יום רביעי, 29 באוגוסט 2007

לומדת לשחות ...

הייתי בת שלוש או ארבע, כשעמדתי לראשונה על סף הבריכה האולימפית במרכז הספורט ע"ש ספיבק ברמת גן, מוכנה ומזומנה לקבל את שיעור השחיה הראשון שלי. המים הצלולים שאדוות שקטות עלו וירדו בתוכם, נראו לי מזמינים בקרירותם, מבטיחים הנאה מרגיעה, משובבת נפש ומרעננת גוף ביום קיץ חם. אחד אחד ירדנו את שלוש המדרגות המתכתיות של הסולם אל חיקם המזמין של המים: קבוצה של חמישה או שישה ילדים, בני שלוש עד חמש, חברים לאותה כיתת גן ולגורל דומה - "מתמודדים עם מגבלה פיזית" היא ההגדרה הקולעת ביותר שאוכל לתת, לאור הדרך בה חינכוני הוריי והביאוני עד הלום; "מאותגרים פיזית" הוא, מן הסתם, התיאור הנכון-פוליטית; "ילדים נכים" היה המינוח הרווח בשנות השבעים ההן.

הגן ששוכן עד היום בתחומי מרכז הספורט של איל"ן, הוקם לטובת ילדים נפגעי מחלת שיתוק הילדים, שמאז הודברה וחלפה מן העולם (גם אם לא עבור מי שכבר חלו בה), ובעלי שיתוק מוחין - כמוני. כולם הבעלי יכולות שכליות בתחום הנורמה, ובעלי קשיים מוטוריים מדרגות שונות - החל בכאלה אשר מרותקים לכסאות גלגלים, וכלה בי ובחבריי המסוגלים להתרוצץ על הדשאים שנדמו רחבים במיוחד בעינינו הקטנות, ולדווש במרץ על אופניים עם גלגליי עזר ברחבי המתחם. עדיין, יכולנו להנות מטיפולים פיזיוטראפיים, שכן גם אם הרגשנו חופשיים וברי מזל במיוחד לעומת חברינו שבכיסאות הגלגלים, הרי שגם המוטוריקה הגסה כמו גם העדינה שלנו היתה (ולפחות אצלי, נשארה) טעונת שיפור. ואם מהפיזיוטרפיסטית חמקתי לעיתים, בעיקר בימי הקיץ, כשהחצר נראתה לי מזמינה הרבה יותר מכדור פיזיו שגובהו כמעט כגובהי, הרי שלשיעוריי הריפוי בדיבור הייתי מוכנה להתייצב תמיד, אפילו מעבר למתחייב ושלא בתורי, כי בסופו היה מובטח לי אימון מיוחד, בהוצאת לשון כלפי מעלה, בשאיפה לגעת באפי, אשר לשֵם דירבון נמרך בקצהו במעט שוקולד "השחר", ובלי קשר לכישלון שנחלתי באופן עקבי, נחתם השיעור תמיד בכפית קטנה ומתוקה של ממרח שוקולד המוגשת אל תוך פִּי.

אכן, הייתי שד לא קטן כשהייתי בגילו של בני. עד היום זכורות לי מילותיה של הגננת רותי, כשבאתי לבקרה בגן, אחרי שכבר עזבתי אותו והשתלבתי, במידה לא מבוטלת של הצלחה, בגן חובה רגיל. בנון-שלנטיות התיישבתי אז כפי שהייתי רגילה, על ה"ברזלים" שתחמו את השטח המוקצה לטובת הגן בתוך שטח מרכז הספורט. "תרדי!" ביקשה הגננת מיד, בתקיפות שלא הכרתי. בני המחזור החדש לא נוהגים לתפס לשם, הסבירה, אז בבקשה, שלא אתן להם רעיונות!

