הייתי בת שלוש או ארבע, כשעמדתי לראשונה על סף הבריכה האולימפית במרכז הספורט ע"ש ספיבק ברמת גן, מוכנה ומזומנה לקבל את שיעור השחיה הראשון שלי. המים הצלולים שאדוות שקטות עלו וירדו בתוכם, נראו לי מזמינים בקרירותם, מבטיחים הנאה מרגיעה, משובבת נפש ומרעננת גוף ביום קיץ חם. אחד אחד ירדנו את שלוש המדרגות המתכתיות של הסולם אל חיקם המזמין של המים: קבוצה של חמישה או שישה ילדים, בני שלוש עד חמש, חברים לאותה כיתת גן ולגורל דומה - "מתמודדים עם מגבלה פיזית" היא ההגדרה הקולעת ביותר שאוכל לתת, לאור הדרך בה חינכוני הוריי והביאוני עד הלום; "מאותגרים פיזית" הוא, מן הסתם, התיאור הנכון-פוליטית; "ילדים נכים" היה המינוח הרווח בשנות השבעים ההן.
הגן ששוכן עד היום בתחומי מרכז הספורט של איל"ן, הוקם לטובת ילדים נפגעי מחלת שיתוק הילדים, שמאז הודברה וחלפה מן העולם (גם אם לא עבור מי שכבר חלו בה), ובעלי שיתוק מוחין - כמוני. כולם הבעלי יכולות שכליות בתחום הנורמה, ובעלי קשיים מוטוריים מדרגות שונות - החל בכאלה אשר מרותקים לכסאות גלגלים, וכלה בי ובחבריי המסוגלים להתרוצץ על הדשאים שנדמו רחבים במיוחד בעינינו הקטנות, ולדווש במרץ על אופניים עם גלגליי עזר ברחבי המתחם. עדיין, יכולנו להנות מטיפולים פיזיוטראפיים, שכן גם אם הרגשנו חופשיים וברי מזל במיוחד לעומת חברינו שבכיסאות הגלגלים, הרי שגם המוטוריקה הגסה כמו גם העדינה שלנו היתה (ולפחות אצלי, נשארה) טעונת שיפור. ואם מהפיזיוטרפיסטית חמקתי לעיתים, בעיקר בימי הקיץ, כשהחצר נראתה לי מזמינה הרבה יותר מכדור פיזיו שגובהו כמעט כגובהי, הרי שלשיעוריי הריפוי בדיבור הייתי מוכנה להתייצב תמיד, אפילו מעבר למתחייב ושלא בתורי, כי בסופו היה מובטח לי אימון מיוחד, בהוצאת לשון כלפי מעלה, בשאיפה לגעת באפי, אשר לשֵם דירבון נמרך בקצהו במעט שוקולד "השחר", ובלי קשר לכישלון שנחלתי באופן עקבי, נחתם השיעור תמיד בכפית קטנה ומתוקה של ממרח שוקולד המוגשת אל תוך פִּי.
אכן, הייתי שד לא קטן כשהייתי בגילו של בני. עד היום זכורות לי מילותיה של הגננת רותי, כשבאתי לבקרה בגן, אחרי שכבר עזבתי אותו והשתלבתי, במידה לא מבוטלת של הצלחה, בגן חובה רגיל. בנון-שלנטיות התיישבתי אז כפי שהייתי רגילה, על ה"ברזלים" שתחמו את השטח המוקצה לטובת הגן בתוך שטח מרכז הספורט. "תרדי!" ביקשה הגננת מיד, בתקיפות שלא הכרתי. בני המחזור החדש לא נוהגים לתפס לשם, הסבירה, אז בבקשה, שלא אתן להם רעיונות!
רק בדיעבד, במבט של אדם מבוגר, אני ערה לגודל האחריות שנפלה על כתפי צוות הגן. אמנם, כמחצית מהילדים היו, כאמור, מרותקים לכסאות גלגלים, אבל אנחנו, הנותרים, השתובבנו גם בשבילם, כאילו נחתם ביננו הסכם עודפים. הסכנה הגדולה היתה טמונה בברכה האולימפית. היא הוקפה אמנם בגדר, והשטח שסבב אותה, אשר כלל מלתחות וקיוסק, הוקף בגדר נוספת, אבל אף אחד מהשערים לא היה נעול, ולא היווה סגירה הרמטית מפני סכנת טביעה של פעוט אובד. את הביטחון שלא סיפקו באמצעי מיגון, ניסו אנשי הצוות להשלים בחינוך נוקשה: כלל ראשון בגן היה ששטח הבריכה, כולל איזור המלתחות והקיוסק, הוא מחוץ לתחום.
עד שבא אותו יום קיץ חם ככבשן לוהט. אחת המטפלות התעצלה ללכת בעצמה עד הקיוסק כדי לחזיר בקבוק קולה ריק, שהיה עשוי באותם הימים מזכוכית, ושתמורתו היו מקבלים בחזרה כמה לירות ישראליות. היא בחרה לנדב את אחד הילדים שיבצע את השליחות עבורה, מעניקה לו רשות חד פעמית ובלתי חוזרת להכנס אל המתחם האסור. בכבוד מהול בקנאה ליווינו אותו, עדת ילדים מעריצה, עד אמצע הדרך בואך השער הראשון, שמעבר לו אסור היה לנו לדרוך, ורק הוא - יחיד ומיוחד, בתפקיד חשוב - המשיך ונכנס פנימה. אפים קטנים נתחבו בין המעויינים של הגדר, אצבעות דקות נאחזו בה, בעוד עינינו הקטנות מלוות כל צעד וכל תנועה של חברנו בר המזל.
זה המחזה שנגלה לעיניו כשפנה בחזרה מאשנב הקיוסק, והתכוון לשוב על עקבותיו. אז הבין, כנראה, שהוא ניצב בלב ליבה של דרמה שהפכה אותו לגיבור היום, ושברגע שיעזוב את שטח הבריכה ישוב ויהיה כאחד הילדים. מלבד זאת, אם כבר פָּרַץ גדר אסורה אחת, שוב אין דבר שיוּכַל למנוע בעדו מלפרוץ גם את השניה! בביטחון צעד לעבר הכניסה לבריכה עצמה - שבשעות הפעילות הושפרצו בה מים באופן קבוע, לחטא את השחיינים, אבל באותה שעת צהרים היתה הבריכה ריקה מאדם וזרם המים לא הופעל. וכך עמד על סף הבריכה ממש, שעומק השיא שלה הוא שלושה מטר, בעוד אנחנו עומדים פעורי עיניים ופה מחוץ לגדר, עד שהאמיצים מביננו מצאו את הנשימה שנעקה וצעקו לו בכל כוחם שיעצור, יסתובב ויצא משם, ומהר! כשעשה זאת, בסופו של דבר ולא כל כך מהר, חיכינו לו בחוץ והקפנו אותו מיד. "לסובב לו את היד!" קרא מישהו וכמה ילדים ממושמעים שמקבלים מרות, מיהרו לאחוז בו ולהוציא לפוֹעל את פקודה. לימדו אותנו שאסור באיסור חמור להלשין, אבל התנהגות כזו, לא יתכן שתעבור ללא עונש ראוי!
ואז הגיע זמנו של שיעור השחיה הראשון בחיינו ... המשך יבוא.
