גילגוליה של מטריה

נכתב בהשראת הרשומה "מטריה" של תזזאטית.

היא קנתה אותה בזול, אצל הרצל, שמוכר מכשרי כתיבה ומתנות ועיתונים יומיים וגם מגזינים כמו ל'אישה'. התלבטה בינה לבין אדמונית אחת בפי שניים כסף, והחליטה שלא כדאי להשקיע, כי כל מטריה שהכירה התפרקה במשב הרוח הרציני הראשון שאיתו נאלצה להתמודד. כשיצאה מהחנות עדיין לא היה לה מושג שהכחלחלה לא תזכה אפילו להפתח, למרות שכבר כעבור יומיים נפתחו ארובות השמיים, גשם ירד כל הלילה, ובבוקר השמים היו אפורים, כבדים ומאיימים. היה לה סידור דחוף לסדר בעירייה, אם לא היה דחוף, היתה יוצאת החוצה ביום סוער שכזה?! ברור שלא! התעטפה במעיל ובצעיף ובמטפחת ועליה הוסיפה גם כובע, והרגישה כמו מומיה חנוטה או לפחות דחליל שלא יכול לקרב את כפות הידיים זו לזו, ממילא הן קפואות, חשבה, ומיהרה למצוא גם זוג כפפות בתחתית אחת המגירות, כך שגם עשר אצבעות ידיה איבדו מגמישותן, ומרוב שכבר היתה מסורבלת ובאיחור שכחה את המטריה על השולחן בפינת האוכל. עד לתחנת האוטובוס ירדו רק טיפות גשם בודדות, ולכן נזכרה בכחלחלה הנשכחת רק אחרי שכבר שילמה על הנסיעה והתיישבה מאחורי הנהג. כשירדה בתחנה כבר ירד מבול. מזל שבניין העירייה היה ממש ממול, ושהיו לה הצעיף והמטפחת והכובע שעליהם הוסיפה את כובע המעיל, שהיה יופי של הגנה מפני הגשם, רק שנרטב מאד ואחר כך הרטיב את הכל: את ריצפת חדר ההמתנה, את הכיסא שמול הפקידה במחלקת הגביה וגם את מושב האוטובוס בדרך חזרה.

איך שחזרה הביתה והשתחררה מכל התכרכים שעליה, תלתה את המטריה על ידית דלת הכניסה, להבטיח שמחר לא תשכח שוב. והיא אכן לקחה אותה איתה, עברה אצל הרופאה בקופת חולים לקחת מרשמים, והמשיכה לסופר שם אספה כמה מוצרים שהיו דרושים, ומכיוון שגשם לא ירד לאורך כל אותו הבוקר, החליטה לעצור אצל הירקן, ולקנות כמה ירקות להכנת מרק טעים וחם. אבל בעודה בוררת תפוחי אדמה החלו להשמע קולות רעמים והיא מהרה לאסוף גזרים וכרובית וסלרי וצרור של פטרוזיליה, ולשלם על הכל לחזקאל, וכשרצתה לצאת כבר ירד מבול שוטף. "חכי קצת! הגשם תכף יחלש" יעץ לה חזקאל, והיא הניחה את השקיות על הרצפה ורצתה לשלוף את המטריה וגילה שהכחלחלה נעלמה ואיננה. ניסתה לשחזר: בדרך לרופאה היא היתה בידה, בזאת אין ספק, ובסופר? היכן הניחה אותה? אולי בסלסלה שלתוכה אספה את המוצרים שבחרה? היא לא ממש הצליחה להזכר ... וממילא אין טעם לחזור ולחפש, ברכה על ההחלטה הנבונה לא להשקיע יותר מעשרה שקלים בקנייתה, ושתלך לכפרות, וברכה שוב כי הגשם נחלש במהירות, והפך לזרזיף דק-דק שהמעיל שוב הצליח להגן עליה מפניו כשמיהרה לחזור הביתה.

