם: הסברתי שהמטוסים מתקלקלים לפעמים ויש חיילים שהם מכונאים שמתקנים את התקלות, ושיש מחסנים עם חלקי חילוף למטוסים וכך יש חיילים-מחסנאים, ויש, סיפרתי, חיילים שעובדים ביחידת המחשב, ועוזרים לנהל את המלאי במחסנים בזה שהם מפיקים דוחות ומתריאים אילו חלקים חסרים או שתוקפם פג - זה מה שאני עשיתי כששרתתי בצבא, הסברתי, זה לא נשמע כזה מעניין, נכון? אמרתי לפני שהבנתי שאני מרימה להנחתה.

"לא, זה לא נשמע מעניין" פסק ש. "יותר מעניין להלחם!"

חשבתי שאני נחנקת. בלעתי את הרוק, נשמתי עמוק, והחלטתי לבדוק את הסוגיה קצת יותר לעומק: "זה לא מפחיד לצאת להלחם?"

"לא כל כך" השיב לי.

סיפרתי את זה ל-א. באותו הערב, אחרי שהבנים נטשו את שולחן האוכל והשאירו את שנינו לסיים את הארוחה. משום מה הילדים תמיד אוכלים מהר מאיתנו. לפחות זה משאיר לנו קצת זמן זוגי.

א. הקשיב וכשהבין את הפואנטה הכריז: "הרסת לי את התיאבון!" וכל מי שמכיר אותו יודע שזה כמעט בלתי אפשרי ... להרוס ל-א. את התיאבון.

אזעקה ואזעקות

אזעקת הבתולין שלי

האזעקה הראשונה ברחבי גוש דן, שבישרה, מבחינתי, את תחילתו של 'צוק איתן', ביום השלישי ההוא, בשעה שבע, היתה האזעקה הראשונה שלי.

בסבבים הקודמים נשמעו אזעקות בתל אביב, בחולון ובראשון, אבל אלינו, לשימחתינו, הם לא הגיעו אז.
במלחמת המפרץ של שנת 90' לא הייתי פה. שלושה שבועות לפני שפרצה השתחררתי מהצבא והצטרפתי להוריי, אחי ואחיותיי ששהו באותה העת ב'רילוקיישן' בארצות הברית.

במלחמת יום כיפור הייתי בת שלוש. הזכרונות הבודדים מאז מתערבבים עם מה שסופר לי אחר כך. אזעקה של ממש לא נחרטה בזיכרוני. אני רק זוכרת את עצמי עם אמא בבית של סבא וסבתא - הוריה. עברנו לגור אצלהם אחרי שאבא, איש צבא קבע, הוזעק בבוקר יום הכיפורים. ההורים מספרים שכשהתארגן לצאת התחלתי לבכות בהסטריה, שפרצה מלחמה ואני מפחדת. זה לא זכור לי, אבל נדמה לי שאני זוכרת את דוד שלי - משוחרר טרי-טרי משירות החובה בתעלה - מכין אותנו בערב לאפשרות של אזעקות, כי זה מה שאומרים בחדשות. גם הוא גוייס, למילואים, די בהתחלה. אז אולי הספיק להיות איתנו ערב אחד או שניים, ואולי זכרוני בוגד בי, אבל את ההמשך מאשרים גם המבוגרים: השכנים בבניין של סבא וסבתא ירדו כולם למקלט והתארגנו לישון שם, ואילו אצלינו הוחלט שמאחר והדירה בקומה ראשונה (גם אם על עמודים ...) היא מקום בטוח מספיק. אותי, בכל מקרה, הטיעון הזה לא שיכנע, ושוב החל הבכי שאני מפחדת, עד שאמא או סבתא נאלצו לרדת איתי למקלט. לא ישנו שם, פשוט נרגעתי ואז עלינו (ואולי פשוט נרדמתי, והעלו אותי ישנה).

דברים שלא ידעתי (ולא רציתי לדעת) על אזעקות

הן באמת עולות ויורדות במקרה של אזעקת אמת.

הן מחרישות אוזניים ומפחידות הרבה יותר מהמחשבה על הסכנה שמפניה הן מתריאות - בעיקר כשזה נוגע לילדים.
אחרי שתיים שלוש אזעקות, כל הזמן נדמה ששומעים עוד אחת שמתחילה, הכל דומה לאזעקה: רוח מייללת, גרירה של כיסא, התחלה של סירנה של אמבולנס.

אחרי עוד כמה אזעקות כבר לומדים שכל מה שחלש, הוא כנראה לא הדבר האמיתי, ועדיין החיקוי המוצלח של ש. בן החמש וחצי לאזעקה, הצליח להקפיץ אותי לפחות פעם אחת.

