שאגת הארי - שוחרר ב- 28 לפברואר ...

 

"שוב מלחמה" זה גם השרביט החם

בפרומו לעונה הראשונה – "עם כלביא" -  הבטיחו לנו שמדובר בסידרה מוגבלת: עונה אחת, חד פעמית, עם סיום ברור (ע"ע "הניצחון המוחלט"). אבל בסיומה נאמר שעלינו לצפות לעונות נוספות שעוד ישוחררו. כנראה שהרייטינג היה גבוה מכדי לעצור אחרי עונה אחת. עדיין, לא ציפינו לעונה חדשה תוך פחות משנה. אמנם, שורה של נוולים מצאו את מותם כבר בפרק הראשון שלה, אבל אי אפשר שלא לתהות למה לא הסתיימה כך כבר העונה הראשונה.

מעבר לכך, התסריט די חוזר על עצמו, ועולה התהיה כמה שירים או פוסטים אפשר לכתוב על מלחמה, כולל ריצות לממ"דים, ירוטים, קולות נפץ עמומים יותר (בשאיפה) או פחות (לצערינו). עם מספר רעיונות מקוריים די מצומצם (ומוגבל – כמו שהסדרה עצמה היתה אמורה להיות). ביניהם, ראשי קרב מתפצלים – כנראה כי האירנים היו חייבים להצדיק את עלות ההפקה. אבל ההברקה האמיתית היא ללא ספק הליהוק של הכוכבת החדשה – הלוא היא ההתרעה המתפרצת לניידים: זאת נותנת לנו דקות ארוכות לכניסה למגננה, אבל גם התקף לב קטן בכל פעם מחדש. אין ספק שהיא קליף-האנגר של ממש. הבעיה שהשימוש בו נעשה באופן תכוף מדי. מה שמוריד בניקוד טורי הביקורת.

אז כמה פרקים (או ימים) עוד צפויים לעונה הנוכחית? זו שאלה קשה ... חלק מהקסם של הסדרה הוא שאורכה אינו ידוע מראש. בעונה הקודמת חששתי שתארך שבועות ארוכים, והופתעתי לקום ליום העשירי ולגלות שהוחלט על הפסקת אש. אומרים שהפעם זה יקח יותר זמן, ללא התחייבות ממשית. הצפי שזה יקרה לפני פתיחת המונדיאל במחצית השניה של חודש יוני –  ואולי אפילו קודם, כך שטראמפ יוכל להגיע לכאן בבטחה ביום העצמאות ולקבל את פרס ישראל שהובטח לו מזמן.

בינתיים, כל כניסה לממ"ד מחייבת רישום בקבוצת הווטסאפ של המשפחה המורחבת. אחרת המשלחת לאיתור נעדרים תכנס לפעולה. וזה קצת מונוטוני לכתוב "אנחנו בממ"ד" או לעבור לקיצור המיברקי – "בממ"ד". אז אני מנסה לגוון עם "ושוב איתכם", "מזמן לא נפגשנו" ו-"היו לנו שלוש שעות שלמות של שקט – אז אין מה לקטר!". אבל האמת היא שאני מתחילה לחשוש שהרעיונות יגמרו לי הרבה לפני סוף הסדרה. (סליחה, המלחמה!). בכלל נראה לי שדי מיצינו. אולי נחפש משהו אחר לצפות (או לחיות) בו? קצת פחות אלים ועצבני, ויותר שלו ומאשיר (ב-א' כמובן, אבל אפשר גם ב-ע'). מה אתם אומרים?

 

 

 

דבר הממ"ד

נעביר את רשות הדיבור לממ"ד. כי, בכל זאת, הוא אחד הגיבורים, ותרומתו חשובה כמעט כמו זו של הטייסים.