רק בדיעבד, במבט של אדם מבוגר, אני ערה לגודל האחריות שנפלה על כתפי צוות הגן. אמנם, כמחצית מהילדים היו, כאמור, מרותקים לכסאות גלגלים, אבל אנחנו, הנותרים, השתובבנו גם בשבילם, כאילו נחתם ביננו הסכם עודפים. הסכנה הגדולה היתה טמונה בברכה האולימפית. היא הוקפה אמנם בגדר, והשטח שסבב אותה, אשר כלל מלתחות וקיוסק, הוקף בגדר נוספת, אבל אף אחד מהשערים לא היה נעול, ולא היווה סגירה הרמטית מפני סכנת טביעה של פעוט אובד. את הביטחון שלא סיפקו באמצעי מיגון, ניסו אנשי הצוות להשלים בחינוך נוקשה: כלל ראשון בגן היה ששטח הבריכה, כולל איזור המלתחות והקיוסק, הוא מחוץ לתחום.

עד שבא אותו יום קיץ חם ככבשן לוהט. אחת המטפלות התעצלה ללכת בעצמה עד הקיוסק כדי לחזיר בקבוק קולה ריק, שהיה עשוי באותם הימים מזכוכית, ושתמורתו היו מקבלים בחזרה כמה לירות ישראליות. היא בחרה לנדב את אחד הילדים שיבצע את השליחות עבורה, מעניקה לו רשות חד פעמית ובלתי חוזרת להכנס אל המתחם האסור. בכבוד מהול בקנאה ליווינו אותו, עדת ילדים מעריצה, עד אמצע הדרך בואך השער הראשון, שמעבר לו אסור היה לנו לדרוך, ורק הוא - יחיד ומיוחד, בתפקיד חשוב - המשיך ונכנס פנימה. אפים קטנים נתחבו בין המעויינים של הגדר, אצבעות דקות נאחזו בה, בעוד עינינו הקטנות מלוות כל צעד וכל תנועה של חברנו בר המזל.

זה המחזה שנגלה לעיניו כשפנה בחזרה מאשנב הקיוסק, והתכוון לשוב על עקבותיו. אז הבין, כנראה, שהוא ניצב בלב ליבה של דרמה שהפכה אותו לגיבור היום, ושברגע שיעזוב את שטח הבריכה ישוב ויהיה כאחד הילדים. מלבד זאת, אם כבר פָּרַץ גדר אסורה אחת, שוב אין דבר שיוּכַל למנוע בעדו מלפרוץ גם את השניה! בביטחון צעד לעבר הכניסה לבריכה עצמה - שבשעות הפעילות הושפרצו בה מים באופן קבוע, לחטא את השחיינים, אבל באותה שעת צהרים היתה הבריכה ריקה מאדם וזרם המים לא הופעל. וכך עמד על סף הבריכה ממש, שעומק השיא שלה הוא שלושה מטר, בעוד אנחנו עומדים פעורי עיניים ופה מחוץ לגדר, עד שהאמיצים מביננו מצאו את הנשימה שנעקה וצעקו לו בכל כוחם שיעצור, יסתובב ויצא משם, ומהר! כשעשה זאת, בסופו של דבר ולא כל כך מהר, חיכינו לו בחוץ והקפנו אותו מיד. "לסובב לו את היד!" קרא מישהו וכמה ילדים ממושמעים שמקבלים מרות, מיהרו לאחוז בו ולהוציא לפוֹעל את פקודה. לימדו אותנו שאסור באיסור חמור להלשין, אבל התנהגות כזו, לא יתכן שתעבור ללא עונש ראוי!

ואז הגיע זמנו של שיעור השחיה הראשון בחיינו ... המשך יבוא.