היא רשמה לעצמה על המקרר שיש לקנות מטריה חדשה במקום ההיא שאבדה, אבל ביומיים הבאים המשיך להיות סגרירי וקר ולכן לא הוציאה אפילו לא את קצה אפה מהבית. וכשהתבהר שמחה לצאת לסיבוב בשמש, ועברה בסופר כי עוד מעט ויגמר לה החלב, וקנתה חלה לשבת וגם בורקסים ורוגלך מתוקים, לנכדים, כשיבואו. ואחרי ששילמה נזכרה לשאול את כרמלה הקופאית אולי במקרה מצאו מטריה אבודה שנשכחה לפני כמה ימים, נדמה לה שאולי השאירה אותה כאן, בטעות, באחת מהסלסלות, כי היא אף פעם לא משתמשת בעגלה, היא לא קונה הרבה בבת אחת. אבל כרמלה לא ידעה ולא שמעה ולא נתקלה בשום מטריה כחלחלה אבודה. לא נורא, כרמלה, לא נורא, עלתה לי גרושים, אקנה עוד אחת. הנה, יש סטנד ליד הכניסה, האירה כרמלה את עיניה, שתיים בחמישים! אבל כבר שילמתי, לא נורא, בפעם הבאה, הבטיחה וידעה שהיא לא תשלם כזה מחיר מופקע.

כשהחל שבוע חדש ומזג האוויר היה נוח ובהיר, גם אם מעט קריר, החליטה שאחרי שתעבור בקופת החולים ותעשה את הבדיקות שכבר דחתה שבועיים, תכנס אצל הרצל ותפנק את עצמה בעיתון 'לאישה' ואז גם תקנה מטריה חדשה, שתהיה לה לימים הגשומים כי החורף עוד היה רחוק מלהסתיים. הפעם תקנה כבר שתיים, החליטה, שתיים-בעשרים! בקופת החולים עצרה קודם כל אצל המזכירה של ד"ר יפת, כי ההפניה לבדיקות כבר עברה את התאריך, והמזכירה  האירה לה פניה, ועוד לפני שמיהרה אל תוך חדרה של הד"ר שתוסיף חתימה מחודשת, שלפה מטריה כחלחלה - נראה לי שזה שלך! ששכחת את זה פה בפעם הקודמת! איזו שמחה מרגשת של איחוד מחדש זו היתה ...

אבל זו היתה בהחלט שמחה מוקדמת, כי אחרי שמצאו לה סוף סוף וריד והקיזו לה דם, ואחרי שהגיעה להרצל ובחרה עיתון לאישה וגם חבילת טושים קטנה - שיהיה לנכדים במה לצייר כשיבואו, ועמדה לשלם, וחייכה לעצמה שאין צורך לקנות מטריות כי הכחלחלה חזרה אליה, הכחלחלה?! פתאום הבינה שהמטריה שוב אינה ברשותה. היא לקחה אותה מידי המזכירה הרפואית .... היא אחזה בה בחדר ההמתנה של המעבדה בקופת החולים ... היא הניחה אותה על הריצפה, ליד הכיסא, כשהושיטה ידה ווורידיה אל האחות ... ושם כנראה היא נשארה ... ומה הסיכוי שמישהו שם לב וידע שהיא שלה ויעשה מעשה המזכירה הרפואית הנחמדה ויחזיר לה אותה?! "הרצל, תביא לי גם שתי מטריות אדומות, מהאלה שבעשר, במילא הן חד פעמיות ..."

והרשומה הממולצת גם היא של תזזאטית, גם היא קצת ישנה, אך לא נס ליחה - "אומנות היומן החזותי" - אהבתי את תאור תהליך העבודה היצירתי!

מטריה

לא שקופים

תודה לאורמש שהזמין אותי באופן אישי להשתתף במיזם של הבלוגיה "מישהו שכח אותם, אנחנו לא"

