זה רק ספורט ... או שלא?

 

https://il.lovepik.com/image-380564234/gym-clipart-girl-lifting-weights-in-fitness-gym-vector-elbow.html 

נכתב בהשראת השרביט החם.

את חמישים שנות חיי הראשונות העברתי באמונה שאני בלתי ספוטיבית בעליל. הפעילות היחידה שלא גרמה לי סבל הייתה הליכה, וגם בה לא התמדתי. האליבי המושלם שלי הוא נכותי: שיתוק מוחין. מצבי אמנם טוב, יחסית - אני מתפקדת באופן עצמאי ואף הולכת מרחקים - אבל הגידים קצרים, הגמישות מוגבלת, שיווי המשקל רעוע ואני די איטית. כך, עוד מימי בית הספר היסודי, המקצוע השנוא עלי ביותר היה ספורט (ביחד עם שיעורי מלאכת היד). יכולותיי המוגבלות היו מקור לבושה, תסכול ואף סבל - כשכל ניסיון ריצה, ולו הקל ביותר, הסתיים בכאב חד בצד הגוף.

רק בתקופה אחת ומיוחדת בחיי הצלחתי להתמיד באמת בפעילות גופנית: במהלך ההריון של בכורי. אז הקפדתי על שיעורי יוגה שבועיים, ובין לבין יצאתי להליכות מספר ימים בשבוע. קיוויתי שזה יהיה המתכון המנצח ללידה טובה וקלה, ואכן כך היה — עם או בלי קשר לספורט. אבל מיד אחר כך חזרתי לסורי, מלבד ההליכות, שבהן התמדתי לאורך כל חצי השנה של חופשת הלידה, בעודי דוחפת את התינוק בעגלה.

אבל המפנה האמיתי בעלילה התרחש רק אחרי שנים, מיד בסיום הסגר הראשון של הקורונה: כשעדיין עבדנו מהבית, ונחסכה לי שעה ויותר של נסיעה בפקקים – נגמרו התירוצים. אבא שלי דחק בי במשך תקופה ארוכה להצטרף אליו לאימוני הכוח וה-טי.אר.אקס, אבל אני הייתי מטופלת בילדים קטנים ולא מצאתי זמן לכך. עם סיום הסגר הצטרפתי לראשונה לסשנים עם המאמנת הפרטית – שבכלל אני הייתי זו ששידכה בינה לבין אבא שלי, אבל זה כבר לסיפור אחר...

כשפגשתי את מ. המאמנת לראשונה, הזהרתי אותה שמעולם לא התאמנתי. זה לא ממש עשה עליה רושם. במקצוענותה, ידעה לבנות לי תוכנית הדרגתית, שאתגרה בלי לתסכל. אנחנו נפגשות בהתמדה פעם בשבוע, ופעמיים נוספות אני מתאמנת לבד – חוזרת ומתרגלת את אותם התרגילים ש-מ. מציגה לי, על המרפסת הגדולה של ההורים. שם יש לי את כל הציוד הדרוש: מזרנים, משקולות, חבלים ועוד. בהדרגה, הצלחתי להגיע להישגים גדולים יותר ויותר. עכשיו כל מתיחה היא הזדמנות להגיע עד קצה גבול היכולת שלי, שנפרץ שוב ושוב. ומקפיצות בודדות בלבד בדילגית הגעתי לכשלושים קפיצות רציפות ואלגנטיות. למדתי לאמץ את הספורט כעוד אתגר באוסף האתגרים המלווים אותי לאורך בחיי, והוכחתי שוב – בעיקר לעצמי – שעם ההתמדה מגיעות התוצאות.

אני אף פעם לא אהיה ספורטאית אולימפית, ואפילו לא פרא-אולימפית. אבל הספורט ללא ספק משפר את איכות חיי ואף מחזק באופן דרמתי את שיווי המשקל שלי. לאחרונה נפלתי ונחבלתי. ברור לי שללא האימונים והעבודה על השרירים, לא הייתי מצליחה לבלום את עצמי, והפגיעה היתה כנראה קשה הרבה יותר.

עם הזמן, הפכה הפעילות הגופנית ממקור לסבל ולבושה למשהו שגורם לא מעט הנאה, תחושת מסוגלות ואף מקור לגאווה. המאמנת מ. טוענת שממש מתאים לי להתאמן ושקשה לתאר שהייתי "בטטת ספה" רוב חיי. יכול מאד להיות שהיא קצת מגזימה, אבל זה בדיוק העידוד שעוזר לי להמשיך ולהתמיד אפילו בתקופות בהן יותר קשה ומשעמם. והאמת היא שנכון להיום גם לי כבר קשה לדמיין את עצמי לבלי האימונים ...

