השרביט החם: מאכלי עדות או "המאכלים של סבתא ר."

 

סבתא ראיה בפעולה: מכינה קניידלעך במטבח של הוריי רגע לפני שכולם מתיישבים לארוחת הסדר (שנת 2006).

 

נכתב בהשראת השרביט החם.

 

בעדה שלנו אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול. ככה לפחות סבתא שלי טענה, ורק שנים אחר כך, כשהכרתי את בן זוגי, הבנתי שיש מי שמוצאים בגישה זו כפירה בעיקר.

ואם כבר מדברים על עדות, הרשו לי לסטות לרגע מהאוכל לטובת זכרון ילדות שנחרט בי חזק. בבית הספר היסודי, קיבלנו פעם, כשיעורי בית, משימה: לכתוב כיצד נוהגים לומר סליחות בעדה שלנו. המורה הקדימה והסבירה שיש הבדל מהותי בין המנהג הספרדי לאשכנזי. אני הייתי תלמידה טובה וחרוצה. בדרך כלל הייתי מקדימה ומסיימת את שיעורי הבית לפני שהתפנתי לעיסוקיי האחרים. אבל את אותה המשימה נאלצתי לדחות עד שאמא שלי התעוררה מהשנ"צ. רק אז יכולתי לשאול "מה אנחנו, אשכנזים או ספרדים?". אמא התנפחה מגאווה מעצם השאלה, שהעידה על הצלחה כבירה בחינוכי. עד אז באמת לא ידעתי, כי אצלנו בבית לא ייחסו שום חשיבות למוצא.

אבא שלי נולד בפולין (ועלה לארץ בגיל עשר). אמא עלתה כשהיתה בת 14 מברית המועצות. אמא שלה – סבתי האהובה – נולדה בבלרוס בתקופה בה האיזור החליף ידיים בין פולין ורוסיה לסרוגין, וסבא היה ליטאי. למעשה, מרחק קטן בלבד הפריד בין עיירות הולדתם. לכן, כנראה, המנהגים והמאכלים שאליהם התרגלו מהבית היו די זהים. אולי זה מה שהקל עליהם לבחור זה בזו כשהכירו זמן קצר אחרי המלחמה. כל אחד מהם איבד את הרוב משפחתו בשואה. ביחד הם בנו חיים חדשים ומשפחה.

ואם נחזור לעניין האוכל – עבורי מאכלי העדה הם קודם כל האוכל של סבתא. היא זו שהיתה מקבלת את פנינו בכל יום בצהריים, כשחזרנו הביתה מבית הספר (ולכן הזכרון של אמא והשנ"צ אולי אינו מדוייק ואולי שייך ליום שישי). סבתא היתה גם אחראית על הבישולים בימי החול (משאירה לאמא העובדת שלי רק את הדאגה לאוכל של סוף השבוע). ובכלל זו היתה דרכה להביע את אהבתה – באמצעות הסירים, התבלינים והריחות.

האוכל שהכינה עבר כמובן התאמה והרחבה בהתאם למקובל בארץ, אבל יש מנות מסורתיות שהמשיכו ללוות אותנו. לדוגמא הבלינצ'ס הממולא בגבינה, הקניידלעך – הקופתאות למרק הכשרות לפסח – והלאטקס – לביבות תפוחי האדמה, שאצלנו אוכלים לא רק לכבוד חנוכה אלא לאורך כל השנה. חייבים להזכיר גם את הגפילטע פיש – קציצות הדג שאני עצמי לא נגעתי בהם מעולם, אבל הוגשו לשולחנות החג שלנו באופן קבוע. (ושוב היה זה בעלי שגילה לי שאצלינו הגפילטע מתוק כאילו הוא קינוח ולא מנה ראשונה, ושבעדות אחרות טעמו שונה.) כשסבתא כבר היתה די מבוגרת, אחותי הגיעה אליה לפני החג, כדי להכין איתה את הדג ולרשום בקפדנות את המתכון (בלי ה"קצת" או ה"לפי איך שמרגשים", שהיו כל מה שסבתא היתה מוכנה להסגיר). ועכשיו כשהיא כבר לא איתנו, אחותי אחראית על הגפילטע, והטועמים טוענים שהיא מצליחה להתקרב מאד לטעם המקורי.