אז הוא מוסר ככה –

כל השנים הייתי מקור הגאווה של בעלת הבית. ממ"ד שהוא חדר ארונות – מבחינתה זו הברקה של ממש. אמנם, בניגוד לשכנים מסויימים, מעולם לא ספרה אותי כחצי חדר נוסף. עדיין, זכרה שממ"ד שמשמש כחדר שינה או עבודה –הרבה פחות בריא, אסטטי ונוח ... ורק הפעם שינתה לפתע את דעתה, בלא פחות ממאה שמונים מעלות! זה קרה אחרי שבשבת שבה פרצה המלחמה, בילו בתוכי ארבעת בני המשפחה כמעט מחצית משעות היום.

חשוב לציין – זו ממש לא אשמתי ששני הבנים גדלו והפכו לשני גברים גבוהים ורחבי כתפיים. כך שזה לא אני שהפכתי צר מלהכיל (תרתי משמע) – אלא דווקא הם! אבל הבן הבכור – חצוף שכמוהו – לא לקח כל אחריות – ברוח הזמן, התקופה והמפקד – ונזף באימו על שמילאה אותי במדפים רבים ורחבים, שתופסים את רוב החלל. היא ענתה – במידה לא מעטה של צדק – ש"ככה בדיוק אמור להיות בחדר ארונות!".

עדיין, הם ניצלו את הזמן ששהו בי – בין האזעקה לשחרור – לתכנון מדוקדק של מה הם יוציאו החוצה כדי לעשות קצת יותר מקום לבן ארך הרגליים. ואכן, כמה ארגזים שאני מאחסן בתוכי בשיגרה עברו –  אחר כבוד – לחדר העבודה. באמת שטוב שכך – שיעבוד גם הוא קצת, ויצדיק את שמו! ואם ישאל "למה!?" ו-"מה קרה!?" נענה לו כאיש אחד: "מלחמה!!".

ואז הגיע הערב ואיתו המשבר האמיתי, כשלא נראה שקצב המטחים עומד להשתנות. כולם חששו שיצטרכו לרוץ אלי מהמיטות שוב ושוב לאורך כל הלילה. בווטסאפ המשפחתי נרשמה סערה: מסתבר שיש דירה שעומדת ריקה. כלומר, מרוהטת אבל ללא יושביה, והיא כוללת ממ"ד שהוא חדר לכל דבר – כולל ספה נפתחת וטלוויזיה. מה אגיד לכם, אמריקה ממש. כל חדרי הבית שלנו מיד התקוממו נגדי. הנה, רק בגללי, המשפחה כולה תעזוב אותנו לכמה וכמה ימים. המקלחת התחילה לבכות כמו ילדה בת שלוש – שאי אפשר לעשות לה את זה דווקא עכשיו, כשהיא מתה מפחד הטילים.

אמרתי להם שירגעו, ומייד. כי בית לא עוזבים כל כך מהר, ובטח שלא העיצומה של מלחמה. ואכן – הם נשארו פה, כל הארבעה. עם כל החסרונות – אין כמו בבית! ועדיף שיגידו תודה שיש להם אותי, כלומר – ממ"ד פרטי, בתוך הדירה. לא מובן מאליו. מה עוד שאני לא מקטר כשהם מעמיסים עלי שעות של שהייה בתוכי, באופן שממש לא הורגלתי אליו. (האמת שאני די מוחמא ונהנה מתשומת הלב, אבל שישאר ביננו, שלא יעלה להם לראש ...)

לא חשבתי שתלכו ממני ...

 ... על פרידות סופיות והחמצות

 

"ואותך אני בוחר

אותך אני חולם

איתך אני יודע

שרק איתך אני חופשי."

 

עם המילים האלה של שלמה גרוניך והלחן של מתי כספי, בחרנו אבי ואני להיכנס לחופה לפני כמעט עשרים וחמש שנה. הרעיון היה שלו ואני זרמתי. מאז, בכל פעם שנשמעת פתיחת השיר, אני מיד נזרקת לאותו הרגע: רואה את עצמי פוסעת עם הוריי אל עבר אבי, שמחכה למשוך את ההינומה ולפרוש אותה על פניי. המילים והצלילים המרגשים מגבירים את פעימות הלב, נוכח המעמד.