לומדים גם לא להתרגש מאזעקה רחוקה, ולסמוך על פיקוד העורף - אם זה רק בישוב הסמוך, הרי שאנחנו פטורים הפעם מכניסה לממ"ד.

דקה וחצי מעולם לא נראתה ארוכה כל כך. אחרי ההלם הראשוני, נהייתי קצת יותר קוּלית: כשכולנו בבית בזמן האזעקה, יש זמן אפילו לכבות אורות מיותרים בחדרים, ממילא לא נזדקק להם בעשר הדקות הקרובות.

ואם תהיה אזעקה ...

בדיוק באמצע המקלחת - מתעטפים במגבת ורצים לממ"ד.

וכשנהיה בגינה - יש מספיק זמן לרוץ לבניין ולרדת לחניון התת קרקעי.

בנסיעה - נעשה כבר מה שכולם מסביב יעשו.

בדרך לחבר - אולי עדיף לנסוע? בסוף הלכנו רגלית, ועיני חיפשו מקלטים אפשריים לכל אורך הדרך, שלוקחת בסך הכל חמש דקות.

והסבתא שמטיילת עם הנכדה בת השנתיים שדוחפת עגלה ובה בובה - איך היא לא חוששת? ואם תהיה אזעקה?
קוראת ספר או צופה בסרט, ולא יכולה שלא לקנא בגיבורים שלא צריכים לחשוש פן אזעקה תשמע פתאום.

מרחב מוגן דירתי

הממ"ד בדירה שלנו משמש בדרך כלל כחדר ארונות. מעולם לא בילינו בו כל כך הרבה זמן כמו בשלושת השבועות האחרונים (וזה כולל אפילו אותי, המתלבטת, סידרתית,  'מה ללבוש'). הבכור, שהושפע מן הסתם מהחששות חסרי ההיגיון של אימו, עבר בשלב די מוקדם לישון על מזרון שפרשתי למקרה של אזעקה בזמן שאחיו כבר ישן, מקווה לשווא להעביר אותו בלי שיתעורר (ונכשלת בכל אחת מההזדמנויות שקיבלתי). כעבור כמה ימים גם הקטן החליט לישון בממ"ד, ושני הבנים נאלצו לחלוק מזרון אחד, כי אין מקום ליותר מזה. כעבור יומיים שלושה, הבכור הבין שזה לא עסק, זה לא נוח ואין לו מספיק מקום - וחזר לישון במיטתו. כעבור שניים שלושה לילות נוספים, הלך גם הקטן בעקבותיו, שוב.

בין לבין יצא לי לשבת על המזרון האמור בממ"ד ולהקריא סיפור ש. - מכתבים מפליקס. המכתבים ממוענים לסופי, מינסטר גרמניה, שם האסון הכי גדול הוא ששוכחים תפוחים הנאפים לכבוד חג המולד בתנור, והם נשרפים. בינתיים, ט. צופה בטלוויזיה שבחדר השינה. השדר מקריא את שמות החיילים ההרוגים. גרוני נחנק, נשנק, אך רק לשבריר שניה ואני ממשיכה להקריא מספר הילדים.

ט. הוא חומר משובח ליחידת 8200. גם ל-ש. לא חסר שכל, אבל. אבל - יכול מאד להיות שדווקא הוא עשוי מהחומר הקרבי ... הוא נולד בשלהיי מבצע עופרת יצוקה, ואני כל כך קיוויתי שלמרות זאת יחיה בעיתות של שלום. והנה, רק בן חמש וחצי וכבר יודע על בשרו מה הן אזעקות. אבל זה בקטנה, בקטנטנה, אני שבה ומזכירה לעצמי. בדרום הם חיים כך ארבע עשרה שנה. חיים חיים שאינם חיים. אני לא הייתי שורדת אותם, ואף לא אחד צריך לחיות כך. יש להם התראה של חמש עשרה שניות - כלום זמן. והפצמ"רים עלולים להיות קטלניים. ולנו יש כיפת ברזל שמגינה, וממ"ד שאין לרוב אזרחי המדינה, וכמה בומים באוויר, יירוט וזהו, עבר. אני מחבקת ומנשקת להרגיע את ש. ט. כבר מסביר בעצמו שאין ממש ממה לפחד. ואני חושבת על האמהות של החיילים בעזה, ועל כמה חיילים שהם אנשים שאני מכירה ואוהבת, ויודעת ששם, אצלהם, עליהם, הפחד האמיתי קיים.

שישובו בשלום, כולם, ושיבוא שלום עלינו ועל כל אוהבי השלום שסביבינו.