סבתא ר. מספרת שלאמא שלה היו שלושה אחים. כשהגיעו לפירקם החליטו שלושתם כאיש אחד לנטוש את העיירה הקטנה שעל גבול פולין-רוסיה, אשר דמתה בעיניהם כסימטה קטנה ללא מוצא, ולהגר לארצות הברית של אמריקה. רק שניים מהם הגיעו אל מחוז חפצם. הספינה שבה הפליג השלישי, משערת סבתא, נטרפה בים. עם אחיה שנותרו בחיים קיימה הסבתא-רבא שלי, ציפי, קשר רציף, על אף הקושי שהעמיד המרחק. אחיה חיו בצד השני של העולם, בזמנים שאיש עוד לא חלם על אינטרנט, דואר אלקטרוני או פקס. למעשה, אפילו טלפון לא ממש היה בהישג ידה, אבל האחים לבית משפחת ק. הקפידו על חליפת מכתבים סדירה, ועל קיר מרכזי בבית הוריה של סבתא, נתלו תמונות של הדודים מאמריקה, של הנשים שנשאו להם שם, ושל ילדיהם - בכל פעם נוסף עוד ילד, והתמונות התעדכנו עם קצב גדילתם והתבגרותם של בני הדודים שסבתא מעולם לא זכתה להכיר באמת.
כשהגיעו שתי אחיותיה הגדולות של סבתא לפירקן, החלו הדודים להציע במכתבהם כי ציפי תשלח אותן אליהם. הם הבטיחו לשלב אותן בעבודה בבית החורשת לטקסטיל שבבעלותם, ולשדך להן את טובי הבחורים מקרב הקהילה המקומית. ציפי ובעלה, מנחם-מנדל, החליטו לאפשר לבנות לנסוע אל הארץ שנודעה כבעלת אפשרויות בלתי מוגבלות. העתיד הצפוי להן שם נראה כמבטיח הרבה יותר, בהשוואה למה שיכלה להציע העיירה הענייה והנידחת, שבה כולם בוססו בבוץ רוב הזמן, תרתי משמע. הדודים דאגו לסרטיפיקטים ולכרטיסי הנסיעה, וציפי טרחה להכין בגדים חמים לילדות, ונדוניה ככל אשר תוכל לדחוס בארבע מזוודות די גדולות - ציפות ושמיכות ובדים ואפילו כמה כרים קטנים. הכל כבר היה מוכן, גם המעילים הכבדים שתלבשנה לדרך, והתוכנית לשכור עגלה שבה ילוו אותן כולם עד לתחנת הרכבת שבעיר הגדולה הסמוכה. ואז, בוקר אחד, לאחר לילה טרוף שינה, קמה ציפי ודמעות בעיניה: היא לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. כאמא פולניה לא עמד לה כוחה לשלוח את שתי בנותיה אל צידו השני של העולם, בידיעה שלא תפגוש אותן עוד - פנים אל פנים - לעד, שלא תזכה לשאת בידיה את הנכדים שיבואו לעולם ולא תשמע את קולות הבכי והצחוק שיפיקו פיותיהם הקטנים. כמעט בדקה התשעים ביטלה ציפי את כל העניין.
שולה-גיישה וציביה נשארו בשארקובשיזנה. שתיהן נשאו לבני המקום, הן ילדו בבית אמן, וציפי היתה הראשונה לשאת, לחבק ולנשק כל תינוק עם הוולדו. שלושה ילדים נולדו לשולה, ושניים לציביה, הלידה השלישית הסתיימה בתינוק שנולד מת. סבתא זוכרת את הלידה הזאת היטב. זה היה חודשים ספורים לפני שהגרמנים כבשו את פולין המזרחית והיא ברחה. אולי עדיף ככה, היא אומרת, טוב שהתינוק מת בלידתו, למרות שכולם כאבו את אובדנו. שנה אחר כך מצאו את מותם ציפי ומנחם-מנדל, שולה וציביה ובעליהן והילדים, והאח הנוסף אברהם-משה ובני ביתו - כולם יחד, ביריה, על שפת הבור.
חמישה אחים ואחיות היו, בסך הכל, לסבתא ר. שמואל ניסה לברוח ונורה במנוסתו. בוריס-ברקה ברח עם סבתא לברית המועצות. כמוה, גם הוא התגייס לצבא האדום. כנראה שנפל בקרב. סבתא משערת שבאיזור סטלינגרד. מקום קבורתו לא נודע. משישה יצאה אחת. רק סבתא, לבדה, שרדה.