מכל המאכלים של סבתא, אני מתגעגעת במיוחד לוורניקעס – כיסוני הבצק הממולאים בתפוחי אדמה ובצל. הם ממש לא דיאטטיים, אבל טעמם משובח. יחד עם זאת, ההכנה גוזלת לא מעט זמן וטירחה: הכנת הבצק, חלוקתו לעגולים (באמצעות כוס), רידוד שאריות הבצק כדי לסחוט ממנו עוד כמה עיגולים, הנחת המילוי וסגירת כל עיגול ועיגול תוך הידוק מוקפד של הקצוות ואז יש לבשל בסיר מלא במים. סבתא היתה עושה הכל במיומנות ובסבלנות אין קץ. אפשר למצוא ורניקעס קפואים בסופר או במסעדות שמנסות לשמר את המסורת. אבל מבחינתי זה לא אותו דבר. אין כמו הורניקעס של סבתא – לא כאלה עם הטעם המדוייק. כנראה שהרכיב הסודי היה האהבה שהיא היתה דוחסת פנימה כשאף אחד לא  הבחין.

סוף אוגוסט בת"א: בין שקיעה בחוף הים להפגנה בכיכר החטופים

 

https://ims.gov.il/sites/default/files/318230316_455009990142487_7835989085564579121_n.jpg

 

‏אחרי צהריים מאוחרים של סוף אוגוסט. זהו חלקו האחרון של יום אשר הוכרז כ"יום עצירה", למען המאבק להשבת החטופים. אבל אנחנו מצאנו את עצמנו על קו החוף. היינו שלוש אחיות, שני האחיינים שלי והבת של אחותי השניה. ביחד נהנינו מהבריזה הנעימה ומהשלווה. ישבנו על כיסאות פלסטיק נמוכים, שלהם שולחנות תואמים, והזמנו שתייה קלה, קצת עראק למבוגרים ופיצה חמה לילדים.

אחת מאחיותיי חיה בחו״ל ובאה לחופשה קצרה (מדי, בת שבוע) לארץ. לכבודה התכנסנו שם, ממש לפני השקיעה והיא זו שנאנחה ראשונה: כמה יפה החוף עם החול הצהוב-לבן והשקיעה המעוננת. אין חופים כאלה, קבעה, בשום מקום בעולם. אפילו לא במקסיקו, שם החופים לתיירים סגורים בתוך מתחמים פרטיים, בעוד כאן יושבים יחד, בעירבוביה, עם המקומיים. ואני מצאתי את עצמי מצטטת את מה שאמרה האורחת-לשבוע יום-יומיים קודם לכן: הפער בין שלוות בין הארביים למצב המדיני, הביטחוני, החברתי והגאו-פוליטי – הוא בלתי נתפס. לרגע אפשר להתעלם ממנו, לחיות רק את ההווה ולהתרכז בפרטים הקטנים. למשל בילד בן העשר שמרים את הראש ממסך הטלפון, כשמסיבים את תשומת ליבו ליופיה של השקיעה. או לפנטז ביחד, בכאילו נורמליות, על חופשה משפחתית-מורחבת בקיץ הבא, אולי על חוף אגם אירופאי, רחוק-רחוק מכאן ומה"מצב".

אבל קצת אחר כך כבר אי אפשר להתעלם מהמציאות. המציל סיים את משמרתו לאחר שדרש מכל המתרחצים לצאת מהים. גם בבית הקפה החופי התחלפה המשמרת. השמש שקעה, החושך הלך וירד. הקסם של אחר הצהריים התפוגג בהדרגה. הגיע הזמן שהאורחת-שעוד-מעט-כבר-פורחת תיקח את הילדים אל חדר המלון הסמוך כדי להתקלח ולהחליף בגדים לפני ארוחת הערב. אנחנו – אחיותיה – ניסע אל מרכז העיר, כדי להצטרף להפגנה שאירגנו משפחות החטופים, לתמוך בהן ולהיספר. רק נספר –הבטחנו – ומיד נחזור להמשיך בבילוי המשותף. בעת שאחותנו ניערה את החול מהמגבות ואת הילדים מהמסכים, אנחנו עשינו את דרכנו אל מחוץ לחוף. החול האט את צעדינו, בעודנו נחושות למלא את חובתנו האזרחית ולחזור אל האחרים כמה שיותר מהר.

בהפגנה מצאנו שיש יותר אנשים ממה שחששנו, והרבה יותר לחות ממה שקיווינו. הקהל ברובו דמה לנו: אנשים נראו כמי שבאו להפגין תמיכה על-הדרך, בין פעילות שיגרתית אחת לאחרת. רובם לא לבשו חולצות עם סיסמאות המאבק ולא נשאו דגלים. אבל הקהל היה גדול מספיק כדי לעצור אותנו הרחק מהבמה. לא יכולנו לראות את הנואמים, וקשה היה לעקוב אחרי דבריהם. לא נורא. העיקר שהגענו והפגינו נוכחות. כך ניסינו להרגיע את מצפוננו, למרות שהמועקה של השנתיים האחרונות חזרה להתיישב עמוק-עמוק בלב, ביתר שאת.