יום ראשון, 26 באוגוסט 2007

Sunscreen

לעיתים נדמה שרק אתמול הייתי ילדה, ועם זאת ילדותי הולכת ומתרחקת ממני במהירות רבה מדי, ביחד עם הזמנים בהם הטלוויזיה היתה ערוץ ממלכתי אחד ויחיד ששידר בשחור ולבן, פירסומות היו (והרבה) רק בקולנוע, שם חנן גולדבלט (גשש-בלש לפני שנחשף כסוטה-מין-חכם-על-ילדות) דיבר אל תוך טלפון נייד בגודל של נעל מידה חמישים, מסביר לאישתו כי הוא תקוע במשרד אל תוך הלילה, בעודו בדרכו אליה, מפתיע אותה בבית, ממש בזמן לארוחת הערב. אז, ניתן היה למצוא טלפונים ציבוריים תחת כל עץ רענן, כל ילד ידע מה זה אסימון, מוזיקה שמענו באמצעות טייפ או פטיפון, לים הלכנו בנעלי אצבע עשויים גומי - אף אחד לא חלם אז על קְרוֹקס - ושָזוּף היה יפה!

סבתי שלעולם לא החמיצה הזדמנות להזכיר שנכדיה הם צברים, ילידיי הארץ, התגאתה גם בעורי, שעל אף היותו חיוור-משהו במקורו, הוא תופס יופי של שמש והופך את עצמו לכּוּשי. גם העור שלה עצמה היה הופך שָחוּם כשהשתזפה, למרות מוצאה המזרח אירופאי, כפי שמעיד הסיפור, שהפך לחלק מהמיתולוגיה המשפחתית, על החודשים הראשונים שלה בארץ, בשנת שישים. אז התרוצצה ממקום למקום בניסיון לבנות מסכת חיים חדשה למשפחתה הקטנה - בעלה ושני ילדיה. בינתיים נצרב עורה בשמש והפך, כאמור, לשחום. כל כך שחום, עד כי כשהמתינה בתור בקופת החולים, שמעה שתי גבירות נכבדות מרכלות עליה ברוסית עסיסית "תראי, תראי את השְוֲוארְצה חַאיֵיה הזאת," אמרה האחת לחברתה "היא חושבת שהיא תצליח לגנוב לנו את התור!" בלי להתבלבל פנתה עליהם סבתי בשפתן, שיבינו לבד ש`שווארצה חאייה` היא לא - לא היתה ולא תהיה - אבל אם כבר שפה משותפת, אז בבקשה שיסבירו לה איך הולך פה התור.

בילדותי, עור שזוף שיקף לא רק יופי, צבריות גאה ושייכות לארץ הזו אלא גם בריאות. הרבה שמעתי על השמש שזרחה "שם", על מזרח אירופה. שמש בוגדנית, שהשאירה אותותיה, משעות של שיזוף לחוף הים השחור וטיולים רגליים בהרי זָקוּפָּאנה, בחתימה של כתמי עור גדולים וא-סימטריים על כתפיהם של הוֹרַי. אבל כאן, בישראל, ארץ השמש הנצחית, האמינו הוריי שהשמש סלחנית ומלטפת, ולעדות נותרו התמונות באלבום: אחי ואחיותי, ערומים כביום היוולדם, שרועים על מגבת שנפרשה על הדשא, צעירים מכדי ללכת או אפילו לזחול משם, ערוכים לאמבטית שמש ישירה וטהורה, שכל-כולה בריאות, בצהרי יום חם של יולי או אוגוסט.

בגיל ההתבגרות כבר הפנמנו את התורה, ונהגנו על פיה בעצמינו. אחד מהבילויים האולטימטיביים של החופש הגדול, היה ההליכה עם חברים לים, ומה שווה ביקור בים, אם אינו מנוצל לשכיבה במטרה להשתזף - קודם בטן ואחר כך גב? לפעמים זכרנו למרוח קרם שיזוף, לעיתים הוא נשכח, והגדילה לעשות אחת מחברותיי הטובות, שעל אף שהוריה עלו ארצה מאחת ממדינות ערב, עורה היה בהיר כשלי, ועדיין, האמינה, הגנים שלה עמידים לשמש: את גופה ושערה מרחה בשמן תינוקות בטרם תפקיר אותו לקרני השמש, למען תושג התוצאה הרצויה בזמן הקצר ביותר.

