יום שבת, 3 בדצמבר 2011

במפעל הממתקים רעש מהומה


הרעיון לתמונה - באדיבות א.

בשעה 9:17, בדיוק באמצע התה השני של הבוקר, חשכו עיניו של מנכ"ל המפעל "מתקתק": צג המחשב הבהב באורות אדומים בוהקים, והשמיע רעשים צורמים המתריעים על כשל רב מערכתי באיכות הממתקים, שיצאו באותם רגעים ממש מפס היצור. בעוד התה החם מדי נתקע לו בגרון והוא משתנק, הזעיק המנהל למשרדו את ראש אגף אבטחת האיכות של המפעל.

אהובית הגיעה מיד, מתנשפת מהריצה במדרגות, וברגע שנכנסה הכריזה שהיא מקווה שהעניין באמת דחוף כפי שהוא טוען, כי היא בדיוק היתה בדרכה לישיבה חשובה אחרת. היא היתה לבושה במיני המפורסם שלה, איתו הופיעה לעבודה בימי החורף הקרירים כמו גם בקיץ, וסוודר אנגורה אדום ועבה בעל מחשוף נדיב. העקבים הוסיפו לה עוד כעשרה סנטימטרים, כך שאפשר להגיד שהיא הצליחה לעבור בגבורה את המטר ושישים. היא ניסתה למצמץ בעיניה, כהרגלה, כדי להדגיש את ריסיה שהיתה בטוחה שהן ארוכות, אבל פניה נפלו למראה מסך המחשב שהציג המנכ"ל אל מול עיניה.

"איך זה יכול להיות?" התפלאה, תוך שהיא לוקחת פיקוד על העכבר והמקלדת, לוחצת פה ומקלידה שם, והלסת התחתונה שלה הולכת ונופלת מטה-מטה, ומאיימת להגיע לריצפה.

"יש לך איזשהו הסבר למה שקורה פה?" שאל המנכ"ל לאחר שאיבד את שארית סבלנותו.

"הם השתגעו לגמרי! מה הם עשו פה?"

"מי?"

"פועלי הייצור כמובן!" פסקה, והמנכ"ל הרגיש דה-ז'ה-וו: במפעל המתקתק זה הרי קורה פעם בשבוע לפחות ...

שחורי, המנהל של פס הייצור, נכנס לחדר בדיוק באותו השלב. "אנחנו השתגענו?" פתח עיני עגל ופנה למנהל "אתה רואה? כמה פעמים דיברנו על זה? החבר'ה שלה מוצאים כביכול תקלות, על ימין ועל שמאל, ומדווחים מיד, בלי לשאול או לבדוק!"
"נו, באמת!" אהובית עמדה עם ידיים על המותניים, ונראה שנרגעה מהלחץ הראשוני.

"באמת. באמת. מה זה הדבר הזה?" עכשיו שחורי היה זה שהזיז את העכבר, תקתק במקלדת והזיע.

"טוב, אני רוצה שתפתרו את זה בינכם, תייצבו את העניינים כי ככה אי אפשר ותחזרו לעדכן אותי תוך עשר דקות"

אהובית התעלמה מהאמירה האחרונה, חטפה משחורי את עמדתו ליד המחשב והחלה להקריא:

הוופלים - לא מתוקים מספיק.

לעוגיות - יש טעם לוואי.

והשוקולד - איבד מטעמו לגמרי.

אתה מצפה שלא נדווח על זה? פנתה לשחורי. איך אפשר?

"זה ממש מוזר." פסק שחורי "אני ארד לבדוק את העניין לעומק ..."

שעה וחצי וכמה וכמה טלפונים בהולים מהמנכ"ל אחר כך, הם נפגשו לישיבת סטטוס דחופה, באותו המקום. שחורי הביא איתו את חכמון - הוותיק בעובדי הייצור, ולצידה של אהובית עמד עזרא עוזרה הנאמן. גם מהנדס המזון הראשי הצטרף, ו ... "מה היא עושה כאן?" תבעה אהובית לדעת כשהיא מפנה אצבע כלפי הדיאטנית של המפעל. "אני זימנתי אותה לכאן" ענה שחורי "מסתבר שכל התקלות נובעות מההוראה שלה להחליף את הסוכר הלבן בסוכר חום."

"זה נעשה בהוראה מפורשת של דורין מיחסי הציבור." דיווחה הדיאטנית "היא ביקשה להפוך את המוצרים שלנו לבריאים יותר. זה קשור איכשהו למיתוג החדש שלנו, אם הבנתי נכון." מהרה לסייג "האמת היא שלא ממש התעמקתי בזה, פשוט עשיתי מה שדורין ביקשה."

"נו, באמת!" קראה זהבית, "וזה אמור להסביר את הקילקול בכל אחד מהממתקים שלנו?"

"בדיוק ככה! זה מסביר ה-כל" קבע שחורי.

"איך בדיוק?" תבעה אהובית לדעת, וברור היה שגם המנכ"ל ישמח לקבל הסבר ממצא.

"חכמון, תסביר בבקשה!" העביר אליו שחורי את רשות הדיבור. חכמון כחכך בגרונו לפני ששקע בהסבר טכני למדי שאחריו התקשו הנוכחים לעקוב, לבסוף קטע אותו שחורי וביקש לסכם: סוכר חום פחות מתוק מסוכר לבן. לכן, ברגע שהופסק השימוש בסוכר לבן והוחלף בסוכר חום - בהתאם לבקשת הדיאטנית, הדגיש - אבדו כל ממתקי "מתקתק" את מתיקותם.

"בהתאם לבקשת מחלקת יחסי הציבור!" התערבה הדיאטנית וביקשה לתקן את הרושם שעלול היה, אולי, להיווצר.

"אז למה דורין מיחסי הציבור עדיין לא כאן!" רטן המנכ"ל, ואחרי שקרא לה בכריזה ביקש לדעת "אז מה אתם מציעים, בעצם?"

"שיחזירו את המזון בדיוק לאותו ההרכב נכון לאתמול בבוקר!" מיהרה מתוקית לתבוע.

"לנו אין בעיה עם זה." הצהיר שחורי "אבל אנחנו זקוקים לאישור הדאטנית ולאישורו של מהנדס המזון."

"מה יש לך להגיד, באמת?" נזכר המנכ"ל שהנוכח הכי-בכיר-אחריו בחדר טרם פצה את פיו.

"הם החליפו את הסוכר בלי ליידע אותי." הצהיר המהנדס.

"אבל דיברנו על זה כבר חמישים אלף פעם!" המנכ"ל נראה כמי שעוד רגע יתחיל למרוט את שערותיו, בעודו פונה לשחורי "לא משנים הרכב מזון ללא אישור של המהנדס!"

"כן ..." שחורי גמגם "אבל כשאמרתי את זה אתמול לדורין, היא טענה שזה דחוף ושאתה אישרת ויהיה בסדר! נכון דורין?" פנה אל הבחורה המתנשפת שבדיוק נכנסה לחדר. דורין בקשה להבין במה מדובר, וכשקיבלה מיד עדכון תמציתי פחות או יותר שניתן בשלושה קולות: המנכ"ל מנה את העובדות, אהובית הפנתה אצבע מאשימה כלפי שחורי ורמזה גם לכיוון הדיאטנית, ושחורי ניסה להבהיר לכולם שלאהובית אין כל מושג על מה שהיא מדברת.