קצת אחר כך, אחותנו סמסה ושאלה האם לחכות לנו או לשבת לארוחת ערב לפני שנשוב. הבטחנו לה שנצא מיד לדרך וביקשנו שבינתיים יזמינו את האוכל. כשהגענו ללובי המלון, מצאנו את כולם מחכים למנות וחזרנו לגלגל שיחה, כמעט מהמקום שבו הפסקנו על החוף. הזכרנו אנשים אהובים ויקרים, טיולים וחוויות, ולא פסחנו גם על תכנונים לעתיד. בכך השתדלנו לפייס את אחותנו שהגיעה לביקור קצוב, בעוד אנחנו מבזבזות זמן יקר על חובותנו האזרחיות. זמן שיכולנו להקדיש לה ולמשפחתה. כשהגיע האוכל שהוגש בחלל הנעים, לצלילי נגינה חיה בפסנתר, התעוררו רגשות אשם הפוכים. המחשבות לא יכלו שלא לנדוד אל סרטוני החטופים המורעבים במנהרות עזה, אשר הופצו רק ימים אחדים קודם לכן. וכך התטלטלנו בין האישי ללאומי ובין שמחות יום-יומיות לטרגדיה הגדולה, עם נקיפות מצפון שאינן מרפות.

 

תם הטקס

https://images.app.goo.gl/mskGaXdu3nMJZwPx5

אתחיל בוידוי: אני אירית ובמשך שנים הייתי מחכה לצפות במופע תרגילי הסדר בטקס יום העצמאות בירושלים. כששני הבנים שלי היו קטנים, נאלצתי לצאת איתם בערב יום העצמאות אל הדוכנים הצפופים ובמות המופעים העמוסות. סבלתי מהדוחק (בשקט, כמו כל פולניה טובה) ורק מופעי הזיקוקים - שעדיין היו נהוגים - היוו עבורי נחמה. חלמתי אז על היום שבו הילדים יהיו גדולים מספיק כדי לצאת לבדם ולהשאיר אותי בבית, על הספה בסלון, מול הטקס שמועבר בשידור ישיר מירושלים. לא יכולתי לדמיין לעצמי שכאשר יגיע המועד המיוחל,  אתקשה להתחבר אליו. מאז פרוץ הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית - תלוי את מי שואלים - אינני צופה בו. מה שלאורך שנים סימל את המשותף בין כל רבדי החברה הישראלית, איבד בעיניי את צביונו הממלכתי. סייעה לכך העובדה שמזה שנים מופק האירוע ע"י מירי רגב - ללא קשר לתפקידים אותם היא ממלאת בשאר ימות השנה. תחת חסותה, הפך נאום ראש הממשלה לסטנדרט החדש של המסורת השנתית, מדגיש אפילו יותר את השינוי.

השנה, בזמן שהבן הצעיר שלנו יצא לחגוג עם חברים, הכריז אחיו הבכור שהוא מתיישב לצפות בשידור החזרה הגנרלית – זו ששודרה במקום הטקס החי, אשר בוטל עקב מזג האוויר הקיצוני. ביקשתי שיקרא לי כשיגיע החלק של הדגלנים. בפועל התיישבתי לצידו עוד קודם לכן, מתעסקת בטלפון שלי ומקשיבה למסכת הדלקת המשואות בחצי אוזן. כך הייתי עדה לאותן אמירות שעליהן גדלתי – בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת – ושבהן אני עדיין מאמינה גם היום: כוחנו באחדותנו, קיבוץ גלויות, בתחבולות ובאמונה בצידקת הדרך ננצח את כל אויבנו, נושיט יד לשלום… איכשהו, בהקשר המסויים הזה, הן נשמעו לי כאמירות חלולות, שלא לומר צבועות. לא רק שאיננו חיים לאורן ביום יום, נראה שהפסקנו אפילו לשאוף לכך באמת.

