השרביט החם: מאכלי עדות או "המאכלים של סבתא ר."

 

סבתא ראיה בפעולה: מכינה קניידלעך במטבח של הוריי רגע לפני שכולם מתיישבים לארוחת הסדר (שנת 2006).

 

נכתב בהשראת השרביט החם.

 

בעדה שלנו אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול. ככה לפחות סבתא שלי טענה, ורק שנים אחר כך, כשהכרתי את בן זוגי, הבנתי שיש מי שמוצאים בגישה זו כפירה בעיקר.

ואם כבר מדברים על עדות, הרשו לי לסטות לרגע מהאוכל לטובת זכרון ילדות שנחרט בי חזק. בבית הספר היסודי, קיבלנו פעם, כשיעורי בית, משימה: לכתוב כיצד נוהגים לומר סליחות בעדה שלנו. המורה הקדימה והסבירה שיש הבדל מהותי בין המנהג הספרדי לאשכנזי. אני הייתי תלמידה טובה וחרוצה. בדרך כלל הייתי מקדימה ומסיימת את שיעורי הבית לפני שהתפנתי לעיסוקיי האחרים. אבל את אותה המשימה נאלצתי לדחות עד שאמא שלי התעוררה מהשנ"צ. רק אז יכולתי לשאול "מה אנחנו, אשכנזים או ספרדים?". אמא התנפחה מגאווה מעצם השאלה, שהעידה על הצלחה כבירה בחינוכי. עד אז באמת לא ידעתי, כי אצלנו בבית לא ייחסו שום חשיבות למוצא.

אבא שלי נולד בפולין (ועלה לארץ בגיל עשר). אמא עלתה כשהיתה בת 14 מברית המועצות. אמא שלה – סבתי האהובה – נולדה בבלרוס בתקופה בה האיזור החליף ידיים בין פולין ורוסיה לסרוגין, וסבא היה ליטאי. למעשה, מרחק קטן בלבד הפריד בין עיירות הולדתם. לכן, כנראה, המנהגים והמאכלים שאליהם התרגלו מהבית היו די זהים. אולי זה מה שהקל עליהם לבחור זה בזו כשהכירו זמן קצר אחרי המלחמה. כל אחד מהם איבד את הרוב משפחתו בשואה. ביחד הם בנו חיים חדשים ומשפחה.

ואם נחזור לעניין האוכל – עבורי מאכלי העדה הם קודם כל האוכל של סבתא. היא זו שהיתה מקבלת את פנינו בכל יום בצהריים, כשחזרנו הביתה מבית הספר (ולכן הזכרון של אמא והשנ"צ אולי אינו מדוייק ואולי שייך ליום שישי). סבתא היתה גם אחראית על הבישולים בימי החול (משאירה לאמא העובדת שלי רק את הדאגה לאוכל של סוף השבוע). ובכלל זו היתה דרכה להביע את אהבתה – באמצעות הסירים, התבלינים והריחות.

האוכל שהכינה עבר כמובן התאמה והרחבה בהתאם למקובל בארץ, אבל יש מנות מסורתיות שהמשיכו ללוות אותנו. לדוגמא הבלינצ'ס הממולא בגבינה, הקניידלעך – הקופתאות למרק הכשרות לפסח – והלאטקס – לביבות תפוחי האדמה, שאצלנו אוכלים לא רק לכבוד חנוכה אלא לאורך כל השנה. חייבים להזכיר גם את הגפילטע פיש – קציצות הדג שאני עצמי לא נגעתי בהם מעולם, אבל הוגשו לשולחנות החג שלנו באופן קבוע. (ושוב היה זה בעלי שגילה לי שאצלינו הגפילטע מתוק כאילו הוא קינוח ולא מנה ראשונה, ושבעדות אחרות טעמו שונה.) כשסבתא כבר היתה די מבוגרת, אחותי הגיעה אליה לפני החג, כדי להכין איתה את הדג ולרשום בקפדנות את המתכון (בלי ה"קצת" או ה"לפי איך שמרגשים", שהיו כל מה שסבתא היתה מוכנה להסגיר). ועכשיו כשהיא כבר לא איתנו, אחותי אחראית על הגפילטע, והטועמים טוענים שהיא מצליחה להתקרב מאד לטעם המקורי.

מכל המאכלים של סבתא, אני מתגעגעת במיוחד לוורניקעס – כיסוני הבצק הממולאים בתפוחי אדמה ובצל. הם ממש לא דיאטטיים, אבל טעמם משובח. יחד עם זאת, ההכנה גוזלת לא מעט זמן וטירחה: הכנת הבצק, חלוקתו לעגולים (באמצעות כוס), רידוד שאריות הבצק כדי לסחוט ממנו עוד כמה עיגולים, הנחת המילוי וסגירת כל עיגול ועיגול תוך הידוק מוקפד של הקצוות ואז יש לבשל בסיר מלא במים. סבתא היתה עושה הכל במיומנות ובסבלנות אין קץ. אפשר למצוא ורניקעס קפואים בסופר או במסעדות שמנסות לשמר את המסורת. אבל מבחינתי זה לא אותו דבר. אין כמו הורניקעס של סבתא – לא כאלה עם הטעם המדוייק. כנראה שהרכיב הסודי היה האהבה שהיא היתה דוחסת פנימה כשאף אחד לא  הבחין.