בין האורחים שהגיעו לשמוח איתנו היתה גם ג’. הכרנו שנים אחדות קודם לכן, ומהר מאד הפכנו חברות קרובות – כאלה שמדברות יום-יום, חולקות קרבה ותומכות זו בזו. עד היום יש דברים שרק היא יודעת עליי, וסודותיה שמורים היטב אצלי. אבל פעם אחת ג’ גרמה לי להרים גבה, כשסיפרה שאצלם במשפחה אף פעם לא נפרדים בכעס. לפני כל יציאה חולקים חיבוק ונשיקה ומצהירים על אהבה. "כי אף פעם אי אפשר לדעת אם זו לא הפגישה האחרונה". זה נשמע די קיצוני, אפילו לי – דור שלישי לשואה ודי חרדתית בכל הנוגע לקרובים לי ביותר. לא תיארתי לעצמי שאת השיעור הזה אלמד מ-ג’ עצמה.

שנים אחר כך, כשהבנים שלנו היו קטנים, עומס החיים של בית-עבודה איים להכריע אותי. החברות עם ג’ עברה לשורה אחורית ויכולנו לא לדבר במשך שבועות ואפילו חודשים. עדיין, לא ערכנו חשבונות וכשהצלחנו להיפגש היינו ממשיכות בדיוק מהנקודה שבה הפסקנו, כאילו לא חלף הזמן מאז הפעם הקודמת. ואז, בשנה אחת, לקראת חגי תשרי, ניסינו לתאם מפגש ופשוט לא הצלחנו. כשאני הייתי פנויה, ל-ג’ זה לא התאים וכשהיא יכלה להיפגש, בדיוק צץ משהו אצלי. עד ש-ג’ יצרה קשר בסוכות, וביקשה להזמין אותנו באופן ספונטני, להתארח אצלהם בסוכה, ביחד עם הילדים. עוד כמה חברים שלהם יגיעו, סיפרה, וזה יהיה ממש נחמד אם נצטרף. הבטחתי לבדוק את העניין ולחזור אליה. אך לאחר מחשבה החלטתי שזה פחות מתאים, במיוחד עם הילדים. אמרתי לעצמי ששווה לחכות להזדמנויות אחרות שבוודאי עוד יגיעו. התנצלתי, נתתי תירוץ כלשהו, והבטחנו להיות בקשר אחרי שמחת תורה ולקבוע סוף סוף.

יומיים אחרי שאירחו את החברים בסוכה, ג’ איבדה את ההכרה. זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל האחרונה והסופית בהחלט. מאז כבר לא חזרה לעצמה ולא יכלה לתקשר עד ליום מותה. ההזדמנות האחרונה שלי לבלות איתה – הוחמצה.

היה אפשר לצפות שאלמד את הלקח, אבל זה קרה לי שוב עם ר’, אותה הכרנו בעקבות מודעה בעיתון, כשחיפשנו מטפלת לבנינו הבכור. ר’ עבדה אצלנו במשך עשור, עד שמצבה הרפואי אילץ אותה לעזוב. במהלך השנים היא היתה שותפה פעילה בגידול של שני הבנים, ומהר מאד הפכה לבת בית ולחלק מהמשפחה. גם אחרי שעזבה אותנו, המשכנו להיות בקשר ולהיפגש. כל מפגש היה חגיגה, שהונצחה בתמונות: הבנים נצמדים אל ר’ לחיבוק עוטף, עיני שלושתם נוצצות, ועל השולחן המטעמים ש-ר’ הכינה במיוחד עבורם. רגעים קטנים, בלב השיגרה, שהוקפאו לעד.