ואז הגיע החלק שלו חיכיתי: הדגלנים. תמיד הלהיב אותי התוצר השלם העולה על סך עשרות ומאות חלקיו הקטנים. איך חזון הופך למציאות תוך שכל אחד עושה את תפקידו הקטן בדייקנות, וכל חלקי בהפאזל מצטרפים לתמונה אחת גדולה ומשמעותית. כך הרגשתי עוד בילדותי, כשצפיתי בטקסים הענקיים של פתיחת האולמפיאדות, כמו גם בטקס יום העצמאות הלאומי שלנו -  הקטן והצנוע בהרבה אבל הקרוב לליבי ולכן מרגש. מהאולימפיאדה, זכורה לי עד היום ספינת הקיטור של המיסיסיפי שיצרו המוני רקדנים בטקס הפתיחה בלוס אנג'לס, אי שם בשנות השמונים. אצלינו אלה הם הסמלים המקומיים: מגן דוד, המנורה והספרות המייצגות את שנות עצמאותה של המדינה. אליהם מצטרפים באופן מסורתי כמה מייצגים עדכניים מהוואי השנה החולפת. בימי הקורונה, למשל, נוצרו על רחבת המסדרים קווי המתאר של המטוש, המסכה ועקומת החולי. השנה - עוד שנת מלחמה שנראית בלתי נגמרת - היו אלה טיל החץ ומטוס חיל האוויר. אבל אז הצטרפו סמל הסרט הצהוב המייצג את החטופים, היד הפצועה של אמילי דמארי אשר זכתה לשוב מהתופת, וצו 8 - לכבוד משרתי המילואים ובני משפחותיהם. זה היה השלב שבו הגוש בגרון הפך מסתם מועקה לתחושת בחילה של ממש. הרגשתי לא השתפרה גם כשבכורי הזכיר לי שמי שבחר את המייצגים אינו שרת הטקס אלא המארגנים מטעם כוחות הביטחון. זה לא באמת משנה.

כי בעוד שימי הקורונה הביאו על רובינו חוויות זהות שהתגבשו לכדי הוואי משותף, שעליו ניתן להסתכל אחורה כמעט בנוסטלגיה, ככל שזה נוגע למלחמה המתמשכת המצב הוא שונה לחלוטין. הסמל הצהוב למען החטופים לא יכול להוות תחליף להשבת כולם - בדרך זו או אחרת. העובדה שזה לא קרה, גם שנה וחצי לתוך האירוע, הוא כישלון מהדהד. החטופים ובני משפחותיהם לא יכולים להסתפק בהבעת סולידריות ומס שפתיים - הם חייבים פתרון, לא עכשיו - אתמול. וגם אמילי דמארי ראויה להרבה יותר ממחוות, כולל ההזדמנות לקחת חלק בהדלקת המשואות. היד הפצועה שלה והיא עצמה אינן רק סמל לגבורה, אלא קודם כל להפקרה. לכן, מה שנדרש הוא תיקון בפועל, שרק ועדת חקירה ממלכתית - שהקמתה עדיין לא נראית באופק - תוכל להתניע. וצו השמונה - מהווה איום תמידי על חיי השיגרה של המילואימניקים ואפילו יותר מכך - של בני משפחותיהם. כך שגם כשהוא נראה על רחבת המסדרים, יותר משהוא מכבד, הוא גורם ללב לשוב ולנתר ואז להתכווץ, ולהכאיב באחד המקומות הרגישים ביותר - חוסר השיוויון בנטל.

זה, בכל אופן, מה שראיתי אני כשצפיתי השנה בדגלנים.  בשנה הבאה – החלטתי – לא אצפה בטקס ערב יום העצמאות, אפילו לא בחלק של תרגיליי הסדר.

אז למה לי פוליטיקה עכשיו ...

 

"הפגנה, כן חשוב על מה"

 

החלטת הממשלה על פיטורי ראש השב"כ החזירה אותי אל הרחוב. אחרי הפוגה שנמשכה מאז אסון ה-7 באוקטובר, חזרתי להיות קפלניסטית על אף שקפלן הוחלף בהבימה ושיקמה ברסלר בנועם תיבון. כך מצאתי את עצמי בליל חמישי במושב האחורי של רכב, בדרך לעוד הפגנה בתל אביב. לצידי חברתי ג., לפנ‏‏‎יי – במושב הנוסע קידמי – חברה נוספת של ג., והנהגת – חברה-של-החברה-של-ג. ארבע הייטקיסטיות, פריווילגיות, נשואות, בשנות הארבעים-חמישים לחייהן, אמהות לתיכוניסטים, חיילים ומשוחררים טריים, עם תחושת שליחות דחופה ומחוייבות לעתיד ילדינו. ככל שהתארכו הפקקים והדרך, כך העמיקה השיחה במכונית – אסוציאטיבית, מעגלית, מתטלטלת בין שיגרה לדאגה קיומית, בין תקווה ליאוש, בין אישי לבין לאומי.

