מה אציל מתוך ביתי הבוער?
זה ״משחק״ שהיינו משחקים בנערותינו, בתנועת הנוער ובבית הספר, הרבה פעמים לצורך היכרות. מה ביקשתי להציל אז? כנראה שאת קופסת הנעליים שבה הטמנתי את יומן החיים האישי שלי ואת המחברות שבהן ניסיתי לכתוב שירים. ומה הייתי ממהרת להציל היום? את התמונה הממוסגרת שהורישה לי סבתא: תמונתה חמורת הסבר של האמא שלה. התמונה היחידה שנותרה ממנה, אחרי שנספתה (כמה קשה לי להשתמש במושג המדוייק יותר, מהשורש ר. צ. ח.) בעיירה שלה - שארקובשיזנה - שבבלרוס של היום, עם הרוב המכריע של בני משפחתה והתושבים היהודים - גברים, נשים, זקנים, ילדים ותינוקות - ב 18.6.1942 . שארקובשיזנה מנתה אז כשלושת אלפים תושבים, מחציתם יהודים. גם אז, רק שם, נרצחו ביום אחד מספר דומה של בני עמינו ביום אחד, כמו בישובי העוטף ב 7.10.2023.
מה תצילו מתוך ביתכם הבוער? נשאלנו פעם, מזמן, לפני שלושים שנה, בתרגיל מחשבתי שכזה. אבל יש אנשים שזה בדיוק מה שקרה להם בשבת השחורה משחור: הם נדרשו לארוז את שאפשר בתוך דקות ספורות ולהימלט. ואילו ברי המזל, שהיה להם מה לאסוף, שביתם לא נשרף כליל ושהם ניצלו מתוכו.
אני כותבת ולא בטוחה שאני באמת מצליחה להבין. זה ממשיך לבוא בגלים: כן זה היה. כן זה קרה. באמת. שום דבר לא מנע. אסון בכזה היקף. אבל איך יתכן ואיך אפשר לתפוש ולהכיל? וכך במעגל חוזר, שוב ושוב, כבר חודש.
חודש שאני לא מתאפרת, לא מסתפרת או צובעת שיער, לא באמת ״מתלבשת״. הכל נדמה חסר טעם ומשמעות, ובעיקר אין לי חשק, אני באבל, לא כמנהג אלא מתוך צורך פנימי.