ואז הגיעה הקורונה ואי אפשר היה להיפגש. בטח שלא עם ר’ – החולה הכרונית בסיכון מוגבר. לקראת ראש השנה היינו תמיד מדברות. לא רק מאחלות "שנה טובה" לקונית, אלא שוקעות להשלמת הפערים של מה קורה אצלה ואיך אני. אבל בשנה ההיא – שנת הסגרים והדאגות שלא הרפו – לא יכולתי להביא את עצמי לכדי שיחה. החלטתי שאדבר איתה כשהמצב יירגע קצת, והסתפקתי בשליחת הודעה קצרה, לה ר’ השיבה ברוח דומה. וזו היתה הפעם האחרונה שתקשרנו. בפורים, כשקיבלתי את השיחה האיומה, ר’ כבר לא היתה. עוד קורבן של הקורונה.

אבל החיים – חזקים מהכל – המשיכו. הקורונה הסתיימה. מצבו הבריאותי של אבי – שגם הוא לא היה מזהיר – השתפר. באופן טבעי התחלנו ליישם את הלקח של הזמנים הקשים ולחיות את הכאן והעכשיו, במלוא הכוח. כך, בין השאר, התחלנו לטפח בילוי זוגי חדש: יציאות להופעות חיות. הדרישות פשוטות, לכאורה: אמנים ישראליים האהובים על שנינו, במקומות נוחים ונגישים. זכינו להנות מכמה וכמה ערבים כאלה, לא אחת אחרי מארב עיקש להזדמנות המתאימה. מתי כספי הופיע גבוה ברשימת המועדפים. מדי פעם הייתי מחפשת הופעות שלו, אבל זה אף פעם לא התאים ולא הסתדר. כשהודיע שהוא מפסיק להופיע בעקבות המחלה הקשה, צבטה את הלב תחושת ההחמצה. אבל רק עם מותו בשבוע שעבר נסתם הגולל באמת: אנחנו כבר לא נזכה לראות אותו בהופעה חיה.

נשארו רק הלחנים היפים, בסגנונות רבים ומגוונים, חלקם פורצי דרך ממש, של אמן ישראלי שהיה פנומן. והזכרונות מהחופה שלנו, חיים כל כך.

וכשאני שותקת, ככה עם עצמי,

אז הוא עוד איתנו ... אבל אינו.

חיבור מפעם - על שיעור שלמדתי בכיתה י"א ועל ישראל של היום

 

לפני כמעט 40 שנה, כשהייתי תלמידה בכיתה י"א, נזכרה המורה - בעיצומה של השנה - שמחובתה להכין אותנו לבגרות בחיבור, מקצוע שהוזנח באופן עקבי. כדי להשקיט את מצפונה ולסגור את הפינה, הטילה עלינו לבחור באחד משלושה נושאים. אני החלטתי לכתוב על זכויות המיעוט בדמוקרטיה. בחרתי להתמקד לא במיעוטים אתנים או אחרים, אלא דווקא במיעוט אשר לא זכה בבחירות. 

הבחירה בנושא לא היתה מקרית. הייתי בת של עורכת דין, ואמא התנדבה מיד לעזור ולמצוא חומר רלוונטי מתוך הכרכים של האנציקלופדיה העברית, שפיארו את הספריה בסלון שלנו. אחרי שקראתי את הקטעים שסימנה עבורי, הפנמתי וסכמתי בנקודות, התיישבתי לנסח ולסגנן את החיבור שאגיש למורה. בסופו של דבר זכיתי לקבל עליו ציון גבוה, בעוד שרוב הכיתה נכשלה במשימה ובהבנתה: "כתבתם לי עבודות!" הכריזה המורה באכזבה כאשר החזירה את החיבורים הבדוקים לכיתה "ואני ביקשתי חיבורים!" ספורים מבינינו הצליחו להבין את ההבדל הדק - והציפיה - שבתום עבודת מחקר נכתוב מאמר דעה מנומק.