החל מהמחשבה של אחת לבחון קניית דירה ביוון, כאופציה ליום סגריר, עבור לאנחה קולקטיבית על "המצב" שבו בכל פעם מחדש נראה שהגענו סוף סוף אל תחתית החבית המוחלטת, רק כדי לגלות שעדיין יש עוד לאן לרדת. ובמעבר חד להחלפת חוויות מחופשה בניו יורק, סופ"ש במלון כרמים והכנה לטיול מתוכנן במון-בלאן. חזור לקיטורים על הפקקים האין-סופיים, העלאת השם - הבלתי נמנעת - של מירי רגב ו-"ראיתן? ראיתן אותה אצל רוני קובן? איך שהיא ..." ראינו. ברור וכמה צפוי – גם איך שהיא וגם כמה שאנחנו ...

המכונית חוצה עוד צומת והשיחה נודדת לדיון על איך עוזרים לתיכוניסטים לשרוד את הבגרויות, כשברור שמה שדרוש להם בעיקר - עם כל הצער שבדבר - היא עזרה ממורים פרטיים שנקנית בכסף, וטוב שאנחנו משפחות אשר מסוגלות לספק זאת לילדיהן. בנוסף, מסתבר, ישנם גם פודקסטים שמהם ניתן ללמוד כמעט כל מקצוע לבגרות, כולל אזרחות – שנחשב לאחד המקצועות היותר קשים.

"מעניין מה מלמדים היום לבגרות באזרחות ..." – זו אני שתוהה.

"לא בטוחה" – מודה הנהגת – "אבל הבן שלי אמר שעדיף שאני לא אקשיב לפודקסטים הרלוונטיים."

כולנו נאנחות על התכנים הלימודיים שהשתנו מאז אנחנו למדנו בתיכון וחוזרות לדון ברפורמה/ההפיכה המשפטית, לחישוב הקץ לאחור עד הבחירות הבאות, גם בהנחה שלא יוקדמו ויתקיימו במועדן.

"ומי אמר שיתקיימו בחירות, אפילו במועדן, וגם אם כן – האם יהיו חופשיות?" – זו שוב אני, שהפעם נאנחת.

החברה של ג. שיושבת לפניי מסתובבת כדי להביט לי ישר בעיניים. מסתבר שלהיות הפסימית זה באופן מסורתי התפקיד שלה, אבל עכשיו – כך היא אומרת – אני מהווה איום ברור ומיידי ועשויה לגזול ממנה, די בקלות, את התואר ...

ומהתחתית היחסית הזו אנחנו מנסות לעלות למעלה. ג. חולקת דיווחים מהשטח שהחיילת המשוחררת שלה שולחת ישר מדרום אמריקה ואני מנסה לחלק קשב עם קבוצת הווטסאפ של חברות הילדות שהתעוררה עם יוזמה לצאת כולן יחד למופע סטנדאפ שיערך במוצ"ש.

"מוצ"ש!" אני מבשרת לחברותיי לרכב "לא דיי שהן לא באות איתי להפגנות, על אף שכולן עמוק במחנה הליברלי, עכשיו הן מדיחות גם אותי ללכת במוצ"ש לסטנדאפ במקום להפגנה!"

כמובן שבסוף הנחתי לחברות-הילדות להדיח אותי לדבר העבירה וכשהמעברתי את סכום הכסף הדרוש לרכישת הכרטיס בביט, כבר עמדנו בכיכר הבימה (באיחור אופנתי של שעה בדיוק, אבל העיקר שהגענו ונספרנו). אז העלתי לקבוצת הווטסאפ של החברות-שלי-מהבית תמונה של הכיכר, עמוסה במפגינים עם דגלים ושלטים – ד"ש בשידור חי מאלה שלא מוותרים ויוצאים לעשות את המעט שהם יכולים ...

 

"לא מדברים על פוליטיקה!"

 

כשהספר שלי סיים לעבוד על ה"גוונים" שלי, הוא העביר אותי לידיו המסורות של העובד הצעיר, כדי שיסיים את העבודה על ה"שורשים". זה פינה אותו לקבל את הלקוח הבא – בן גילו של אבא שלי - שעוד לפני שהתיישב על הכיסא שלשמאלי כבר הספיק להכריז ש"בלי פוליטיקה, כן? יש מספיק נושאים אחרים, טובים יותר, לדבר עליהם!"

זה עורר מיד את תגובתו של הספר הצעיר שסיפר נער על הכיסא שמימני. הוא טען שאין לו שום בעיה להשמיע את דעותיו. כל הלקוחות יודעים שהוא – רק ביבי! גם אם זה אומר שהוא סורק את תחתית המכונית שלו לפני כל נסיעה, שמא מולכדה.

"אז אתה טוען שהליברלים הם כולם אלימים?" התגרה בו הלקוח המבוגר, שלא רצה להיכנס לפוליטיקה אבל כבר התחיל להסתבך.