לא פעם ולא פעמיים חזרנו מבילוי הים שרופים מכף רגל ועד ראש. רק פיסות העור שכוסו בבגד הים נותרו מבהיקות בלובנן, מקבעות על גופינו את קווי המתאר של גיזרתו גם אחרי שפשטנו אותו. שטחי הלובן המצומצמים רק הדגישו את שאר חלקי הגוף שהפכו אדומים כעוֹרם של האינדיאנים. ואם היה זה יום רע במיוחד, בו הארכנו את זמן שהותינו בים, עורינו נזרע גם בשלפוחיות של כוויות. זה כאב ושרף במשך ימים ארוכים, ובניסיון נואש להקל ולו במעט את סבלינו נמרחנו במרגרינה - שהיו לה גם סגולות להורדת שאריות זפת, שנדבקו לכפות הרגליים במהלך הבילוי על החוף - ובקְרֵם לַחוּת (שנים בטרם התוודענו לקיומה של אלוֹוֵרָה), מתוך תקווה שאם נזין את העור המסכן, הוא לא יתקלף - דבר שלרוב קרה בכל מקרה. אוי, כמה שנאתי מראה של עור שרוף מתקלף, בייחוד כשפשט בכל הגוף - כתפיים, גב, בטן ורגליים בו זמנית - משיל עצמו כמו היה עור נחש, לאט לאט ובעקביות במשך ימים ושבועות.

אבל איכשהו לא הפנמנו את הלקח. נדמה שרק נרפאנו מכוויות השיזוף האחרון, ומיד רצנו לנסות שוב את מזלינו, מקווים שהפעם גופינו ישתף פעולה וצבעו יהפוך לשוקולד. ברקע החלו נשמעים כבר קולות אחרים, מוזרים, שטענו שהחשיפה לשמש היא לאו דווקא בריאה, ואפילו טומנת בחוּבּה סכנה לסרטן העור, לא עלינו. בטוויזיה, בערוץ היחיד והממלכתי, שידרו מדי ערב בימי הקיץ תשדיר שירות, מטעם האגודה למלחמה בסרטן, בו נראתה אישה הולכת לים מוגנת בכובע רחב שוליים ולבושה בשמלה לבנה ואוורירית, שמגיעה כמעט עד הקרסוליים, ושרווליה מכסים את הזרועות עד לפירקיי הידיים. אותה הגברת לא שכחה, כמובן, למרוח בקרם הגנה את כל פיסות העור הסוררות שנותרו בכל זאת גלויות לאור השמש, ולא נראתה בחוף הים בין השעות עשר בבוקר לארבע אחרי הצהריים. "אבל איך היא אמורה להשתזף ככה?" לא הבנו, ובכלל, מתי נשהה בחוף אם לא אחרי עשר בבוקר, הרי איך שלא נתארגן, לא נגיע לשם לפני תשע וחצי?!

מוזר איך זכיתי לחזות בחילוף האופנות. היום ברור לי כשמש שחשיפה אליה בשעות החמות של ימי הקיץ אינה בריאה. אני כבר לא בטוחה איך התרחש השינוי התוֹדָעַתִי הזה, האם ההסברה החוזרת ונשנית חילחלה לבסוף, האם עורי שנצרב ונשרף פעם אחר פעם שכנע אותי שהנוהג הרווח יסודו בטעות, האם אפקט החממה אכן הפך את הקיצים הישראליים לחמים הרבה יותר, או שזה פשוט הפינוק שבהרגל להנות מההקלה שמציע המזגן - במשרד, במכונית, בבית כמו בכמעט כל מקום סגור אחר -  היום לא תתפסו אותי שוהה במקום חסר צל בשעות החמות של היום, ואם אפשר להשאר במקום ממוזג, כאמור, עוד יותר טוב. שוב אינני מבינה איך יכולתי בעבר לשהות מרצוני החופשי בחום הגדול, עגלי זיעה נגרים מכל מקום בגופי, בעודי בטוחה שזה כיף.