החיבור ההיסטורי ההוא לא נשמר אצלי, לצערי, אבל אני יכולה לתאר לעצמי מה כתבתי בו: שגם אם הרוב זכה להעלות את נבחריו לשלטון בצורה דמוקרטית, עדיין למיעוט שמורות זכויות שהרוב צריך להיזהר מלרמוס, כמו הזכות להביע את דעתו; הזכות להפגין וכמובן הזכות להצביע גם בבחירות הבאות ולקוות שינצח בהם. מן הסתם צטטתי את אחת האמרות האהובות על אבי, המיוחסת לוולטר, "איני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". ובודאי גם דנתי במגבלות חופש הביטוי, שנגמר כאשר נאמרים דברי הסתה במטרה לעודד אלימות ופגיעה פיזית באחר.

זה היה, כאמור, בשנות העשרה שלי, אי שם בשנות השמונים. לאחרונה אני נזכרת ומהרהרת בחיבור ההוא ובנושא שלו לא מעט, ותוהה האם היום היתה מורה בתיכון מעיזה להציע נושא טעון כזה לחיבור. וכן, מה היו חושבים עליו חברי הממשלה ואנשי הקואליציה בכנסת – אשר לא מפספסים שום הזדמנות להזכיר שהרוב בחר בהם, ועל כן זכותם וחובתם לממש את השקפת עולמם, בעוד שעל המיעוט להחריש, לפחות עד הבחירות הבאות. לפעמים נדמה שבישראל של היום, זכותו של המיעוט מסתכמת בלקבל בהכנעה את דעת הרוב. ואילו אלה שנבחרו על ידי הרוב, חשים מחויבות אך ורק לבוחריהם - לא לדמוקרטיה ולא לאזרחים המזדהים עם האופוזיציה.

עוד עולות השאלות – האם ראש הממשלה אמור להיות ראש הממשלה של כ-ו-ל-ם או רק של המצביעים למפלגות הקואליציה? או אולי בכלל רק של מצביעי מפלגת השלטון? האם כל מי שחושב אחרת מהרוב הוא בהכרח ובהגדרה קיצוני?

איכשהו לא נראה לי שמישהו במערכת החינוך ירהיב היום עוז לעורר דיון בנושאים האילו. מי שיעשה כן עלול לסכן את מקום עבודתו. בעיני זה לא רק עצוב, אלא גם מדרון חלקלק ומסוכן לדמוקרטיה. ולכן זה לא מטריד אותי רק ברמה האישית, וצריך להדאיג כל מי שרוצה לשמר את זכויות חופש הדעה והביטוי גם עבור הדורות הבאים.

בין שם לכאן ובין האז לעכשיו

 

רחוב שקט ורחב ידיים של בתים פרטיים, ללא גדרות המסמנות גבול. שפע של עצים – ירוקים בקיץ, מחליפים צבעים ומשילים את עליהם בסתיו, עומדים עירומים כל החורף, ואז פורחים בורוד ולבן משגעים בכל אביב מחדש. כי באיזור וושינגטון די. סי. בארצות הברית כל עונה היא עונה, בפני עצמה. ובאמצע הרחוב יש בית אחד עם ארבעה חדרי שנה (את הסלון האמריקאים לא סופרים, כמו שלא סופרים מטבח). ובבית ארבעה מפלסים, כולל מרתף. החימום עובד על גז, ואילו במטבח, הגז – כלומר הכיריים – הם על חשמל. בלילות החורף כששוכבים במיטה, שומעים את כל הבית נושם כשהגז זורם בצינורות שעוברים בתוך הקירות העשויים מעץ.

זה היה ביתי. אי אז בתחילת שנות התשעים, כשהשחררתי מהצבא והפכתי לסטדנטית מן המניין באוניברסיטת מרילנד, אחרי שהצטרפתי אל הוריי שהיו ברילוקיישן בארצות הברית. למעלה משלושים וחמש שנה חלפו מאז ולאחרונה הזיכרונות צפים ועולים והגעגועים צובטים בלב. שוב ושוב עולה בי התהיה האם באמת הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן, ולשוב אל החיים ההם. היה שם משהו שקט ורגוע. אולי באוירה הכללית, ואולי באופן יותר ספציפי – בהזדמנות האחרונה להיות עדיין הילדה של אמא ואבא שדאגו לכל הלוגיסטיקה. לי נשאר רק להתרכז בלימודים (שגם אותם הם מימנו). כך שאין פלא שהצלחתי להשיג ציונים מעולים ולסיים כמצטיינת דיקן באופן עקבי, סמסטר אחרי סמסטר.