"אני אומר שלא יעזור לכם כלום!" הצהיר הספר הצעיר "ביבי הוא המלך שלי! כך היה וכך יהיה, ועדיף שתשלימו עם זה!"

הספר שלי – אחיו הגדול של הביביסט המוצהר – החל לספר את הלקוח המבוגר. מבעד לראי הבחנתי איך הוא מנסה לשלוח רמזים לאחיו הצעיר שישתוק או לפחות ירגיע. אולי חשש מפני הלקוחות – בני הישוב הליברלי – שידירו רגליהם מהמספרה. זה לא עזר. הספר הצעיר המשיך במלוא הכוח: "ושתדע לך שהשביעי באוקטובר היה בגידה!"

"בגידה?! תראה לאן הגעת! איבדת את זה לגמרי!" הלקוח המבוגר נשמע כמי שלא יכול להשאר אדיש "תחליט: אתה בעד דמוקרטיה או בעד מלך? כי ביחד זה לא הולך ..."

"הוא לא נכנס לפוליטיקה, בכלל!" קרצתי מבעד לראי לעובד הצעיר שהמשיך לצבוע את השורשים שלי וגיחך מאחורי הזקן.

הספר שלי משך את השיחה לענייני מע"מ ופיצויים: איך כדי לקבל פיצוי שמגיע לך, עליך לעבור שבעה מדוריי בירוקרטיה, אבל אם תאחר ביום בתשלום המע"מ – יפשטו את עורך מעליך. על זה הסכימו מיד כולם ולרגע נראה שהוכרז שלום עולמי במספרה המקומית, אבל מיד פרץ ויכוח חדש על היחס לערבים. הלקוח המבוגר טען שיש הבדל בין העזתים לבין ערבים שהם אזרחי ישראל – "כמוני-כמוך". זה הצליח להדליק אפילו את הספר שלי: מבחינתו אין שום הבדל מאז הותקפו בני משפחתו-שלו בלוד במהלך מהומות שומר החומות. העובד הצעיר הנהן והעיר מעל לשורשים שלי ש"הם זרקו בלוד רימון! רימון!"

וזה-שלא-מדבר-פוליטיקה לא התבלבל והזכיר: "ומה עם הלינץ' שעשו יהודים בערבי בבת ים?"

הספר הצעיר לא נשאר חייב: "זה כי נסע בניגוד לכיוון התנועה וסיכן חיי יהודים!"

לבסוף הסתיימה מלאכת התספורת ובעודו קם מהכיסא הבטיח הלקוח המבוגר שבפעם הבאה "לא נדבר פוליטיקה!" ואז התספורת תקח מחצית מהזמן. בדרך לעמדת התשלום, הוא עצר ליד הספר הצעיר, הניח יד על זרועו ואמר "רק שתדע לך שאנחנו מסכימים על הרוב המכריע של העניינים!" וטען שכולנו רוצים בחזרת החטופים. מבחינתו היינו צריכים קודם כל להחזיר אותם ואז לקרוע לגזרים את כל ההסכמים ולהכנס בעזה בכל הכוח וללא מורא מפני פגיעה אפשרית בחטופים.

בינתיים גם מלאכת השורשים שלי הסתיימה, ובעודו חופף את שערי בעמדת הכיור, ביקש ממני העובד הצעיר, בקריצה: "אבל רק לא לדבר פוליטיקה, טוב? יש מספיק על מה לדבר ..."

ואני – שמצליחה לשתוק רק בין זרים, למשל במספרה – הבטחתי להתנהג בהתאם, לפחות עד שנגיע לפן ...

בית קרוע מבפנים - A house divided

 

House Divided by Chris Ware

https://images.app.goo.gl/n7wWczNvhyRXzuh1A

כשגיליתי ביוטיוב סידרה שבה נהגתי לצפות בשנות נעוריי, חוויתי פרץ נוסטלגי: בשנות השמונים, הפרקים של "בוננזה" הוקרנו מדי יום בערוץ שכינינו "הלבנוני" אבל שודר למעשה מקפריסין. במקור הוקרנה הסידרה מדי שבוע בארה"ב של שנות השישים, שם היא רצה במשך שלוש עשרה עונות ונחשבה לאחת מסדרות המערבונים המצליחות בכל הזמנים. מעבר לסצנות הפעולה, היא התבלטה גם כדרמה משפחתית שלא חששה לעסוק בנושאים מעורריי מחלוקת – מה שכנראה ריתק אותי אליה בזמנו.