כל אחד והמקום השמח שלו

 

https://share.google/rotJcSv9vlV35YJaG

יום אחד גיליתי שהפיד הפייסבוקי שלי התמלא בפוסטים שעוסקים בסידרה החדשה שיצרה נועה קולר – מקום שמח. כמעט ולא נותרה לי ברירה אלא למצוא אותה בכאן 11 ולפצוח בכמעט-בינג' (הכמעט הוא רק בגלל שהסידרה עדיין שודרה כשהתחלתי בצפיה). בינתיים, בפיד שלי המשיכו לנתח כל פרק ופרק, לעיתים מספיילרים לי את שעתיד לקרות. אפילו כשהגיעה העונה לסיומה, העיסוק בה לא פסק; נמשכו ניסיונות שונים לנתח את כוונת היוצרת, ולמצוא איזשהו לקח שאפשר ללמוד וליישם מהיצירה שזכתה לשבחים רבים, עד כדי הכתרתה כ-"מופת".

ככל שהוספתי להיתקל בפוסטים האלו, כך הגעתי למסקנה משל עצמי: נראה ש"מקום שמח" של נועה קולר הוא כמו ציור רורשאך. כל אחד רואה בו השתקפות של עצמו, של חייו, של הפחדים והתשוקות הפרטיים שלו. אילו שמתמידים בזוגיות ארוכת שנים, נוטים לראות בסידרה חיזוק לכך שהכי טוב להשאר יחד. מי שנפרדו – יתפסו לזה שאין דרך לגרום לזוגיות לעבוד לאורך זמן. ואילו מי שחיים במערכות פתוחות ימצאו הוכחה לכך שהשיטה שלהם היא המתבקשת, כשאפשר ומותר לממש ריגושים בחוץ בלי לפרק את הבית והמשפחה החמים והבטוחים. וכן הלאה – כל אחד וגישתו ובחירותיו.

מכל מה שנכתב, עורר בי התנגדות מיוחדת הטור של דנה ספקטור בידיעות אחרונות. לדבריה, תנאי הכרחי לקיום זוגיות הוא נימוס בסיסי. כזה שלא מאפשר להתחרע על עוגת שוקולד בעודך לבושה בבגד נוח מול הטלוויזיה בביתכם המשותף. אין ספק שנימוס זה חשוב, ובמסגרת הזו רצוי שכל אחד ישמור את יציאות הגוף שלו לעצמו, ככל האפשר. עם זאת, לו לא יכולתי להרגיש בנוח בביתי שלי – הרי שלא הייתי מסוגלת לחיות ביחד עם בן זוגי תחת אותה קורת גג.

המאמר ממשיך באבחנה שהבעיה העיקרית של הזוג בסידרה – ורד את בן – היא הכנות המלאה שבה הם מתעקשים לנהוג האחד בשנייה. לפי ספקטור, כדי לפזר קסם שישמר זוגיות ארוכת טווח, חייבים למכור שקרים לבנים – שאף אחד לא באמת קונה – בסגנון "את הכי יפה בעולם! יותר מכל הניקול קידמנס שיש!". האמת שזה מעורר בי את אותם רחמים שמתעוררים בספקטור כשהיא פוגשת זוג שאומר תמיד רק אמת – ואת כל האמת – ישר בפנים. זוגיות טובה, בעיני, מתקיימת איפשהו על הרצף: בין המחמאות המהונדסות לאמת הצרופה. רצוי לבחור בכנות – אבל צריך להיות רגיש מספיק כדי לדעת איך ומתי ועד כמה. הקסם האמיתי קורה כשנלחשת השורה

You are so beautiful … to me

מתוך רגש אוטנטי עמוק ובדגש על שכך אתה נראה בעיניי, המכירות אותך היטב, מקרוב, מבפנים ומבחוץ.

ואולי מה שבאמת עורר את התנגדותי באותו המאמר הוא המהירות שבה דנה ספקטור נעה בין קיצוניות אחת לשניה: בין התחשבות עד כדי ביטול עצמי לבין התעלמות מוחלטת מצרכי הזולת; בין אמת לשקר (גם אם לבן); בין נינוחות חסרת מודעות עצמית לבין עמידה מתמדת ודרוכה על המשמר. כל זוגיות – ובמיוחד הטובות שבהן, המחזיקות לאורך זמן – נמצאת איפשהו על הרצף, בנקודת איזון עדינה, שיכולה להשתנות עם הזמן, ותפורה בדיוק למידתו של כל זוג וזוג. אין זוג אחד דומה לשני, וזוגות שחיים יחד בהרמוניה, הם אלה שיש ביניהם התאמה בסיסית ויכולת להתפשר ולהתאים את עצמם האחת לשני, עם כל השינויים שהחיים והזמן מביאים איתם. במובן זה – לכל אחד יש את המקום השמח היחיד והמיוחד שלו.