"אני מעולם לא ביקשתי שיפסיקו את השימוש בסוכר לבן!" קבעה דורין "כל מה שביקשתי היה להפוך את ממתקי המתקתק לבריאים יותר, ושימו לב ש'יותר' זה לא אומר שהם צריכים להיות ממש בריאים, רק פחות מזיקים ממה שהיו וממה שמייצרים המתחרים."

המנכ"ל מחה זעה ופנה אל שחורי "מה אתה מתכוון לעשות כדי לתקן את התקלה החמורה שקרתה כאן?"

"אני יכול להחזיר את ההרכב המקורי עד שהדיאטנית תחליט על גישה מתוקנת." השיב.

"זה מקובל עליך?" ביקש המנכ"ל את דעתו של המהנדס, אשר נתן את הסכמתו להצעה.

"ואתן" - פנה אל דורין והדיאטנית - "יש לכן עד סוף היום להציע הרכב חדש שיענה על דרישות המיתוג ויקבל את אישורו של המהנדס."

"רק שיקחו בחשבון שגם עם המיתוג החדש, ממתקי המתקתק חייבים להשאר מתוקים" מלמל חכמון מתחת לאף ואיש לא הקשיב לו ממילא.

אחרי שכולם החלו להתפזר ביקשה אהובית משחורי להשאר עוד רגע, בעוד היא מדווחת למנכ"ל שיש תקלה מדאיגה נוספת שהתגלתה: המסטיקים איבדו את  טעמם!

פס ייצור

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

הרהורים על ציון יום הרצחו של יצחק רבין

בדרך כלל אני לא אוספת טרמפיסטים, ולא לגמרי ברור מדוע נעניתי לבחור הצעיר עם תיק הגב, הכיפה הסרוגה והציציות המבצבצות, שעבר בין המכוניות בצומת. אולי הוא תפס אותי במצב הרוח המתאים, אולי היה זה ציון המקום אליו ביקש להגיע, שתאם בדיוק נמרץ את היעד שלי, ואולי איזה קסם אישי שניחן בו לבקש טובה באסריביות שאינה חוצה את קו החוצפה. מכל מקום הזמנתי אותו לעלות ולבוא ולהתיישב על כיסא הנוסע שלימיני. הבחור התפעל מהשברולט קרוז שקיבלתי ממקום העבודה חצי שנה קודם לכן. הוא טען שאפשר עדיין להריח את הניילונים ושאף את האוויר הדחוס מלוא ראותיו. אחר כך נשא עיניו אל מעבר לשמשה הקידמית. השמיים האפירו והוא ברך את בורא עולם על החורף שהגיע סוף-סוף. "חכה לפחות עד שיתחיל לרדת גשם!" ניסיתי לצנן את התלהבותו, אבל הבחור הסביר לי שהשנה לא ירדו גשמים במהלך סוכות, וע"פ חז"ל זה סימן שמבטיח חורף עם הרבה גשמי ברכה. עם אמונה קצת קשה לי להתווכח, בהיותי מהטיפוסים הראליים יותר, שנוטים להצמד לעובדות, אז הגברתי קצת את הרדיו שהיה מכוון על גל"צ, ומיד עלו ממנו הקולות של הערב הקודם בכיכר, ומישהו נאם נאום מלא פתוס ויאוש על שנותרנו יתומים מרבין עם ביבי וליברמן הידועים לשימצה בראש. ואני - לא מתה על ביבי, וסולדת מלברמן, אבל עדיין לא יכולתי שלא לצקצק בשיניי ולפלוט אל תוך חלל המכונית את מורת רוחי על הדרך שבה נוהגים במקומותינו לציין את זכרון הרצחו של יצחק רבין.

בימים שטרם הרצח תמכתי בדרכו. היום אני יותר סקפטית והרבה פחות אופטימית, אבל זה לא משנה, כי באותה המידה היה יכול להרצח גם מישהו מהימין - למרות שיקומו השמאלנים ויטענו שאין מצב, הם הרי הומניסטים ושומרי חוק ולא מתלהמים, וכך שוב יחטיאו את הנקודה, שאינה "מורשת רבין", וכלל אינה קשורה לרבין-האיש ולכן כל הקושר גם את זכרה של רעייתו, לאה, לציון יום הרצח, פוגם במהות, שצריכה להיות שלילה מוחלטת של נטילת חייו של אדם אחר, ללא קשר לאישיותו כמו גם להשקפת עולמו.

הטרמפיסט שלי טען שלדעתו ציון רצח רבין ביום מיוחד הוא מיותר, שכן יש כבר יום כזה בלוח השנה העברי: יום הרצחו של גדליהו בידי מתנקש יהודי. לא הסכמתי. סיפור הרצחו של רבין הוא שונה כיוון שהתרחש תחת משטר דמוקרטי. יחד עם ציון הרצח וגינויו מכל וכל, חובה לדון, לדעתי, בדרכים הלגיטימיות שבהן המיעוט יכול להביע את דעותיו ולהלחם עליהן במסגרת שיטת המשטר הזו. אבל שנה אחר שנה, אנחנו, כאומה, נופלים לאותה המלכודת, ובמקום להתאחד סביב העקרונות הדמוקרטיים, שמירת החוק והפגנת סובלנות כלפי האחר, אנחנו מתפלגים למחנות - ימין מול שמאל, חילוניים מול דתיים, מתנחלים מול היושבים בתוך הקו הירוק.

לקראת ציון יום השנה של רבין מחפשים עורכי תוכניות התעודה את הקיצוניים שיגידו מול המצלמה שטוב שרבין מת, שחל עליו דין רודף וככה יעשה לכל בוגד. הקְרַבַיים של הצופה אמורים להתהפך מחשש שהמעשה יחזור על עצמו. אבל במקום זאת היה עדיף לתעד את הדמוקרטיה בפעולה: איך ממשלה מעבירה החלטות, כיצד פועלת הכנסת, מתי ואיך אפשר לפנות לבג"צ, מהי הפגנה חוקית ואילו פעולות נמצאות מחוץ לחוק. כשזה יהיה לב-ליבו של יום הזכרון לרצח יצחק רבין, לא יהיה פתח למחנה שלם להרגיש מותקף וחסר לגיטימציה, וכולנו נוכל להביט על עצמינו במראה ולומר שעשינו כל שביכולתינו כדי שרצח פוליטי לא ישנה במחוזותינו.

יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

בין אדם לחברו

בוקר יום כיפור. שעת לפני הצהריים. עשיתי סיבוב קצר, בסביבה הקרובה, צועדת בכבישים הריקים ממכוניות, עם ש. בעגלה. הילד הנמרץ השכים קום בחמישה לשש בבוקר, ולכן אין פלא שנהיה עיף בעיצומו של הבוקר. הטיול חולל פלאים, ממש כפי שקיוויתי, והילד נפל שדוד לשינה עמוקה תוך זמן קצר. בדרכי למעלה, הביתה, למיטה שלי כדי לנוח בעצמי, עצרתי בגינה שמתחת לבית כדי לידע את ט. שהלכנו הביתה. מצאתי אותו עם נ. - שהתקשר קודם לכן והזמין אותו לסיבוב אופניים משותף. בתום רכיבה קצרה, הוחנו שני זוגות האופניים על הדשא, בעוד הילדים עוסקים בפעילות החביבה עליהם בתקופה האחרונה - כל אחד מהם תפס נדנדה, והם ערכו תחרות בלתי רשמית מי מתנדנד חזק יותר.  הזכרתי לט. שיש לו בקבוק מים וטלפון סלולרי בתיק ונפרדתי ממנו ומ-נ. לשלום.
נדמה לי שזה היה ממש ברגע שנרדמתי - הטלפון צלצל והעיר אותי. שמעתי את א. נושא ונותן עם ט. שהודיע שבעוד חצי שעה תפגש כל הכיתה במרכז, לרכיבת אופניים משותפת. הם לא יתרחקו, הבטיח, ויסתובבו "רק כאן. קרוב." ומה לגבי הג'ינג'י? - תהיתי. מצאתי את עצמי ממהרת לצאת מהמיטה, דרוכה כולי ,על אף רצוני לשחק אותה קולית. ט. מהעבר השני של הקו, הרגיע שאין כל קשר לג'ינג'י והוא הולך עם נ. ועוד חברים ויהיה כיף, וחוצמזה הוא עם הטלפון הסלולרי אז אין מה לדאוג.
אין מה לדאוג, הרגעתי את עצמי, חוזרת למיטה בעוד א. מצטרף אלי לשלאף-שטונדה מוקדמת. אין מה לדאוג, מה כבר יכול לקרות, אבל בראשי דמיינתי את הסצינה של היום הקודם. גם אז, קצת לפני תחילת הצום, התנדנדו נ. ו-ט. וגם ש. ישב בנדנדה בעודי דוחפת אותו שוב ושוב ("לך מפה! למה אתה כל הזמן חוזר!" קראתי לקול צחוקו המתגלגל.) ט. ו-נ. היו שקועים בתכנונים לבילוי היום הבא, לאן ירכבו על האופניים ועם מי, אולי אבא של נ. יסכים לנסוע עד לתל אביב, אולי הוא יסכים לצרף גם את ט. הגינה היתה ריקה ברובה, בבתים אנשים אכלו את הארוחה המפסקת, ותוך שעה קלה יתחילו לגדוש את הפארק שבלב השכונה.
ואז הופיע הג'ינג'י רכוב על אופניו, כפרש בודד. ט. נדרך כהרגלו, אבל הג'ינג'י עשה סבוב שוויץ עם האופניים ברחבי הגינה תוך שהוא קורה "הי נ.!" ומתעלם מ-ט. לבסוף נעצר ליד הנדנדות ואמר ל-נ. שיש לו משהו חשוב להגיד לו, אבל בסוד. נ. עצר את הנדנוד, קם, אבל המשיך להחזיק חזק בשרשרת הנדנדה, כדי ששום ילד בלתי נראה לא ינצל את ההזדמנות לתפוס לו אותה.
"מה הוא אמר לך?" שאל ט.
"אני לא יכול להגיד." ענה נ. בתזמון מושלם עם צעקה מכיוונו של הג'ינג'י - שלא תגלה ל-ט.!
כל כיתה נפגשת במרכז - חרץ הג'ינג'י לשון כנגד ט. - אני ארגנתי הכל! ואתה לא מוזמן! לא נגלה לך מתי ואיפה בדיוק! שמעת נ.? אף מילה! -
"אני לא יכול לגלות!" משך נ. בכתפיו לעומת ט. שמצוקתו הלכה וגברה.
שמעתי הכל ממקומי ליד נדנדת הפעוטות הסמוכה, ומכל האפשרויות הגרועות החלטתי שהגרועה פחות היא להתערב ולהסביר לג'ינג'י שההתנהגות שלא היא לא מקובלת לחלוטין. "אתה לא יכול להזמין את כל הכיתה מלבד ילד אחד או מספר ילדים." הבהרתי לו, מזכירה לו את השיחות הארוכות שנהלה עם הכיתה המחנכת, על החשיבות של הגיבוש הכיתתי והלכידות. בערב יום הכיפורים, הדגשתי, יש להקפיד במיוחד על ערך החברות והכבוד לעמית לכיתה.
"אבל אני לא אוהב את ט.!" קבע הג'ינג'י בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. התעלמתי מהעובדה שהמשפט נשמע בלתי הגיוני בעליל - איך אפשר שלא לאהוב את ט. המתוק, הנבון והרגיש - והסברתי לו שאין כל קשר לעניין, ושלמען האמת גם ט. לא משתגע אחריו, ביחוד מאחר שהוא-הג'ינג'י מספק סיבות די טובות לכך.
"אבל אני לא רוצה אותו בכיתה שלי!" המשיך הג'ינג'י באותו קו ישיר ותקיף.
"גם ט. היה שמח לו לא הייתם באותה הכיתה." הודיתי בתורי.
"אז שיבקש להחליף כיתה!"
הו, לא, ט. לא רוצה להחליף כיתה, ומסתבר שגם הג'ינג'י לא, בעיקר בגלל המחנכת החדשה והנערצת. לפחות על דבר אחד הם מסכימים: גם ט. וגם הג'ינג'י אוהבים את המורה המסורה.
אחר כך הוא התחיל לגמגם ולומר שזה לא מפגש כיתתי אלא שכבתי דווקא, ואז החליט שבעצם קבע רק עם עוד כמה חברים וזה הכל, ואני אבדתי סבלנות ועניין, וסגרתי בזה שייעצתי לו לבחור גירסה אחת ולדבוק בה, אחרת עלולים לחשוד בו שאינו דובר אמת.

