"אז מה, זה הכל עניין של אגו?" שאל אותי כשהבין את אכזבתי. שוב לא קודמתי. שוב העדיפו אחר על פני: יותר צעיר, פחות מנוסה, יותר ייצוגי ובעל ידע פחוּת. שוב נשלחתי לסוף התור, ואולי תורי לא יגיע אף פעם, אולי זה מה שמנסים לרמוז לי, כשפתאום האפשרות שאני מתפחת ומתחזקת אגו נזקפים לחובתי. האם אגו היא מילה גסה? האם יתכן שהפכתי, ללא משים, לאגו-מניאקית, ויצאתי, תיקי על גב, לאגו טריפ?
התחנה הראשונה והמתחייבת היא ביקור חוזר על ספת הפסיכו-אנליטיקן פרויד, שהבחין בין האיד, לאגו ולסופר-אגו כשלושת המרכיבים של הנפש. האיד מייצג את הדחפים הראשוניים והאינסטיקטים שאיתם אנחנו נולדים. הוא מסתפק בבסיסי ובמועט - תחושת שובע, שתיה לרוויה, מנוחה מספקת, טמפרטורה נעימה - אבל מתקשה לדחות סיפוקים. הסופר אגו מתפתח ככל שהילד גדל, מתבגר ולומד שקיים בחוץ עולם שלם, שיש עוד אנשים מלבדו וגם להם יש צרכים. הסופר אגו מייצג את המוסר והמצפון. הוא הג'ימיני קריקט של כל אחד מאיתנו, אשר מאפשר להתחשב באחרים תוך דחיית סיפוקים. והאגו הוא מה שבין שניהם - מי שמתווח ומאזן בין ה-"מגיע לי, ורק לי, ה-כ-ל - כאן, עכשיו ומיד" לבין המציאות שבה קיימים גם אנשים אחרים שכל אחד מהם משוכנע, ממש באותה מידה, שגם לו (ורק לו) מגיע, ולא סתם אלא כאן, עכשיו ומיד! האגו יודע לאזן בין הצרכים שלי לצרכי האחר - לפעמים שלי גוברים ולעיתים אלה של האחר דורשים התחשבות מיוחדת או מיידית. האגו מבין שאם אנסה לאהוב את רעי (כמעט) כמוני, יש סיכוי טוב שגם הוא, בתורו, יבוא לקראתי ויוכל להיווצר שיתוף פעולה וזוג או קבוצה או חברה יתהוו לכלל שלם העולה בהרבה על סך כל חלקיו.
מי הייתי ללא האגו שלי, עצרתי בתחנה נוספת, לתהות. מן הסתם, לא הייתי אני, הייתי משהי אחרת. אולי אגו-מניאקית, שלא רואה ממטר, מנופחת מחשיבות עצמית, סוגדת לעצמי וסבורה שאף אחד לא משתווה לקצה הציפורן של האצבע הקטנה בכף רגלי. ואולי דווקא הייתי אלטרואיסטית, מוכנה להקריב את טובתי האישית ואפילו את חיי למען מטרה נעלה, א-לה טרומפלדור ו"טוב למות בעד ארצינו" (אמר או לא אמר?). האם יתכן שאם הייתי מוותרת על האגו שלי הייתי מגיעה להשגים שעבורם עמלתי במשך שנים ארוכות - השכלה שנרכשה בדם, יזע ודמעות, ניסיון שנבנה במשך שעות ארוכות שמצטברות לכדי ימים, חודשים ושנים? הרי זה האגו שלא הסתפק בלהיות סתם עוד אחת שממלאת את חובתה וחוזרת הביתה בשלום, שביקש יותר מרכישת מקצוע שיאפשר השתכרות ו"קיום בכבוד", שכמעט תבע להצטיין, להיות הכי טובה שאני יכולה להיות, לצאת מעורי לעיתים, כדי ללכת עוד קצת, עוד מייל אחד נוסף. האם ההנהלה במקום העבודה היתה מעוניינת להעסיק אנשים חסרי אגו? על פניה זו אפשרות מפתה בהחלט. אנשים, כנמלים עמלות, יעבדו בחריצות ללא הרף וללא ציפיה להכרה ותגמול הולמים. האם באמת יש אנשים כאלה? שבתנאים האלה ישיכו לתת מעצמם לאורך זמן ללא תמורה? אני בספק.