אבל לא הכל היה מושלם – אני מתעקשת להזכיר לעצמי. הייתי די בודדה, מעבר לחברה אחת טובה לספסל הלימודים. ולמרות שהייתי עדיין צעירה וכל החיים עוד היו לפני, שפע של דאגות הטרידו את מנוחתי: איך אבנה לעצמי קריירה, אמצא בן זוג ואקים משפחה. כשאת מתמודדת עם נכות קלה אך ניכרת לעין, שום דבר מכל זה אינו מובן מאליו. ממרומי גילי אני כבר יודעת את פרקי ההמשך: אחרי החזרה לארץ, הצלחתי להשתלב בתעשיית ההייטק ולפרנס את עצמי, אפילו ביותר מסתם "כבוד". זכיתי להכיר את אבי ולבנות איתו חיים ומשפחה – אנחנו הורים לשני בנים, הבכור באותו גיל בו הייתי אני כשחייתי בארצות הברית...

אז למה בעצם אני מתגעגעת? האם הייתי מוותרת על המשפחה והבית שהקמתי וחוזרת להיות סטודנטית חופשיה? או שאולי התשובה טמונה דווקא במעגל רחב הרבה יותר: נחתתי לראשונה בארצות הברית כשבמזרח התיכון נשבו בעוז רוחות מלחמה, רגע לפני פרוץ מלחמת המפרץ (הראשונה). אבל בהמשך הלכה ונבנתה תקווה חדשה, עם הבחרו של קלינטון לכהונה ראשונה כנשיא ארצות הברית, ובהמשך גם חילופי השילטון בארץ. הסכם אוסלו נחתם ברחבת הבית הלבן כשהתחלתי את הסמסטר האחרון ללימודי התואר הראשון שלי. חזרתי למדינה בתנופת פיתוח ובניה, שבועת ההייטק שלה רק הלכה וגדלה. אבל אז הגיעה תקופת פיגועי הטרור, רצח רבין והקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו.

ועדיין נדמה שההווה קשה ומדמם הרבה יותר. במזרח התיכון שאחרי השביעי באוקטובר. בארצות הברית של טראמפ בכהונתו השניה. באירופה שנשטפה במוסלמים, רבים מהם פונדמנטליסטים. ומעל לכל – ישראל הקרועה מבפנים בין הליברלים לבין מחנה ביבי. ועדיין, מה שמדאיג אותי הרבה יותר הם פני העתיד ומה שעוד מחכה לנו. אני חוששת שיהיה הרבה יותר רע לפני שיהיה קצת יותר טוב. כשבחדשות מפגינים מתנגדי משטר אירניים נורים ונרצחים, וגם בארצות הברית נורתה אזרחית למוות, בידי שוטר פדרלי – אני תוהה אם זה יכול לקרות מתישהו גם פה. הרי יש מי שכבר מפמפם שמתנגדי ביבי הם קפלן-נוחבות...

אז אולי זה חסר טעם להתגעגע אל שנות התשעים. עדיף להתרכז בכאן ובעכשיו. להתרפק על החיים שבניתי לעצמי ולמצות כל יום ביומו עד תום. כי העתיד יכול להיות הרבה יותר גרוע, ומתישהו אני עוד עלולה להתגעגע לתקופה שבה הבנים שלנו עדיין גרים איתנו בבית, בדירה שבמרומי הקומה הארבע עשרה עם נוף לפארק הירוק ושקיעות אדירות בכל ערב.

יום אחד באוקטובר 2025 ...

