אני משתדלת להדיר את רגליי מסניף הדואר השכונתי ככל שרק מתאפשר לי, ולצרוך כל שירות אפשרי בסניף הגדול שביישוב הסמוך - קניית בולים, תשלום תשלומים ושליחת מכתבים רשומים - שתדירות השימוש בהם רק הולכת ויורדת עם הזמן, לשמחתי. אבל החבילות, מה לעשות, ממשיכות להגיע אל "סניף הבית".
עד לפני שנים אחדות הסניף היה ממוקם במרכז הישוב ובמרחק מאיתנו. ניהלה אותו זכיינית אחת יחידה ומהוללת, שעשתה את כל העבודה לבדה, במסירות-יעילות-וחריצות, וגם כשהיית מגיע לחללון הקטן שלרשותה בעיצומו של בוקר שישי עמוס, והתור היה משתרך עד הרבה מעבר לדלת, ידעת שתוך זמן קצר להפליא דליה תתקתק את הכל ואת כולם אחד-אחד. עכשיו הסניף במרחק הליכה קצר מביתינו, החלל מרווח, כסאות אדומים ערוכים בשורות, גם מכשיר להנפקת מספרים יש ומסך שיכול להציג מי הבא בתור ומי בתור הבא, אבל שני האחרונים עומדים מיותמים ואינם בשימוש. הזכיין הצעיר יושב בעמדתו וגברת צעירה הרבה פחות נעזרת בו לבצע כמה וכמה וכמה פעולות במטבע חוץ שעורכות עד אין קץ, והמושבים האדומים הולכים ומתמלאים בממתינים בתור.
"מי אחרון?" שואל כל הנכנס.
"אחרי יש אחד עם כיפה" מסבירה גברת עם עגלת שוק "הוא הלך ויחזור" היא מבטיחה. "ואחריו יש עוד אחת עם תינוק"
"אז אני אחריה!" מכריז האחרון התורן "ותכף אשוב" ויוצא.
וכשנכנסת לבנת השער היא לא אומרת "מי" ולא "אחרון" אלא נגשת באיחור האופנתי לעמדתה שלה מאחורי הדלפק, לחלק חבילות ... חבילות בלבד! רחש עובר בקהל, מי לחבילות? ומי לפעולות אחרות? התור מתפצל לשניים, ומסתדר מחדש. קשיש עם מקל נגש לעמדה, הוא בא לקבל דרכון אבל אין לו קבלה ... חייבים קבלה, מסבירה לבנת השיער בסבלנות אין קץ, בלי קבלה היא אינה רשאית למסור לו את הדרכון.
"אבל הוא שלי!" מנסה להתווכח.
והיא בשלה.
"אבל לא נתנו לי שום קבלה!" הוא מתעקש.
והיא מציעה שיתיעץ עם הבת או הנכדה או מי שלא סייע לו במשרד הפנים - שיעזרו לאתר את המסמך הנדרש. אז הוא שולף טלפון סלולרי מינימלי ועתיק ומחייג ... ההוא עם הכיפה שהלך - חזר בינתיים, ומתנדנד מרגל לרגל ומקטר שבעצם הוא היה בתור לפני הקשיש, ועכשיו - כמה זמן זה לוקח וכמה עוד צריך לחכות ... אז היא מסכימה לקבל אותו בזמן שבעל הדרכון מברר את ברוריו בטלפון. רק שלבעל הכיפה אבדה ההודעה על החבילה ... הוא קיבל אותה כסמס לנייד אבל נמחק לו בטעות. זו חבילה בינונית - הוא מתאר - מירושליים.
"אני לא מאמינה שאתה עושה לי את זה!" קוראת לבנת השיער ביאוש ומתחילה במבצע חיפוש. ואני - לא מאמינה שהוא עושה את זה לכולנו ...
"למה אתם לא מפעילים את השימוש במספרים?" אני שואלת את זאת שעל החבילות כשמגיע סוף-כל-סוף תורי, אחרי שהתגברה על כל אלה שלפני ומכשוליהם והמסמכים החסרים להם, ואחרי שאני התגברתי על כל אלה שניסו לעשות את עצמם שלא ראו אותי כשנכנסו ולכן הסיקו שהם לפני.
"מספרים?" התפלאה "לא צריך כאן מספרים!"
"צריך! צריך!" אני מאווררת את העצבים שצברתי מאז נכנסתי לסניף "אולי זה יעשה פה קצת סדר בבלגן!"