עדיין צריך לשים לב שבזמן שמטפחים את האגו, הוא אינו גדל למימדים מפלצתיים עד כדי התהוות של אגו מניאק אשר מטה את הכף לטובת אני ואפסי עוד. אנשים בעלי אגו מנופח יתר על המידה, בטוחים שהם צודקים תמיד ומתקשים להיות קשובים לאחרים, ללמוד מהם ולהמשיך ולהתפתח - אישית ומקצועית. עם אגו מאנייקים קשה ולא נעים לעבוד, ועל עובדים כאלה האירגון בהחלט יכול לשקול לוותר.
לכן, בסופו של יום (ושל דרך) החלטתי להשאיר איתי את האגו שלי, ורק לשמור אליו שלא יגדל ויתנפח יותר מדי ...
ואתם - איך אתם חיים אם האגו שלכם? (אם יש לכם אחד?)
ג'ימיני קריקט (Jiminy Cricket)
בדצמבר 2007, בדיוק לפני שבע שנים, פרסמתי כאן, לראשונה, את הסיפור "פרפרים". ט. היה אז בן שלוש, ש. היה לכל היותר בתכנון ... מאז עברו הרבה מים בנהרות, המוני רשומות נכתבו, בלוגרים חדשים הצטרפו ואחרים נטשו או התגלגלו למקומות אחרים (האם יש מי שהכיר וזוכר, מלבדי, את החתולה בסנדלים, מטוב-ועד-רע, פסיפלורה מלוחה ופאריז במאי? את הר הקסמים, דקה לארבעים ואת סוקי בוודאי יש שזוכרים ...). אתמול הייתי בחגיגת חנוכה בגן של ש. האחרונה שלי בתור אמא לילד בגן. אולי זה מה שגרם לי להזכר בסיפור שכתבתי כשעוד דמיינתי איך זה יהיה להיות אמא, ואיך ארגיש כשאלווה את יוצא חלצי למסיבה בגן. המציאות, ממרומי גיל ארבעים פלוס (פלוס), שונה מהדמיון של בת השלושים וקצת שהייתי. ועדיין, הסיפור, כבודו במקומו מונח, ומי מקוראי שהצטרף בשבע השנים האחרונות ולא יצא לו לקרוא - אולי ישמח לעשות זאת עכשיו, ואני מקווה שיהנה ואולי אפילו יגיב ...
הסיפור, כאמור, נמצא כאן.
מישהו יכול להסביר לי מה הקטע עם חורף 2014-2015? הוא התחיל די מוקדם ודי בעוז, אבל אז נראה שהתחרט ממש בשיא. השיא היה כמובן שבוע שלם של גשם בעוצמה מתונה, מתוזמן היטב עם הביקור בארץ של שלושת הניו-יורקרים האהובים עלינו, שבנו תילי תילים על להפשיר בארץ מהקור שכבר שורר בצפון אמריקה, לבלות בחוץ, בשמש, בפארקים ועל חוף הים, כפי שאי אפשר לעשות עכשיו בביתם-הרחוק-מהבית. מרפי, כהרגלו, החליט לעבוד שעות נוספות, ולהראות לכולנו מה זה לתכנן תוכניות: אז מה עושים עם ילדון חמודון בן שלוש, נבון ודו-לשוני, כשאי אפשר לצאת החוצה כי קר ורטוב? אימו - הלוא היא אחותי - תלשה שערותיה, והרגישה ממש בבית, לא רק כי כאן תמיד יהיה ביתה ולא משנה כמה תתארך שהותה ביבשת המוזהבת, אלא כי גם בניו יורק היציאה לבילוי בחוץ הינה בלתי אפשרית בתקופה זו של השנה, והיא מטפסת ביחד עם הילדון על הקירות הסוגרים על שניהם. "בפעם הבאה אני באה רק בקיץ!" הכריזה, רק כדי לצפות בעיניים כלות במזג האוויר הצפוי בשבוע שבו כבר לא תהיה הארץ: עשרים מעלות פלוס פלוס, בצהריים בצל! "אז תאריכו בעוד שבוע!" הצעתי לרקום מזימה כנגד מרפי, ודחות את הקץ. פרידות זה מדכא, וגם לא מתרגלים אליהן, מסתבר. הפרידה הספצפית היתה בלתי נמנעת ונערכה במועדה כמתוכנן ...