כשהסתבר לנו שבימים עָבַרוּ עור לבנבן נחשב יפה - צחקנו, כי איך אפשר לאהוב גוף חיוור? גם היום הייתי בוחרת בגנים שישחימו את עורי, אך בניגוד לצעירים ממני שעדיין מתעקשים להשתזף, לא אפקיר את בריאותי לשם כך. ובאשר לטיעון הבריאותי - הרי שבארץ חמה כשלנו די במעברים בין מקום מקוּרֶה אחד לאחר כדי לתפוס די שמש לטובת ויטמין די החשוב. בכל מקרה, אני ובני לא יוצאים מהבית בטרם מרחנו את פנינו בקרם הגנה - בתקווה שגם בזיקנתו לא יתקמט עורו, העור שלי הוא כבר מקרה אבוד, כנראה, וכל שנותר לי הוא לצמצם ככל האפשר את הסיכון לסרטן העור. הים נשאר אהבתי הגדולה - אבל רק בשעות אחר הצהריים - כן, כן, מי היה מאמין, כף רגלי לא תדרוך על החוף לפני השעה ארבע בצהריים או לא תדרוך בכלל. בדאגה אני עוקבת אחרי נקודות החן ההולכות ונוצרות על עורו של בני - הגנים ולא רק החשיפה לשמש, לא לצידו. מדי פעם, כשנקודת חן של אחד מאיתנו נראית שונה בצורה יוצאת דופן, אנחנו סרים אל רופא העור, לוודא שהכל עדיין שפיר. והכי אני אוהבת, בימי החופש החמים של יולי-אוגוסט לבלות ביחד עם בני בבריכה השכונתית: שם שתי הבריכות - זו המיועדת לשחיה וגם זו של הילדים - כמו גם איזור המתקנים לרווחת הילדים, מקורים ומוצלים.

ורק אבא שלי לא מבין - תני לילד להיות עשר דקות בשמש, אז מה אם עכשיו שתים עשרה בצהריים - היא השעה בה השמש יוקדת במלוא עוצמתה, אותו לימדו ששמש זו בריאות. רק עשר דקות. מה כבר יכול לקרות. או מעט החשיפה שבמעבר מבריכה לבריכה - אין כל צורך להמרח בקרם הגנה, החלטנו חברתי ואני. את הילדים מרחנו, אבל עבור עצמינו התעצלנו. וזה הספיק כדי שהעור ישרף מעט. `אמא שורף לי!` הודיע הילד בפליאה, מעולם לא חווה תחושה כזו, והזניק אותי להביא אלוורה ולהקל על כאבו. אילו היו רק צריבות קלות, שנעלמו כבר למחרת, אך הזכירו לי מה יקרה אם לא נקפיד ונזהר.


והבן שלי אומר ... אמא, חייבים למרוח קרם הגנן!



   


יום חמישי, 2 באוגוסט 2007

פעם אור, פעם צל

אישה חיוורת בכותונת בית חולים, נטשה את מיטתה שבחדר יחידת השבץ, והיא משוטטת במסדרון המחלקה הנוירולוגית ומחפשת את היציאה.

- אני רוצה הביתה! - היא תובעת, כמו היתה ילדה קטנה ועקשנית.

- אבל סבתא, הרופאה אמרה שאת צריכה להשאר כאן כמה ימים, - אני מזכירה לה - ואת אפילו הבטחת שתעשו קצת שמח ביחד. - 

זה היה רק לפני שעה. היא התלוצצה עם רופאיה, דיברה ישר ולעניין, והנה שוב נסוגנו אחורה אל תוך הצללים של הבילבול.

- הבית שלי רחוק? - היא שואלת, מתעלמת מדברי.