בצפיה חוזרת, החוויה הראשונית היתה מביכה-משהו: רמת הכתיבה והמשחק בפרקים השונים איננה אחידה. ובכל זאת המשכתי לנבור – וישנם הרבה פרקים לסידרה – וכך התגלגלתי אל אחד המרתקים שבהם, אשר שודר בעונה הראשונה, בראשית שנות השישים, שנקרא

“A House Divided”

כלומר "בית קרוע מבפנים". זהו פרק שעוסק במחלוקות בין הצפון לדרום כשלוש שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, על רקע נאומו המפורסם של לינקולן מ-1858 אשר המתחיל במילים:

"A house divided against itself, cannot stand."

I believe this government cannot endure permanently half slave and half free.

בתרגום חופשי לעברית: "בית שנקרע ממחלוקות פנימיות לא יוכל להחזיק מעמד. אני מאמין שמדינתינו לא תוכל להתקיים לאורך זמן כשמחציתה מתירה עבדות והחצי השני מצדד בחופש."

לינקולן היה מהמתנגדים לעבדות, בעוד יריבו הפוליטי באותה העת – סטפן דאגלס – תמך בזכות של כל טריטוריה חופשית להחליט עבור עצמה האם להתיר עבדות. לו חי דאגלס בישראל של היום, היה ככל הנראה תומך נלהב של תוכנית חלוקת ישראל לקנטונים אוטונומיים. מעבר לכך, נודדות המחשבות למחלוקות הבוערות בארצות הברית של השנים האחרונות, בין קביעות עקרוניות של השלטון המרכזי לבין זכותה של כל מדינה (סטייט) להחליט באופן אוטונומי עבור עצמה. המתח הזה מתבטא, למשל, בהחלטת בית המשפט העליון להפוך את פסיקת רו נגד וייד מ-1973, ולהתיר לכל מדינה להחליט בנושא ההפלות באופן עצמאי. 

בפרק של בוננזה, המתח הפוליטי בין הצפון והדרום חודר אל מרקם היחסים בתוך משפחת קארטרייט, שסביבה נסובה הסידרה. בן – אב המשפחה – התאלמן שלוש פעמים, ונותר לבדו לגדל שלושה בנים – בן מכל אישה, מה שמהווה הסבר לשוני במראה ובאופי בין השלושה, שהפכו בינתיים לגברים צעירים:

אדם (פארנל רוברטס), האח הבכור, נולד בבוסטון שבצפון ואימו מתה בסמוך לכך. בעקבות האובדן יצא איתו אביו למסע אל "המערב הפרוע".

הוס (דן בלוקר), האח הסנדוויץ', נולד במהלך הנדידה מערבה, לאם ממרכז ארצות הברית.

וג'וזף (מייקל לנדון), הידוע בכינויו ג'ו הקטן, הוא היחיד שנולד באחוזת המשפחה – הפאנדרוסה – בנוואדה, לאם שהגיעה במקור מניו אורלינס, המשתייכת לדרום.

כך, הופכות ארוחות הערב של המשפחה לקרקע פוריה לוויכוחים פוליטיים נוקבים, כשג'ו מזדהה עם הדרום, כור מחצבתה של אימו, ומטיח באחיו הבכור – אדם – שהוא "יאנקי" בגלל תמיכתו המצפונית בשיחרור העבדים. הקרע שנפער בינהם, אינו שונה מהשסעים אשר מפלגים משפחות גם היום, כשבני אותו בית מוצאים את עצמם משני צידי המיתרס פוליטי. במציאות הישראלית, למשל, אפשר לדמיין תרחיש שבו אח אחד רואה בבנימין נתניהו מנהיג ראוי ובמאבק לשינויים במערכת המשפט עניין הכרחי, בעוד אחיו מאמין שנתניהו אינו ממלכתי ומזדהה עם המחנה הליברלי. לו היה נכתב הפרק על החיים שלנו, היה כנראה ג'ו בן לאם ממוצא ספרדי שחיה בפריפריה, בעוד אדם בנה של צברית תל אביבית, והכינוי שהיה מדביק לו ג'ו הוא "פריבילג". אירוני, לאור העובדה ששניהם גדלו באותו הבית וזכו, פחות או יותר, לאותן ההזדמנויות.

כפי שניתן לצפות, בפרק המקורי העניינים מתגלגלים ומתדרדרים כשאח קם על אחיו, ודברים יותר ויותר קיצוניים נאמרים ללא מחשבה שניה ועל אף שהדוברים אפילו לא ממש מאמינים בהם. לבסוף הופך בית המשפחה לצר מלהכיל את הניצים, ואדם מחליט לעזוב ולצאת למסע נדודים. אך מכיוון שבבוננזה לכידות המשפחה הינה הערך העליון ביותר, הפרק מסתיים בפיוס בין שני האחים, כשג'ו מבין שדם סמיך יותר מכל מחלוקת פוליטית.