רבע שעה אחרי שיחת הטלפון מ-ט. בבוקר יום הכיפורים, כש-א. החל להשמיע נחירות קלות וגם אני נסחפתי בנמנום וכמעט שנרדמתי מחדש, החריד צלצול פעמון הדלת את השלווה. ט. חזר. צדקת אמא! הכריז מיד, וכל כך לא רציתי להיות צודקת באותם רגעים. הג'ינג'י ארגן הכל. התאספו בסך הכל חמישה או שישה ילדים מהכיתה, והוא הודיע ש-ט. אינו רצוי. אז כולם רכבו אל השמש העולה, כולל נ. שהוא רוב-הזמן-החבר-הכי-טוב-מגיל-שנתיים-בערך ו-ט. ערך נסיגה טקטית וחזר הביתה.
עכשיו, כשאני כותבת את השתלשלות העניינים, העניין הולך ומתבהר לי - ט. היה צריך להיות חזק מספיק כדי לצפצף על הג'ינג'י ולהלחם על מקומו. אבל ל-ט. אין קמצוץ מהביטחון העצמי של הג'ינג'י, והעובדה שאף ילד - אפילו לא נ. - דיבר בעדו ודאי שלא עזרה. לו י.ק. היה שם, הוא לא היה שותק, ובטח שלא נותן ל-ט. לסגת לבדו. אבל י.ק. גר רחוק יותר, ו-נ, אחרי הכל, הוא אולי החבר הוותיק ביותר שיש ל-ט, אבל כבר חשף את עצמו כמי שלא תמיד אפשר לסמוך עליו.
"הג'ינג'י ואני  רק ידידים. אנחנו לא ממש חברים" הסביר נ. ל-ט. ביום הקודם. "הוא לא בא אלי הביתה ואני לא הולך אליו. אנחנו סתם, ככה, מדברים לפעמים". נו בטח. טיתית, הלוא היא אמא-של-נ, לא תניח לו לארח את הג'ינג'י הידוע בהתנהגותו האלימה והפרעית, וגם לא תאפשר לו להתארח אצל משפחת איליי הנדל"ן – העיגולדים של האבא-של-הג'ינג'י אולי מטעים במבט ראשון ומסתירים את הארס הצנום שעומד מאחוריהם, אבל באישתו עבת הבשר עם קולה ההולך לפניה ונשמע מקצה העולם ועד קצהו אין לטעות: תגרנית בשוק.
אני סותמת אותם בדיוק כמו טתית, למרות שממני הם קיבלו יותר הזדמנויות וסיפקו לי הרבה יותר סיבות טובות לקחת מרחק. יחד עם זאת, אני גם מקנאה: ביכולתם להתנהל בעולם כאילו כולו שייך להם, ולהנחיל לבנם את ההרגשה שהוא לא פחות מהבן של האלוהים בכבודו ובעצמו ;במעורבות שלהם בחיי הקהילה ובית הספר; בעובדה שלמרות שרבים לא מחבבים אותם ואת בנם – בלשון המעטה – כולם נותנים להם כבוד, ולמרות שהם מוזמנים לחדר המנהלת כל שני וחמישי – תרתי משמע – המנהלת קשובה להם ואולי אפילו חוששת, ולו מעט, מפניהם.
אני מקנאה, אבל גם לא מסוגלת - ולא באמת רוצה - לאמץ את ההתנהגות האגרסיבית שלהם.
מול ט. המשכתי לנסות לשחק אותה קול. אפילו חזרתי למיטה וניסיתי להמשיך ולנוח בזמן שבני הבכור התיישב לשחק במחשב. אבל השינה היתה ממני והלאה, והמחשבות הטרידו אותי – האם זה אינו החומר שממנו יהיו עשוי בעוד שנה-שנתיים חרם כיתתי? או שאולי אני מגזימה בנבואות שחורות משחור? הילדה הדחויה שהייתי אני, לא האמינה שזה קורה לה שוב, והפעם גם ט. צריך לסבול, וביקשה מיד לנצל את הנסיון שרכשה בחיים והיתרון שמקנה לה גילי המתקדם, כדי להראות לג'ינג'י, אחת ולתמיד, מה זה להתעסק עם ט. שלי. המבוגר האחראי והשקול שבי התאמץ להשתלט על הילדה-הדחויה, ולא לגמרי הצליח. לבסוף הוא הסביר לה שהמזל הוא שהמחנכת היא באמת אשת חינוך בכל רמ"ח, שאכפת לה ממה שקורה בכיתה שלה והיא מוכנה לעשות מעל ומעבר. מכל האפשרויות הגרועות – לחכות לסיום החופשה אחרי שמחת תורה, ואז ללכת לספר למורה ולהתייעץ איתה לגבי ההמשך, נראית כרגע הגרועה פחות. בינתיים, אני יותר מאשמח לשמוע דעות ורעיונות נוספים ...

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

ההמשך של הסוף

ההתחלה של הסוף - לפני ארבע שנים - פעם אור, פעם צל

כשזה כואב, כל דבר מכאיב. כל דבר מזכיר. אפילו ילד בן כמעט שלוש שיושב על הפרקט הסינטטי בחדר המשחקים ומרכיב פאזלים. פאזל של ארבע חלקים,  ואחר כך של שישה – הוא כבר רחש מיומנות ורק עם זה של התשעה ביקש עזרה. כך ישבנו לפני שבועות אחדים על השטיח בסלון ביתה של סבתא שלי, והרכבנו את אותם הפאזלים. ש. התקשה קצת יותר, וביקש יותר עזרה. היינו מכונסים ארבעה דורות בחדר אחד: סבתא ר. ואמא שלי, ש. ואני. אמא ובת, ואמא ובת, ואמא ובן. ולא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה בבית של סבתא. קיוויתי להשחיל עוד ביקור או אפילו שניים לפני שסבתא תעזוב את הבית לבית האבות הסיעודי. ביום שישי, ה- 16/9/11, הספקתי להגיע דקות אחדות לפני האמבולנס הפרטי ששינע אותה למקום מגוריה החדש. משימה שגרתית לכאורה, של ירידה קומה אחת למטה במדרגות, הפכה לכמעט בלתי אפשרית ללא אמצעים טכניים של כסא גלגלים ונהג בעל גוף ושרירים. כשנכנסתי לדירה, סבתא עוד ישבה על כורסת הטלוויזיה שנקנתה לפני שנים אחדות לנוחיותה, אבל עכשיו שוב אינה נוחה לה והיא מחזיקה את עצמה במצב ישיבה רק בקושי. "אולי לא נלך היום?" בקשה בעיניים מתחננות אחרי שנהג האמבולנס ואבא, החתן שלה, כבר העבירו אותה לכסא הגלגלים. "אני עייפה. לא ישנו כל הלילה" קטרה מי שהפכה אותו בעצמה לליל שימורים, עבור עצמה וגם עבור בִּתה. אבל די. אי אפשר. אלה היו הדקות האחרונות שלה בבית. הפעם האחרונה שישבה בכורסא, שבלב הסלון שעיצבה בעצמה, עם הגובלנים מעשה ידיה התלויים על הקירות מסביב. העובדת הזרה עזבה יום קודם לכן בטריקת דלת. נועלת את הבריח אחריה ומשאירה את סבתא הישנה לבדה. אחר כך תדאג שחברתה תתקשר לדווח את מה שנעשה ואי אפשר להשיב. עובדת זרה, ילידת מזרח אירופה, הכתיבה בסופו של דבר את לוח הזמנים.

בת כמעט תשעים סבתא, הרבה בתים עזבה במהלך חייה. בת תשע עשרה היתה כשהגרמנים הפרו את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשו למזרח פולין, והיא – חברה בתנועה הקומוניסטית – לא חזרה אפילו הביתה. מִשהו ממכריה הביא לה את המזוודה למקום עבודתה ומשם נמלטה. מאז לא ראתה יותר את בית הוריה, ולא את הוריה, אחיה ואחייניה. פחות מעשור אחר כך, ברחו היא וסבא, ואמי התינוקת איתם, מוילנה. מִשהו הלשין על סבא שהוא עוזר ליהודים להבריח את הגבול, והם אספו בצרורות את מה שיכלו ונסו על נפשם, שוב, בלי להביט אחור. את צ'רנוביץ עזבו בצורה מסודרת. כבר הורים לשניים ומצויידים בניירות המעידים שסבתא פולניה במוצאה, שבמלחמה נאלצה להגר לברית המועצות ושכעת היא רשאית לחזור למולדתה. כעבור שנתיים נפרדו גם מלודז' המפוייחת, כשהתירו להם השלטונות לעלות ארצה. כאן, אחרי תקופת הסתגלות קצרה, עברו לדירה בפרדס כ"ץ. בה עתידה סבתא לגור יותר ממחצית חיה. במרוצת השנים נהלנו מסעות שכנועים כדי שיעזבו את הסביבה שהלכה והדרדרה, ויעברו לגור קרוב יותר אלינו ואל דוד מ. אבל לסבתא וסבא היה חשוב יותר לחסוך, ואם כבר יש כסף – אז לעזור לילדים.
ואתמול שנתה סבתא כתובת. עכשיו היא גרה בפתח תקווה. ממש קרוב אלי. מכאן הרכבת ממשיכה באותו הקצב, המונוטוני, הקבוע, ותעצור רק בתחנה האחרונה.