אני יודעת שעל מרפי אי אפשר להערים. אם הניו יורקרים היו נשארים - מזג האוויר היפיפה והמושלם של השבוע האחרון בטח היה מתקלקל איכשהו. אבל הם נסעו ואני מצאתי סוף-סוף זמן לעשות חורף-קיץ בארון של א. בנזוגי שיחיה ושלי. אצל הילדים השלמתי את המשימה הרבה קודם, כמובן, אבל בחדר הארונות שלנו שלט עד סוף השבוע האחרון כאוס מוחלט, של סוודרים על גבי חולצות דקות-וארוכות (הידועות בכינויין "חולצות מעבר") על גבי חולצות בעלות שרוולים קצרים וגופיות. חוקר מזג האוויר יכל לשרטט עקומה מדוייקת של התנודות בטמפרטורה בשבועות האחרונים, על פי מיקומם היחסי של הבגדים השונים בערמות הדחוסות באופן בלתי אפשרי בין זוגות של מדפים. אז עשיתי סדר כהלכתו: כולל טיפוס על סולם, ריקון המדפים כולם, ניקוי המטלית לחה ומיפוי ופינוי של מה שלא נלבש בשנתיים האחרונות ולכן, מן הסתם, לא ילבש גם בעתיד. לרגע האמנתי שאני מסוגלת להיות בלאבוסטה אמיתית, וכמובן שלא שכחתי להשאיר כמה חולצות קצרות (ואהובות) בהשג יד, עבור כל אחד מארבעת דיירי הבית, כנגד המרפי הנ"ל, אתם יודעים.
אבל מרפי ממש לא התרגש, והחליט שאם עכשיו לא קיץ, אז לפחות שיהיה אביב, והשאיר אותי תוהה לשם מה התאמצתי כל כך, שלא לדבר על ריצת האמוק שרצתי להוציא כספים בהאנגר על בגדי חורף לשני הבנים, כי לפני שבוע עוד היה כאן ממש קר ונתקענו בלי מספיק פוטרים חמים ועם מעילים קצרים למידותיהם של הילדים הגדלים. מישהו זוכר עכשיו שממש קפאנו מקור? שהפעלנו מזגן על חימום? שנצמדנו חזק לפוך? א. רמז שהוא רוצה בחזרה את שמיכת המעבר שלו. הבהרתי לו שאין מצב, היא כבר כובסה ואופסנה גבוה למעלה, אבל האמת היא שרק המחשבה על המעילים החמים עושה לי רע.
אז זהו? היה חורף ונגמר, אני תוהה בעודי מסתכלת על הסוודרים העבים במקומם המכובד והנגיש, במרכז הארון, לא נזדקק להם יותר השנה? כדאי לעשות אולי קיץ-חורף ולהחזיר את מצב הארון לקדמותו? הייתכן שחורף 2014/5 החליט להתאים את עצמו לקיץ שקדם לו, שבחסות החמאס והטילים לא ממש היה קיץ: לא מספיק הלכנו לים ולבריכה, לא בלב שלם ושקט בילינו בחוץ, בפארקים ובגינה השכונתית. זה לא ממש היה קיץ, אולי קייצון, אבל כולי תקווה שהחורף לא יתגלה כחורפון, על אף שכבר הוריד כמות גשמים מכובדת, הלוואי וההתחממות היא רק לצורך הקררות נוספת - עם כל אהבתי לקיץ, חורף צריך להיות פה! ויש תקווה קטנה: שלישי אמור להיות שוב גשום!
קיץ אינדיאני