מדהים לצפות בפרק ולראות איך ההיסטוריה חוזרת ומתכתבת עם עצמה: המחלוקת בין הדרום לצפון במחצית השניה של המאה ה-19 אל מול העולם המשוסע והמקוטב של היום. במציאות שלנו, מקובל לתלות את האשם ברשתות החברתיות, אבל הצפיה המחודשת בבוננזה מוכיחה שלא המצאנו שום דבר חדש: גם בשנות השישים של המאה הקודמת משפחות נחלקו ונקרעו על רקע המלחמה הקרה, המאבק לזכויות השחורים ולשיוויון לנשים. כך שבזמן שידור הבכורה שלו, היה הפרק של בוננזה רלוונטי למציאות של הצופים בו, ממש כפי שהוא עדיין אקטואלי באמריקה ואף בישראל של היום, מה שהופך אותו - למרבה הצער - לעל-זמני.

Bonanza: A House Divided

https://www.youtube.com/watch?v=uIEkAW64GpA

יומן מלחמה: השבוע הרביעי

 

מה אציל מתוך ביתי הבוער?

זה ״משחק״ שהיינו משחקים בנערותינו, בתנועת הנוער ובבית הספר, הרבה פעמים לצורך היכרות. מה ביקשתי להציל אז? כנראה שאת קופסת הנעליים שבה הטמנתי את יומן החיים האישי שלי ואת המחברות שבהן ניסיתי לכתוב שירים. ומה הייתי ממהרת להציל היום? את התמונה הממוסגרת שהורישה לי סבתא: תמונתה חמורת הסבר של האמא שלה. התמונה היחידה שנותרה ממנה, אחרי שנספתה (כמה קשה לי להשתמש במושג המדוייק יותר, מהשורש ר. צ. ח.) בעיירה שלה - שארקובשיזנה - שבבלרוס של היום, עם הרוב המכריע של בני משפחתה והתושבים היהודים - גברים, נשים, זקנים, ילדים ותינוקות - ב 18.6.1942 . שארקובשיזנה מנתה אז כשלושת אלפים תושבים, מחציתם יהודים. גם אז, רק שם, נרצחו ביום אחד מספר דומה של בני עמינו ביום אחד, כמו בישובי העוטף ב 7.10.2023.

מה תצילו מתוך ביתכם הבוער? נשאלנו פעם, מזמן, לפני שלושים שנה, בתרגיל מחשבתי שכזה. אבל יש אנשים שזה בדיוק מה שקרה להם בשבת השחורה משחור: הם נדרשו לארוז את שאפשר בתוך דקות ספורות ולהימלט. ואילו ברי המזל, שהיה להם מה לאסוף, שביתם לא נשרף כליל ושהם ניצלו מתוכו.

אני כותבת ולא בטוחה שאני באמת מצליחה להבין. זה ממשיך לבוא בגלים: כן זה היה. כן זה קרה. באמת. שום דבר לא מנע. אסון בכזה היקף. אבל איך יתכן ואיך אפשר לתפוש ולהכיל? וכך במעגל חוזר, שוב ושוב, כבר חודש.

חודש שאני לא מתאפרת, לא מסתפרת או צובעת שיער, לא באמת ״מתלבשת״. הכל נדמה חסר טעם ומשמעות, ובעיקר אין לי חשק, אני באבל, לא כמנהג אלא מתוך צורך פנימי.

יומן מלחמה: הבכי

הבכי 

יצא

סוף סוף

אחרי חודש כמעט

גם אם קטן וקצר

בזמן נהיגה בפקק. בין רופא השניים לתחנת דלק. כי חייבים.

כשבגלגל״צ הקדישו את ״נפגש בחלומות״ לבני הזוג ליאת ואביב אצילי שנחטפו מביתם בניר עוז.

בכיתי

עלינו

ועל כל מה שאיבדנו,

בעיקר את התמימות של ימי הקורונה

כשגעגוע

היה רק כיסופים לפגישה מחודשת שתתקיים כמעט בוודאות

ללא הפחד המצמית של היום:

מה קורה איתם

היכן הם

האם קר או חם להם

האם הם שותים ואוכלים

האם בריאים

האם עדיין בחיים

האם עוד נפגש

באמת

או שנוכל רק בחלומות

בכיתי על

התמימות

האמונה

תחושת הביטחון

מסכות החיים

שהיו

ואינם עוד