יום שני, 2 במאי 2011

דור שלישי

דור שלישי
אני לא דור שלישי קלאסי, כמו שההורים שלי אינם דור שני קלאסי, ורק בבגרותם הבינו שבעצם גם הם דור שני, כמו שהסבים והסבתות שלי אינם ניצולי שואה, לפחות לא על הנייר. לאיש מארבעתם אין מספר על היד. אף אחד מהם, למרבה המזל, לא שהה במחנה עבודה. גם הסבל שבחיים בגטו נחסך מהם. הם ברחו בזמן, עוד קודם, בדקה התשעים ואחת - כל אחד וסיפורו, מניעיו וגילגוליו. במנוסתם חוו רעב, קשיים פיזיים ובדידות, ובתום המלחמה, כשכל העולם חגג את הניצחון הגדול, גילו שנשארו כמעט בודדים, שאין ביכולתם לשוב אל ביתהם ושמשפחותיהם הענפות אינן עוד. הקרובים הבודדים שנשארו נפוצו לכל עבר. יעברו שנים עד שיתאחדו שוב במדינת ישראל הבנויה. לסבתא ז. נשארה אחות אחת מתוך החמישה. לסבא ש. - בן דוד. לסבתא ר.  - דודים, אחי-אמה, הרחק בארצות הברית. הם עזרו לה ככל יכולתם ללא שנפגשו פנים אל פנים ולו פעם אחת יחידה.
מכירים
אמא ואבא גדלו ללא סבא וסבתא. לאמא היו בני דודים רק מדרגה שניה או שלישית. לסבא וסבתא היו מעט קרובים והרבה חברים, והיו גם מכרים. כילדה, לא הבנתי את חשיבותם של ה"מכירים", האנשים האלה שלא היו ממש חברים ולא הוזמנו לקפה, עוגה ומשחק קלפים בימי שישי בערב, אבל היו יקרים לליבם של סבא וסבתא. הם היו אנשים מבוגרים או צעירים מכדי לקבל מעמד של חברים, או שגרו רחוק מדי, או שמכל סיבה אחרת לא ניתן היה לקיים איתם קשר הדוק. אבל הם אלה שהכירו את סבא וסבתא בארץ האחרת, הזרה, שהיתה מולדתם, ושבשפתה הם חשבו ודיברו במשך כל ימי חייהם.
"זו בת עיר שלי!" הציגה בפני סבתא ר. פעם אישה מבוגרת כמוה, שפגשה במקריות מוחלטת אגב שיטוטינו בטיילת, והן נפלו מיד אישה בזרועות רעותה. הייתי בת עשר ולא הבנתי. גם הנכדה של המכירה, שדקות אחר כך כבר ישבה לצידי, ללקק יחד גלידה, לא יכלה לתאר לעצמה את חשיבות הפגישה המקרית והמרגשת. הסבתות שלנו שקעו בשיחה קולחת באידיש, שממנה יכולנו להבין רק חלקי משפטים. היום אני כבר מבינה יותר, סבתא פגשה משהי שהכירה אותה לפני שעולמה קרס וכל קלפי חייה נטרפו. משהי שזוכרת אותה כילדת הזקונים המפונקת שהיתה להוריה. משהי שנשמה את אותו האוויר של עיירת הילדות אשר נמחקה מעל פני האדמה ביום אחד, שמתגעגעת לאותם הריחות, הקולות והצלילים, שסבתא אף פעם לא הפסיקה לחלום עליהם.
אמא-ובת ו-אמא-ובת
כשהייתי ילדה, קרה שכשהיינו יושבות או צועדות יחד - סבתא ר. אמא ואני - היתה סבתא מצביעה פתאום על עצמה ועל אמא, ללא סיבה מיוחדת, ואומרת "אמא ובת" ואז חוזרת ומצביעה על אמא ועלי ומצהירה "ו-אמא-ו-בת". שלושה דורות בכפיפה אחת. נס בל יתואר במושגים של סבתא.
עבורי, הרעיון של דור רביעי הוא בלתי נתפש כמעט. בבית הספר היינו שרים על שרשרת הזהב והפנינים של אמא ואבא ואח ואחות וסבא וסבתא ונכדים ונינים, והמילה נין חדרה עמוק אל תוך ליבי. כמה התרגשתי כשנולד הבן הראשון לדודי, בשעה שלאשתו סבא חי. התינוק זכה להיות נין, אמנם לשבועות ספורים בלבד, אבל בכל זאת - נין! ובשיטוטיי כאישה צעירה בין חנויות עמוסות בדברים שאין בהם צורך אמיתי מעבר ליופי שעושה טוב בנשמה, ראיתי פעם אמא-ובת ואמא-ובת ו-אמא-ו-בת! סבתא, אמא, בת ונינה תינוקת במנשא. נס של ממש!
סבתא ז. זכתה לשלושה נינים טרם מותה. סבא ש. לא זכה. לסבתא ר. תבדל לחיים ארוכים, יש כבר ארבעה והחמישי בדרך. כולם בנים. כולם ברוכים. והיד, כמובן, עוד נטויה. דור רביעי. את הענף שלנו לא הצליחו לגדוע.
וסבתא היתה אומרת עוד
סבתא ר. היתה גאה בי, נכדתה הבכורה, גאווה מיוחדת, בהיותי בת המשפחה הראשונה שזכתה להיוולד בישראל. "את צברית!" היתה מזכירה בכל הזדמנות, שמחה על עורי המשתזף בקלות בשמש היוקדת והופך שחום, ממש כעורה שלה, על אף שמוצאה ממזרח אירופה. כמו כל סבתא היתה בטוחה שאנחנו, נכדיה, הכי יפים בעולם, בשערינו הבהיר, טרם נצרב בשמש והתכהה ביחד עם עורינו כתוצר לוואי בלתי רצוי, ואפינו הקטנטנים והסולדים - אפים לא יהודיים בכלל, הצהירה סבתא. "אתן נראות כמו שיקסעס!" היתה קובעת פעם אחר פעם, ולא משלימה את המחשבה בקול רם, אבל אנחנו ידענו: אם נצטרך, נוכל להתכחש ליהדותינו ולהסתתר תחת זהות בדויה. האבולוציה פעלה לטובתינו.
"איך הם יכולים להגיד שלא היתה שואה?" היתה פוצחת במקרים אחרים בויכוח עם אנשים נעלמים, ומשמיעה באוזנינו את טעוניה הבלתי ניתנים לערעור: "אם לא היתה שואה, אז איפה ההורים שלי? ואיפה האחים שלי? והאחיות? והאחיינים הרכים? איפה הם כולם?" היתה תובעת לדעת, בתקיפות של יתומה שנותרה לגמרי לבדה בעולם.
אזרחות פולנית
עורכת הדין שסידרה לאחיות שלי את האזרחות הפולנית ועובדת כעת על זו שלי, יושבת במשרד ברחוב קהילת סלוניקי, בואכה קהילת וונציה, ליד רחוב "קהילת פאדובה" ולא רחוק מהרחובות "קהילת קראקוב", "קהילת לבוב" ו-"קהילת וארשה". אני מוצאת בזה הרבה סימליות.
כתום ההתחבטויות הרגשיות הגעתי לכדי הכרה שלו העצמות היבשות של הדודות של אמא שלי - שהיא מעולם לא זכתה להכיר - ובני הדודים - שהיו יכולים להיות לה - יכלו לדבר אלי מתוך קבר האחים, הן היו אומרות באופן הנחרץ ביותר, שאם האזרחות הפולנית עשויה לעזור לי להציל את נפשות ילדי ונכדי, אני לא רק רשאית אלא חייבת להשיג אותה.