 

רגע אחד של הרמוניה, מול ים סוער

לו הייתי מתבקשת לסכם את שנת 2025, הייתי בוחרת ברגע אחד: הוא תפס אותי עם בנהזוג והבנים בעיירת חוף קטנה בדרום יוון. ירדנו אליה כדי לאכול ארוחת בוקר, בטרם נצא לעוד יום של טיול, נופים וחוויות. היה זה ערב חג שמחת תורה, בדיוק שנתיים פחות יום לטבח 7 באוקטובר הנורא. בארץ עקבו כולם בדריכות אחר השיחרור הצפוי של כל החטופים החיים, וגם אנחנו חלקנו קשב בין התפריטים והאוכל לבין הידיעות מהארץ.

דבר השחרור הגורף הצפוי, פורסם ימים אחדים קודם לכן. כשבארץ נפתחו בקבוקי שמפניה, לא הצלחנו להבין את פרץ השימחה. הוא נראה לנו מוקדם מדי, או כמו שניסח זאת בני: "לא מריעים לפני הגול!" ומבחינתי – לא פותחים פה למרפי. עוד בלילה הקודם כששכבנו לישון, התקווה שהלכה ונבנתה בתוכי התערבבה בחרדה שלא הרפתה: האם יתכן שכל זה קורה באמת או שזו רק עוד מניפולציה של החמאס – אחת מיני רבות ואכזרית במיוחד. לכן, פחדתי בכלל לקוות.

אבל בבוקר המחרת שמחתי כשחששותיי התבדו. עד שסיימנו לאכול כבר שוחררו חלק מהחטופים והגיעו הביתה, לישראל. הלב התרחב כשחברה יקרה מהעבודה כתבה ושאלה האם אני בכיכר. היה ברור לאיזו כיכר היא מתכוונת – כיכר החטופים, שסמוכה לדירתה. עניתי שבליבי אני בדיוק שם, אך בגופי, כמעט לצערי, אני מעבר לים. והיה משהו חם במיוחד בחילופי הדברים האלה, ביני – הקפלניסטית הליברלית – לבינה – הדתית-לאומית שתומכת בקואליציה הנוכחית. נדמה שלרגע  אחד, עוצר נשימה, אלה לא רק שתינו, אלא באופן גורף חזרנו כולנו להיות שוב עם אחד, עם לב אחד, שהתרחב כמו שלא חשבנו ששוב יוכל. ועם הידיעות המשמחות האלה מהארץ המשכנו בטיול שלנו, קלילים יותר ותוך הרבה פחות רגשי אשמה, על פסק הזמן שלקחנו לעצמנו מהמציאות.

כשחזרתי לארץ פרסמתי פוסט בקיר הפייסבוקי שלי. הזכרתי פוסט קודם, שכתבתי ממש לפני ראש השנה, אליו צירפתי קריקטורה של אלון אהל החטוף, מנגן על פסנתר ושר "כמה טוב יהיה ... בשנה הבאה". והנה – כתבתי בפוסט ההמשך לאחר השיבה המפתיעה של החטופים – אלון אהל בבית וחזר לנגן. על כך הגיב אחד מחבריי הפייסבוק שלי, הידוע כביביסט אדוק, שלאלון ולמשפחתו יש קלאסה ש"הצליחה להשכיח לי קצת את הסירחון של רוב המשפחות שדיברו ערב קודם." לא הגבתי לאמירה הזו שאותה מצאתי ניבזית מיוחד. אבל תהיתי, ביני-לביני, כמה מהר לקח לכולנו לחזור אל המציאות והשיגרה. טוב שכל החטופים חזרו – על כך אין (כמעט) ויכוח. יחד עם זאת, יש מי שזוכר שיש עדיין רבים כל כך – רבים מדי – שהלכו לבלי שוב. בעוד שאחרים עסוקים בחלוקת "ציונים" לחטופים ולבני משפחותיהם. עצוב ומאכזב ככל שזה יהיה – נראה שלא למדנו כלום.