סוף אוגוסט בת"א: בין שקיעה בחוף הים להפגנה בכיכר החטופים

 

https://ims.gov.il/sites/default/files/318230316_455009990142487_7835989085564579121_n.jpg

 

‏אחרי צהריים מאוחרים של סוף אוגוסט. זהו חלקו האחרון של יום אשר הוכרז כ"יום עצירה", למען המאבק להשבת החטופים. אבל אנחנו מצאנו את עצמנו על קו החוף. היינו שלוש אחיות, שני האחיינים שלי והבת של אחותי השניה. ביחד נהנינו מהבריזה הנעימה ומהשלווה. ישבנו על כיסאות פלסטיק נמוכים, שלהם שולחנות תואמים, והזמנו שתייה קלה, קצת עראק למבוגרים ופיצה חמה לילדים.

אחת מאחיותיי חיה בחו״ל ובאה לחופשה קצרה (מדי, בת שבוע) לארץ. לכבודה התכנסנו שם, ממש לפני השקיעה והיא זו שנאנחה ראשונה: כמה יפה החוף עם החול הצהוב-לבן והשקיעה המעוננת. אין חופים כאלה, קבעה, בשום מקום בעולם. אפילו לא במקסיקו, שם החופים לתיירים סגורים בתוך מתחמים פרטיים, בעוד כאן יושבים יחד, בעירבוביה, עם המקומיים. ואני מצאתי את עצמי מצטטת את מה שאמרה האורחת-לשבוע יום-יומיים קודם לכן: הפער בין שלוות בין הארביים למצב המדיני, הביטחוני, החברתי והגאו-פוליטי – הוא בלתי נתפס. לרגע אפשר להתעלם ממנו, לחיות רק את ההווה ולהתרכז בפרטים הקטנים. למשל בילד בן העשר שמרים את הראש ממסך הטלפון, כשמסיבים את תשומת ליבו ליופיה של השקיעה. או לפנטז ביחד, בכאילו נורמליות, על חופשה משפחתית-מורחבת בקיץ הבא, אולי על חוף אגם אירופאי, רחוק-רחוק מכאן ומה"מצב".

אבל קצת אחר כך כבר אי אפשר להתעלם מהמציאות. המציל סיים את משמרתו לאחר שדרש מכל המתרחצים לצאת מהים. גם בבית הקפה החופי התחלפה המשמרת. השמש שקעה, החושך הלך וירד. הקסם של אחר הצהריים התפוגג בהדרגה. הגיע הזמן שהאורחת-שעוד-מעט-כבר-פורחת תיקח את הילדים אל חדר המלון הסמוך כדי להתקלח ולהחליף בגדים לפני ארוחת הערב. אנחנו – אחיותיה – ניסע אל מרכז העיר, כדי להצטרף להפגנה שאירגנו משפחות החטופים, לתמוך בהן ולהיספר. רק נספר –הבטחנו – ומיד נחזור להמשיך בבילוי המשותף. בעת שאחותנו ניערה את החול מהמגבות ואת הילדים מהמסכים, אנחנו עשינו את דרכנו אל מחוץ לחוף. החול האט את צעדינו, בעודנו נחושות למלא את חובתנו האזרחית ולחזור אל האחרים כמה שיותר מהר.

בהפגנה מצאנו שיש יותר אנשים ממה שחששנו, והרבה יותר לחות ממה שקיווינו. הקהל ברובו דמה לנו: אנשים נראו כמי שבאו להפגין תמיכה על-הדרך, בין פעילות שיגרתית אחת לאחרת. רובם לא לבשו חולצות עם סיסמאות המאבק ולא נשאו דגלים. אבל הקהל היה גדול מספיק כדי לעצור אותנו הרחק מהבמה. לא יכולנו לראות את הנואמים, וקשה היה לעקוב אחרי דבריהם. לא נורא. העיקר שהגענו והפגינו נוכחות. כך ניסינו להרגיע את מצפוננו, למרות שהמועקה של השנתיים האחרונות חזרה להתיישב עמוק-עמוק בלב, ביתר שאת.

קצת אחר כך, אחותנו סמסה ושאלה האם לחכות לנו או לשבת לארוחת ערב לפני שנשוב. הבטחנו לה שנצא מיד לדרך וביקשנו שבינתיים יזמינו את האוכל. כשהגענו ללובי המלון, מצאנו את כולם מחכים למנות וחזרנו לגלגל שיחה, כמעט מהמקום שבו הפסקנו על החוף. הזכרנו אנשים אהובים ויקרים, טיולים וחוויות, ולא פסחנו גם על תכנונים לעתיד. בכך השתדלנו לפייס את אחותנו שהגיעה לביקור קצוב, בעוד אנחנו מבזבזות זמן יקר על חובותנו האזרחיות. זמן שיכולנו להקדיש לה ולמשפחתה. כשהגיע האוכל שהוגש בחלל הנעים, לצלילי נגינה חיה בפסנתר, התעוררו רגשות אשם הפוכים. המחשבות לא יכלו שלא לנדוד אל סרטוני החטופים המורעבים במנהרות עזה, אשר הופצו רק ימים אחדים קודם לכן. וכך התטלטלנו בין האישי ללאומי ובין שמחות יום-יומיות לטרגדיה הגדולה, עם נקיפות מצפון שאינן מרפות.