יום ראשון, 1 במאי 2011

הדודים מאמריקה - אפילוג

בפעם הראשונה שהדודים של סבתא מאמריקה הציעו להמציא סרטיפיקטים, הם כמעט הצליחו להציל את שתי אחיותיה הגדולות מאימת השואה. בפעם השניה הם כמעט וכרתו את הענף שעליו יושבים אחי, אחיותי ואני וכל הדורות שיבואו אחרינו. אם אמא היתה נוסעת לארה"ב במקום לעלות לארץ, לא היה לה שמץ של סיכוי לפגוש את אבא, ואנחנו לא היינו באים לעולם. והמעשה שהיה כך היה ...
במחצית השניה של שנות החמישים הגיעו הפולנים והמשטר הסובייטי לכלל הסכמה שבמסגרתה יכלו פולנים, שמצאו עצמם אחרי מלחמת העולם בברית המועצות, לחזור למולדתם, ובתמורה אזרחים סובייטים יורשו לחזור לאמא רוסיה. סבא וסבתא, שחיו שנים מספר תחת זהות בדויה, לאחר שמלשין דיווח שסבא עוזר ליהודים להבריח את הגבול מרוסיה, מיהרו להגיש בקשה לחזור לפולין על סמך העובדה שעיירת הולדתה של סבתא נמצאת בתחום ריבונותה. המשטר לא מיהר לאשר את הבקשה והעדיף כנראה אחרים על פניהם, אך בסופו של דבר נענו בחיוב, וסבא וסבתא מכרו את מה שהיה להם למכור, ארזו את מה שהיה להם לארוז, וביחד עם אמא שלי ו-מ. - אחיה הקטן - השתחררו מחיבוק הדב הרוסי וחזרו לפולין.
כבר בפולין, באחד הימים, כש-מ. היה בדרכו הביתה מבית בספר, עצרה לידו מכונית שרד. מבעד לחלון המכונית פנה אליו אדם לבוש בקפידה ובעל מבטא זר, ושאל אם הילד יודע במקרה היכן מען מסויים. הסתבר שמדובר בכתובת שבו השתקעה המשפחה, ו-מ. הוביל את האדון הנכבד בשמחה, בדרך התברר שהוא מחפש ממש אותם - את משפחת ק. הסתבר שהדודים מאמריקה עודכנו ע"י סבתא על ההגירה לפולין, והם יצרו קשר עם הנציגות האמריקאית וביקשו שיגשו ויוודאו שיש למשפחה כל אשר דרוש לה ושהם חיים בתנאים סבירים. גם הפעם הציעו הדודים להמציא סרטיפיקטים ולממן את הנסיעה אליהם, לארצות הברית, שם יוכלו סבא וסבתא להשתקע והדודים יעזרו להם להסתדר.
הדעות בדבר המניע לסירוב להצעה הנדיבה של הדודים חלוקות: יש הדבקים בגירסה הציונית שמספרת שבחודשים שהתארכו בעת השהיה בפולין, כשהיתה אמא חוזרת מבית בספר, התלבושת האחידה שלבשה הסגירה את העובדה שהיא פוקדת את ספסל הלימודים בבית ספר יהודי, ולכן היא ללא ספק ילדה יהודיה. אי לכך ובהתאם לזאת היתה סופגת עלבונות והערות אנטישמיות מנערים ברחוב כעניין שבשיגרה, מה שגרם לה, בסופו של דבר, להכריז כי היא מוכנה לעבור אך ורק לישראל, שם כולם יהודים, ולא לשום מקום אחר בעולם. הגירסה הפרגמטית, לעומת זאת, טוענת, שכל המכרים היהודים כבר סיימו את ההכנות והיו על סף היציאה לישראל, בעוד הפרוצדורה לקבלת האשרות האמריקאיות התנהלה בעצלתיים, וסבא וסבתא חששו שיצאו בסופו של דבר קרחים מכאן ומכאן, ולכן ויתרו על החלום האמריקאי ועלו לישראל.

הפרק הבא של הסאגה נכתב כעבור שלושים שנה ויותר, בתחילת שנות התשעים, כאשר נסענו לשהיה ממושכת בארצות הברית, בעקבות עבודתו של אבי. רצה הגורל והשתקענו באותו האיזור שבו גר אחד הנכדים של הדודים של סבתא, למעשה, באותה העיר ממש. סבתא בקשה מאמא שתרים טלפון לבן דודה מדרגה שניה, שממש כמוה הוא עורך דין במקצועו, ותעמיק את הקשר עם הקרובים הכי קרובים שנותרו לסבתא עליי אדמות. אמא דחתה את הקץ, חוששת מניהול שיחה באנגלית שאינה שגורה בפיה, עם מי שהוא אומנם קרוב משפחה, אבל כנראה בעל מנטליות שונה בתכלית, ואילו סבתא המשיכה להפציר ולנדנד כמעט בכל אחת מהשיחות הטראנס אטלנטיות הדו-שבועיות, עד שלא נותרה לאמא כל ברירה אלא לחפש את הבנדוד בספר הטלפונים, להתקשר אליו ולנסות להסביר באנגלית שבורה מי היא ומה היא. האנגלית שלה הספיקה כדי להבין שהבנדוד, מצידו, ביקש שלא תתקשר שוב, הוא כבר יתקשר אליה, מה שלא קרה כמובן.
ליבה של סבתא נשבר מכל העניין, עד שאמא הצטערה שסיפרה לה את האמת, במקום להמציא איזו מעשיה על קשיים באיתורו של הקרוב, ורק בגלל זה ואולי גם כדי לתקן את הרושם שכנראה נוצר, שכאילו בנתה על עזרה כלכלית מצידו, שאפשר שחשב שאנחנו זקוקים לה, שלחה לו לכבוד חגי תשרי איגרת לאקונית עם איחולים לבביים לשנה החדשה, על גבי נייר מכתבים רשמי, שהבהיר שהיא עובדת של הנציגות הדיפלומטית הישראלית המקומית. הפעם, למרבה הפלא, לא איחר הטלפון לצלצל, ומצידו השני הודה בן הדוד על ה"שנה הטובה" והתנצל שוב ושוב על שלא יצר קשר קודם לכן, וזאת אך ורק, כמובן, משום שאבד לו מספר הטלפון שהשאירה לו אמא בפעם הקודמת.
לשמחה של סבתא לא היה גבול כשהבינה שהתוכנית שרקמה בדימיונה, אכן קרמה עור וגידים, ואמא ואבא הוזמנו להתארח בביתו של הבנדוד. על פי הכתובת הבינו שהוא אדם מבוסס, אבל עדיין הופתעו כשהגיעו אליו והחנו את המכונית בחצר הפרטית של בית רחב מידות. המארח עצמו נראה נרגש ביותר, עת יצא לקבל את פניהם, נישק וחיבק את אמא, מביט בה כלא מאמין. הסיבה הסתברה קצת אחר כך: אחרי ששתו את המשקה שלפני הארוחה, ואחרי שסיימו לאכול את כל המנות, מקווים שהם משתמשים בכלי הסכו"ם הנכונים ולא עושים שגיעות גסות מדי של פרובינציאלים שהגיעו ישר מהלבנט. הקינוחים הוגשו בגינה, על שפת בריכת השחיה. האווירה הפשירה והפכה נינוחה יותר. הבנדוד הוציא את האלבומים, וחלק עם האורחים תמונות משפחתיות שלו, של הוריו, של דודיו והמשפחה המורחבת כולה. ואז הגיעו לתצלום של דודה אחת מפלורידה, ואמא הרגישה איך הצמרמורת מטפסת במעלה גבה. בן הדוד חייך חיוך רחב וטוב. "עכשיו את מבינה?" שאל "כשיצאתם מהרכב חשבתי לרגע שדודתי אתל הגיעה לביקור, כפי שאני זוכר אותה מלפני עשרים שנה."
מסתבר שלא רק שדם סמיך ממים, אלא שגם הגנטיקה חוצה ימים, יבשות ודורות.
שנתיים אחר כך, כשסיימתי את התואר הראשון, שלחה לי בתה של אתל ברכה לבבית בצרוף שטרות ירקרקים אחדים, שעבור הדלפונית שהייתי היוו סכום מכובד ביותר, אשר עזר לממן טיול קטן שערכתי בטרם שבתי חזרה, אל הלבנט.