כשהסתיימה המלחמה כתבה סבתא לרשויות של עיירת הולדתה וביקשה לדעת מה עלה בגורל יקיריה. ענתה לה גיסתה, אישתו של שמואל, וסיפרה שכמעט איש לא ניצל. במקביל נעזרה סבתא במדור לחיפוש קרובים, וכך חודש הקשר עם הדודים באמריקה. לכתובתה החדשה שלחו לה את התמונות ששלחה להם בזמנו אמה, מתגאה במשפחתה ההולכת ומתרחבת, בילדיה הגדלים והמתבגרים. אלה התמונות היחידות שנשארו. מאז הן שמורות אצל סבתא, ובזכותן ובזכות הדודים - ציפי ומנדל, שולה וציביה, אברהם ושמואל ובוריס הם לא רק שמות עבורינו, דור ההמשך, הם גם פנים.
כשהגיעו שתי אחיותיה הגדולות של סבתא לפירקן, החלו הדודים להציע במכתבהם כי ציפי תשלח אותן אליהם. הם הבטיחו לשלב אותן בעבודה בבית החורשת לטקסטיל שבבעלותם, ולשדך להן את טובי הבחורים מקרב הקהילה המקומית. ציפי ובעלה, מנחם-מנדל, החליטו לאפשר לבנות לנסוע אל הארץ שנודעה כבעלת אפשרויות בלתי מוגבלות. העתיד הצפוי להן שם נראה כמבטיח הרבה יותר, בהשוואה למה שיכלה להציע העיירה הענייה והנידחת, שבה כולם בוססו בבוץ רוב הזמן, תרתי משמע. הדודים דאגו לסרטיפיקטים ולכרטיסי הנסיעה, וציפי טרחה להכין בגדים חמים לילדות, ונדוניה ככל אשר תוכל לדחוס בארבע מזוודות די גדולות - ציפות ושמיכות ובדים ואפילו כמה כרים קטנים. הכל כבר היה מוכן, גם המעילים הכבדים שתלבשנה לדרך, והתוכנית לשכור עגלה שבה ילוו אותן כולם עד לתחנת הרכבת שבעיר הגדולה הסמוכה. ואז, בוקר אחד, לאחר לילה טרוף שינה, קמה ציפי ודמעות בעיניה: היא לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. כאמא פולניה לא עמד לה כוחה לשלוח את שתי בנותיה אל צידו השני של העולם, בידיעה שלא תפגוש אותן עוד - פנים אל פנים - לעד, שלא תזכה לשאת בידיה את הנכדים שיבואו לעולם ולא תשמע את קולות הבכי והצחוק שיפיקו פיותיהם הקטנים. כמעט בדקה התשעים ביטלה ציפי את כל העניין.
שולה-גיישה וציביה נשארו בשארקובשיזנה. שתיהן נשאו לבני המקום, הן ילדו בבית אמן, וציפי היתה הראשונה לשאת, לחבק ולנשק כל תינוק עם הוולדו. שלושה ילדים נולדו לשולה, ושניים לציביה, הלידה השלישית הסתיימה בתינוק שנולד מת. סבתא זוכרת את הלידה הזאת היטב. זה היה חודשים ספורים לפני שהגרמנים כבשו את פולין המזרחית והיא ברחה. אולי עדיף ככה, היא אומרת, טוב שהתינוק מת בלידתו, למרות שכולם כאבו את אובדנו. שנה אחר כך מצאו את מותם ציפי ומנחם-מנדל, שולה וציביה ובעליהן והילדים, והאח הנוסף אברהם-משה ובני ביתו - כולם יחד, ביריה, על שפת הבור.
חמישה אחים ואחיות היו, בסך הכל, לסבתא ר. שמואל ניסה לברוח ונורה במנוסתו. בוריס-ברקה ברח עם סבתא לברית המועצות. כמוה, גם הוא התגייס לצבא האדום. כנראה שנפל בקרב. סבתא משערת שבאיזור סטלינגרד. מקום קבורתו לא נודע. משישה יצאה אחת. רק סבתא, לבדה, שרדה.
כשהסתיימה המלחמה כתבה סבתא לרשויות של עיירת הולדתה וביקשה לדעת מה עלה בגורל יקיריה. ענתה לה גיסתה, אישתו של שמואל, וסיפרה שכמעט איש לא ניצל. במקביל נעזרה סבתא במדור לחיפוש קרובים, וכך חודש הקשר עם הדודים באמריקה. לכתובתה החדשה שלחו לה את התמונות ששלחה להם בזמנו אמה, מתגאה במשפחתה ההולכת ומתרחבת, בילדיה הגדלים והמתבגרים. אלה התמונות היחידות שנשארו. מאז הן שמורות אצל סבתא, ובזכותן ובזכות הדודים - ציפי ומנדל, שולה וציביה, אברהם ושמואל ובוריס הם לא רק שמות עבורינו, דור ההמשך, הם גם פנים.