כשהייתי ילדה, באחד מישובי הלוויין הקטנים של גוש דן, היינו נוסעים הרבה ל"עיר הגדולה" – תל אביב או רמת גן. טיפול רפואי, רכישת בגדים חדשים לגופי הגדל והצומח, צפיה בסרט או בהצגה – כל אלה לא ממש היו בנמצא אלא בעיר. היינו עולים על האוטובוס בתחנה הקרובה לבית, ויורדים במרכז סואן ורועש, עם המון מכוניות והולכי רגל וחנויות שלא הייתי רגילה להם, והיו גורמים לי לסחרחורת קלה. פה ושם היינו רואים על המדרכה אנשים פושטים יד, מנגנים בכלי נגינה כלשהו (אקורדיאון או כינור או גיטרה), ולעיתים פשוט יושבים או שוכבים על פיסת קרטון או סמרטוט, על קרטון אחר או דיקט מעץ כתוב סיפור חייהם קורע הלב – הם חולים או שיש להם ילדים שאין בכוחם לפרנס – ולעיתים יד חסרה או כיסא גלגלים מספרים לבד את כל בסיפור והופכים כל הסבר נוסף למיותר. אמא או סבתא היו מפקידות בידי כמה מטבעות של כסף קטן שאשים בכלי המיועד לכך, אצרף למטבעות שהשאירו שם לפנינו עוברים ושבים אחרים, ואז גם אנחנו המשכנו בדרכינו. כשהתבגרתי והפכתי לבעלת ארנק ודעות משלי לא התמדתי במנהג. ידעתי שכמו שיש כאלה שיש להם, כך יש גם כאלה שלהם פחות מזל. הודיתי על כך שאני נפלתי בצד הנכון, אבל לא הייתי בטוחה שזו שאלה של מזל בלבד ובכל מקרה איסוף נדבות ברחוב לא נראה לי הפתרון הנכון.

באמצע שנות העשרים לחיי מצאתי את עצמי, באחר צהריים חורפי אחד, נוהגת באוטו של אבא ואמא, שנתנו לי אותו במיוחד כדי שאוכל לצאת מהעבודה, להגיע לאוניברסיטה, להקשיב לשיעור שבועי במסגרת קורס לקראת התואר השני, ואז לחזור חזרה למקום העבודה ולהשלים את השעתיים-שלוש שהחסרתי. בדרך חזרה לעבודה החושך החל לרדת ואיתו גם גשם דק אך טורדני. בירידה מהכביש המהיר הבחנתי בו, עובר בין המכוניות הנאלצות לעצור לפני הרמזור ופושט את ידו. גם בלי לקרוא את השלט שאיתו הקפיד להתהלך, זיהיתי מיד על פי הילוכו ותנועותיו: הוא נכה הלוקה בשיתוק מוחין, גם אם קל. כמוהו כמוני: גם לי שיתוק מוחין, קל. רק שאני ברכב היבש והחם בדרך למקום עבודה מתגמל גם אם תובעני, ואילו הוא מקבץ נדבות בגשם. לא יכולתי שלא לשלוח ידי אל התיק המונח על כיסא הנוסע שלצידי, ולשלוף את הארנק המעוצב. כשהבחור הצעיר הגיע לפקוד את מכוניתי לא הסטתי את מבטי כהרגלי במצבים כאלה, אלא הורדתי את החלון והפקדתי בידיו שטר נדיב.

עוד קודם לכן, כשלמדתי לקראת התואר הראשון באוניברסיטת מרילנד הסמוכה לוושינגטון, בירת ארצות הברית, בתוודאתי לתופעת חסרי הבית. התגוררתי אז בעיר סמוכה והזדמנתי לא מעט למרכז עיר הבירה. שם, אנשים שקופים היו נושאים את כל רכושם בעגלות שוק או סופר, לבושים שכבות על גבי שכבות המרחיבות את מתאר גופם עד שלא ניתן לזהות קו מותן או בטן, ומנסים להתחמם בקור המצמית של החורף בקרבת פתחי האיוורור של הרכבת התחתית. באותה עת, במסגרת לימודי באוניברסיטה, קראתי בספרים שרבים מהם סובלים ממחלת נפש כזו או אחרת, וגם שלא מעט מהם הם חיילים משוחררים, הלומי קרב, ממלחמת ויאטנם. כך בספרים האקדמים. במציאות הלב היה נצבט בכל פעם מחדש, איך רחוב וחצי מהבית הלבן – מעונו הרשמי של נשיא ארצות הברית – אנשים חיים ברחוב, בקור, ללא מענה.

והרשומה הממולצת היא "מעשה שהיה כך היה" של "חושבים טוב", שכתב משל מאד אקטואלי למתרחש לאחרונה בבלוגיה.