הדוד סם

יום שבת, 30 באפריל 2011

הדודים מאמריקה

סבתא ר. מספרת שלאמא שלה היו שלושה אחים. כשהגיעו לפירקם החליטו שלושתם כאיש אחד לנטוש את העיירה הקטנה שעל גבול פולין-רוסיה, אשר דמתה בעיניהם כסימטה קטנה ללא מוצא, ולהגר לארצות הברית של אמריקה. רק שניים מהם הגיעו אל מחוז חפצם. הספינה שבה הפליג השלישי, משערת סבתא, נטרפה בים. עם אחיה שנותרו בחיים קיימה הסבתא-רבא שלי, ציפי, קשר רציף, על אף הקושי שהעמיד המרחק. אחיה חיו בצד השני של העולם, בזמנים שאיש עוד לא חלם על אינטרנט, דואר אלקטרוני או פקס. למעשה, אפילו טלפון לא ממש היה בהישג ידה, אבל האחים לבית משפחת ק. הקפידו על חליפת מכתבים סדירה, ועל קיר מרכזי בבית הוריה של סבתא, נתלו תמונות של הדודים מאמריקה, של הנשים שנשאו להם שם, ושל ילדיהם - בכל פעם נוסף עוד ילד, והתמונות התעדכנו עם קצב גדילתם והתבגרותם של בני הדודים שסבתא מעולם לא זכתה להכיר באמת.
כשהגיעו שתי אחיותיה הגדולות של סבתא לפירקן, החלו הדודים להציע במכתבהם כי ציפי תשלח אותן אליהם. הם הבטיחו לשלב אותן בעבודה בבית החורשת לטקסטיל שבבעלותם, ולשדך להן את טובי הבחורים מקרב הקהילה המקומית. ציפי ובעלה, מנחם-מנדל, החליטו לאפשר לבנות לנסוע אל הארץ שנודעה כבעלת אפשרויות בלתי מוגבלות. העתיד הצפוי להן שם נראה כמבטיח הרבה יותר, בהשוואה למה שיכלה להציע העיירה הענייה והנידחת, שבה כולם בוססו בבוץ רוב הזמן, תרתי משמע. הדודים דאגו לסרטיפיקטים ולכרטיסי הנסיעה, וציפי טרחה להכין בגדים חמים לילדות, ונדוניה ככל אשר תוכל לדחוס בארבע מזוודות די גדולות - ציפות ושמיכות ובדים ואפילו כמה כרים קטנים. הכל כבר היה מוכן, גם המעילים הכבדים שתלבשנה לדרך, והתוכנית לשכור עגלה שבה ילוו אותן כולם עד לתחנת הרכבת שבעיר הגדולה הסמוכה. ואז, בוקר אחד, לאחר לילה טרוף שינה, קמה ציפי ודמעות בעיניה: היא לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. כאמא פולניה לא עמד לה כוחה לשלוח את שתי בנותיה אל צידו השני של העולם, בידיעה שלא תפגוש אותן עוד - פנים אל פנים - לעד, שלא תזכה לשאת בידיה את הנכדים שיבואו לעולם ולא תשמע את קולות הבכי והצחוק שיפיקו פיותיהם הקטנים. כמעט בדקה התשעים ביטלה ציפי את כל העניין.
שולה-גיישה וציביה נשארו בשארקובשיזנה. שתיהן נשאו לבני המקום, הן ילדו בבית אמן, וציפי היתה הראשונה לשאת, לחבק ולנשק כל תינוק עם הוולדו. שלושה ילדים נולדו לשולה, ושניים לציביה, הלידה השלישית הסתיימה בתינוק שנולד מת. סבתא זוכרת את הלידה הזאת היטב. זה היה חודשים ספורים לפני שהגרמנים כבשו את פולין המזרחית והיא ברחה. אולי עדיף ככה, היא אומרת, טוב שהתינוק מת בלידתו, למרות שכולם כאבו את אובדנו. שנה אחר כך מצאו את מותם ציפי ומנחם-מנדל, שולה וציביה ובעליהן והילדים, והאח הנוסף אברהם-משה ובני ביתו - כולם יחד, ביריה, על שפת הבור.
חמישה אחים ואחיות היו, בסך הכל, לסבתא ר. שמואל ניסה לברוח ונורה במנוסתו. בוריס-ברקה ברח עם סבתא לברית המועצות. כמוה, גם הוא התגייס לצבא האדום. כנראה שנפל בקרב. סבתא משערת שבאיזור סטלינגרד. מקום קבורתו לא נודע. משישה יצאה אחת. רק סבתא, לבדה, שרדה.
כשהסתיימה המלחמה כתבה סבתא לרשויות של עיירת הולדתה וביקשה לדעת מה עלה בגורל יקיריה. ענתה לה גיסתה, אישתו של שמואל, וסיפרה שכמעט איש לא ניצל. במקביל נעזרה סבתא במדור לחיפוש קרובים, וכך חודש הקשר עם הדודים באמריקה. לכתובתה החדשה שלחו לה את התמונות ששלחה להם בזמנו אמה, מתגאה במשפחתה ההולכת ומתרחבת, בילדיה הגדלים והמתבגרים. אלה התמונות היחידות שנשארו. מאז הן שמורות אצל סבתא, ובזכותן ובזכות הדודים - ציפי ומנדל, שולה וציביה, אברהם ושמואל ובוריס הם לא רק שמות עבורינו, דור ההמשך, הם גם פנים.

יום שני, 25 באפריל 2011

בעלת הצימר - מונולוג



אנשים מתקשרים ועוד לפני שמתחילים לשאול על המחיר והתנאים, תוהים על השם - "הרפת". מז'תומרת? כאילו - זה לא ברור מאליו? היתה פה רפת קודם, שחיסלנו ובנינו את הצימרים במקומה. שישה: שניים זוגיים והשאר גדולים יותר - למשפחות. האמת שחשבנו שילך יותר טוב. היה נראה שיש ביקוש ומקום לכולם. השכנים ממול קוראים לעצמם "בפרדס" ע"ש הפרדס שחוסל, מאחורינו יש את "מקום בלב" של משפחת ברלב, ובקצה הרחוב את "הגן הקסום". חשבנו שאנשים יתחילו לבוא וישמעו עלינו מפה לאוזן, וכמובן שמי שיגיע ירצה לחזור לפעם שניה, שלישית ורביעית. אנחנו נקבל את כולם בזרועות פתוחות לארוח כיד המלך. אבל הזמנים קשים, בעיקר עם החיזבאללה מעבר לגדר. לפחות לקראת פסח החלה התעוררות. אמנם מלי מה"פרדס" התרברבה, כששאלתי אותה, שאצלם פסח סגור לפחות איזה חצי שנה מראש, אבל הנה, גם אצלינו, שבועיים לפני ליל הסדר, סגרנו על הבקתה האחרונה. כבר מזמן שלא היתה לנו כזו תפוסה - מלאה.