"אין פה שום בלגן!" היא קובעת נחרצות "ותחתמי לי כבר ... כאן וכאן וכאן ... יש אנשים שמחכים אחריך!"
עד לפני שנים אחדות הסניף היה ממוקם במרכז הישוב ובמרחק מאיתנו. ניהלה אותו זכיינית אחת יחידה ומהוללת, שעשתה את כל העבודה לבדה, במסירות-יעילות-וחריצות, וגם כשהיית מגיע לחללון הקטן שלרשותה בעיצומו של בוקר שישי עמוס, והתור היה משתרך עד הרבה מעבר לדלת, ידעת שתוך זמן קצר להפליא דליה תתקתק את הכל ואת כולם אחד-אחד. עכשיו הסניף במרחק הליכה קצר מביתינו, החלל מרווח, כסאות אדומים ערוכים בשורות, גם מכשיר להנפקת מספרים יש ומסך שיכול להציג מי הבא בתור ומי בתור הבא, אבל שני האחרונים עומדים מיותמים ואינם בשימוש. הזכיין הצעיר יושב בעמדתו וגברת צעירה הרבה פחות נעזרת בו לבצע כמה וכמה וכמה פעולות במטבע חוץ שעורכות עד אין קץ, והמושבים האדומים הולכים ומתמלאים בממתינים בתור.
"מי אחרון?" שואל כל הנכנס.
"אחרי יש אחד עם כיפה" מסבירה גברת עם עגלת שוק "הוא הלך ויחזור" היא מבטיחה. "ואחריו יש עוד אחת עם תינוק"
"אז אני אחריה!" מכריז האחרון התורן "ותכף אשוב" ויוצא.
וכשנכנסת לבנת השער היא לא אומרת "מי" ולא "אחרון" אלא נגשת באיחור האופנתי לעמדתה שלה מאחורי הדלפק, לחלק חבילות ... חבילות בלבד! רחש עובר בקהל, מי לחבילות? ומי לפעולות אחרות? התור מתפצל לשניים, ומסתדר מחדש. קשיש עם מקל נגש לעמדה, הוא בא לקבל דרכון אבל אין לו קבלה ... חייבים קבלה, מסבירה לבנת השיער בסבלנות אין קץ, בלי קבלה היא אינה רשאית למסור לו את הדרכון.
"אבל הוא שלי!" מנסה להתווכח.
והיא בשלה.
"אבל לא נתנו לי שום קבלה!" הוא מתעקש.
והיא מציעה שיתיעץ עם הבת או הנכדה או מי שלא סייע לו במשרד הפנים - שיעזרו לאתר את המסמך הנדרש. אז הוא שולף טלפון סלולרי מינימלי ועתיק ומחייג ... ההוא עם הכיפה שהלך - חזר בינתיים, ומתנדנד מרגל לרגל ומקטר שבעצם הוא היה בתור לפני הקשיש, ועכשיו - כמה זמן זה לוקח וכמה עוד צריך לחכות ... אז היא מסכימה לקבל אותו בזמן שבעל הדרכון מברר את ברוריו בטלפון. רק שלבעל הכיפה אבדה ההודעה על החבילה ... הוא קיבל אותה כסמס לנייד אבל נמחק לו בטעות. זו חבילה בינונית - הוא מתאר - מירושליים.
"אני לא מאמינה שאתה עושה לי את זה!" קוראת לבנת השיער ביאוש ומתחילה במבצע חיפוש. ואני - לא מאמינה שהוא עושה את זה לכולנו ...
"למה אתם לא מפעילים את השימוש במספרים?" אני שואלת את זאת שעל החבילות כשמגיע סוף-כל-סוף תורי, אחרי שהתגברה על כל אלה שלפני ומכשוליהם והמסמכים החסרים להם, ואחרי שאני התגברתי על כל אלה שניסו לעשות את עצמם שלא ראו אותי כשנכנסו ולכן הסיקו שהם לפני.
"מספרים?" התפלאה "לא צריך כאן מספרים!"
"צריך! צריך!" אני מאווררת את העצבים שצברתי מאז נכנסתי לסניף "אולי זה יעשה פה קצת סדר בבלגן!"
"אין פה שום בלגן!" היא קובעת נחרצות "ותחתמי לי כבר ... כאן וכאן וכאן ... יש אנשים שמחכים אחריך!"