- אי אפשר ללכת ברגל, וגם חם נורא בחוץ. - אני מזהירה. היא מגיעה אל קצה המחלקה, שם המסדרון הופך למחסן: כיסאות מתפרקים, מחשב ישן וערמת ספרים על הריצפה גובבו להם יחדיו. אני מסובבת אותה חזרה לכיוון השני.

- אבל איך יוצאים מכאן? - היא תוהה בדבקות.

- לא יוצאים! - אני מגייסת כל אסרטיביות שבאמתחתי - לא יוצאים עד שהרופאים ישחררו אותך. -

- פחחחח ... - היא רושפת בוז - מי הם הרופאים האלה בכלל שיקבעו - שוכחת שהנכד הרופא ואישתו הפרופסור הם האל והשמש שלהם היא מוכנה לסגוד מבוקר ועד ערב.

- אנחנו רק נלך ונחזור, - היא מנסה לשדל אותי. - אני חייבת להביא כמה דברים מהבית, את התרופות ... -

- אנחנו נביא לך הכל, סבתא. -

- לא .. אתם לא תדעו ... לא תמצאו ... - לכל דבר יש לה תשובה.

אני מביטה בה. היא עוד תלך ותצטמק לנגד עיני עם כל יום שיעבור. תחוויר יותר ויותר. כתמי הזיקנה שתקעו בעורה יתדות כבר לפני שנים, יזדקרו פתאום במלוא חוסר הדרם. הידיים הרפויות היו תמיד בשרניות, חזקות ועמלות, נושאות אותי לכאן ולשם, מבשלות, מאכילות, מקלחות, מחבקות ומלטפות.

אין פגיעה מוטורית, תקבע למחרת הפיזיוטרפיסטית. מובן שאין. היא באבא בובה בהתגלמותו. תזזיתית. עוברת בעקשנות את מסדרון המחלקה הלוך ושוב, קוראת בקול את השלטים - "נתרם על ידי הנרי וורה כהן", "כניסה לסגל בלבד",  "דר` כך וכך סגן מנהל המחלקה" - ורק הַכְוונה לכיוון היציאה או המעליות אינה מוצאת.

היא רוצה הביתה. היא רוצה את החיים שלה בחזרה. גם אנחנו. אבל היא משוכנעת שזה באמת יכול עוד לקרות. שהגלגל יסתובב אחור. הפעם, כשבנה יצלצל בדלת, כמו בכל צהרי יום שישי, היא תקום ותפתח לו, כמו תמיד. היא תשמע. הרי אם היתה שומעת את צילצול הפעמון היתה פותחת לו.

- אז איך זה שלא שמעת? - אני מתעקשת לעמת אותה עם העובדות.

- הייתי שקועה בטלוויזיה, זה הכל! - היא עונה. - בכלל, כשהם הזמינו אמבולנס, לא הייתי צריכה להסכים ולבוא. -

רגע היא צלולה, שואלת אם אחותי לומדת כמו שצריך למבחן שיערך ביום רביעי, כי איך תעשה מועד ב`, היא הרי נוסעת לטיול בספטמבר, וקצת אחר כך הכל מתבלבל ואין לה מושג איזה יום היום ואם בחוץ חם או קר.


"כשאלה יהיו ההורים שלנו ולא סבתא, אז זה יהיה ממש עצוב" קבע אחי.

"למה?" תהיתי. "כי חובת הטיפול תיפול עלינו?"

"לא." השיב. "כי אז נדע שאנחנו הבאים בתור."

אבל מבחינתי די בזה כדי להיות מספיק עצוב. כי אני כבר יכולה לדמיין איך סבתא כבר לא תהיה שם לספר לי אנקדוטות קטנות מימי ילדותי, אנקדוטות עליהן חזרה כבר מליון פעם, אבל אני אספתי אותן אל חייקי בזכותה, חלקיי פסייפס קטנים המרכיבים אותי ואת חיי, שרק היא היתה עדה להם. ואני לא מוכנה, עדיין, לאבד את ילדותי.