עם האורחים צריך להיות קשוחים, ועם אלה שמגיעים בפסח במיוחד. ככה אמרתי למוט'קה, בעלי. צריך להגיד להם שלא יגיעו לפני השעה שלוש כי הבקתות לא יהיו מוכנות עדיין, אבל לא דקה אחרי ארבע כי גם לנו יש סדר להגיע אליו וגם אנחנו צריכים להתארגן.  בכלל, אנחנו שוקלים עכשיו להפוך את כל היחידות לזוגיות וזהו. משפחות זה נורא. באים שני הורים עם שניים-שלושה ילדים, האמא והאבא מבלים בויכוח מתמיד מי ישגיח על הילדים, כשכל אחד מהם טוען, במידה רבה של צדק, שהוא בחופש. בסוף שניהם מתיישבים עם הרגליים למעלה וקוראים עיתון, בעוד הילדים חופרים בגינה, מעבירים את כל האבנים שלה לתוך הצימר, משחקים בארגז חול ולא מכסים אותו בברזנט ששומר עליו מפני הצרכים שהחתולה אוהבת לעשות בו, ומרעישים ככה ששומעים אותם לא רק עד הבית שלנו אלא בכל רחבי הכפר והעמק כולו.

הפעם החלטתי להיות קשוחה איתם מההתחלה, שיבינו עם מי יש להם עסק. ברבע לשלוש התקשרתי להזכיר להם שיש להם בדיוק עוד שעה להגיע. הם הגיעו תוך עשר דקות. מוקדם מדי, אמרתי, לכו תעשו סיבוב ותחזרו עוד חמישים דקה. אבל אמרת שאפשר להגיע החל משלוש, התקטננו. אנחנו עדיין מכינים לכם את כל ההפתעות, הבטחתי, יהיה שווה לכם לחכות ולצפות, השתדלתי להשמע מסתורית. כשהגיעו ערכתי להם את התדרוך הרגיל: לא להשאיר דלתות פתוחות, כי הברחשים נכנסים, דבר שאינו עניין גדול לכאורה, אבל האורחים נוטים להרוג אותם דווקא על הקירות, ולהשאיר סימנים לא אסטטיים בלשון המעטה, ואנחנו בדיוק סיידנו לפני שנתיים - לא חבל?! מאותה הסיבה לא כדאי להדליק אור אלא אם מוכרחים. מז'תומרת? חבר'ה, בחייכם, תשתחררו, אתם בחופש! חושך זה הרבה יותר רומנטי! אז מה אם זאת חופשה משפחתית וכולכם ישנים בחדר אחד? אז כבר אין רומנטיקה?! תעשו לי טובה.

מגבות? כן, אני מיד קופצת להביא. מגבת לכל שני ילדים. מז'תומרת זה לא מספיק? לא קראתם בטופס ההרשמה - הייתם אמורים להביא מגבות בעצמכם! שאני אכבס?! - - מגבת לרגליים? גברת, איפה את חושבת שאת נמצאת, בבית? אם לא הבאת משלך - את יכולה להשתמש בסמרטוט הריצפה, אבל שלא תהפכי לי את אחת המגבות שלי למגבת לרגליים, כן?! אצלינו הגיינה זה במקום הראשון. ואפרופו - בנוסף לסחבה לריצפה יש כאן מטאטא, דלי ומגב, שאני בהחלט מצפה שתעשו בהם שימוש. ילדים זה דבר מלכלך, ואני אשמח לקבל את הבקתה בחזרה לפחות במצב שבו אתם מקבלים אותה,  ורצוי אף טוב ממנו, במיוחד אם תרצו שנאפשר לכם לבוא להתארח אצלינו שוב, בחופשת הקיץ למשל.

אחר כך שלחתי אליהם את מוט'קה שיסביר שהמזגן מקולקל ויבוא טכנאי לתקן ממש ברגע שיתאפשר - כלומר, אחרי החג, נראה אותם משיגים משהו שמוכן להגיע קודם. והכיריים - כן, כמו שהם רואים, באמת יש כיריים במטבח, כמו שהבטחנו, רק שאי אפשר להשתמש בהם כי בלון הגז בדיוק נגמר. ולא, הם לא יוכלו לבשל אצלי בבית, כי אנחנו שומרים כשרות ושבת, ולא בבקתות האחרות, כי אי אפשר להטריד את מנוחת האורחים שלנו רק בגלל שלהם נגמר פתאום בלון הגז.

איך שראיתי אותם, אמרתי למוט'קה שאם הם בני תרבות וישמרו לנו על הצימר אז שמי אינו שור'קה. ובאמת היו להם רק טענות: המצעים קרועים, המזרונים בלויים, הרצפה מזוהמת (לפחות היו מסתפקים בלומר שהיא סתם מלוכלכת!), אין אף קישוט על הקיר. אמרתי להם שיש שישה ערוצי ילדים בטלוויזיה, שיושיבו אותם מולה, יקשיבו לשקט המופר מדי פעם על ידי מוזיקה דרמטית מדי וכמה יריות, ויגידו לי תודה!

אבל השיא היה עם הנמלים. בערב אני שומעת פתאום זעקות שבר. מסתבר שנכנסו שתי נמלים לבקר בבקתה. הרגעתי את האורחת והסברתי לה שככה זה כשגרים על הקרקע, גם אצלי בבית נכנסים חרקים ואין מה לעשות. היא טענה שיש לה גדוד שלם בפנים ושכל השיש שחור. נכנסתי וחשכו עיני. לא יודעת מה האנשים האלה אכלו ולכלכו שמשך את כל הנמלים דווקא למטבח שלהם. יכול מאד להיות שהם בכלל הביאו אותן איתם כל הדרך מרמת גן, ועכשיו הם באים אלינו בטענות! שאלתי אם שמו לב מהיכן הן נכנסות, ובלית ברירה הבאתי את הפליט הזול, שאני שומרת במיוחד למקרים כאלה - למרות שהם אף פעם לא קורים - ורססתי קצת, רק כדי לסתום להם את הפה.

בבוקר הפינוי שמתי שעון לחמש וחצי בבוקר, והתקשרתי לתזכר אותם שעליהם להתפנות עד אחת עשרה-אפס-אפס בדיוק ורצוי מאד שיותר משעה אחת קודם. הזכרתי להם שוב את לוח הזמנים גם כעבור שעתיים וגם כעבור ארבע שעות. החצופים עוד ישבו לאכול בוקר על הדשא! ברבע לאחת עשרה הם הגיעו לסגור חשבון, לא מצאו לעצמם זמן טוב יותר -  בדיוק הייתי במקלחת ומוט'קה יצא לריצת הבוקר שלו. אמרתי לקטנה שלי, ריחנית, שתגיד להם לחכות במרפסת ושלא תעז להציע להם אפילו כוס מים. כשיצאתי אליהם באחת עשרה ועשרים, הם טענו שהם כבר באיחור לאיזה מפגש משפחתי שקבעו. הבהרתי להם שהם חייבים לי עוד מאתיים שקל, כי כמו שכתוב בטופס ההזמנה זה עשרה ש"ח לכל דקה איחור. הם שלמו כמעט בלי להתווכח והתפנו. נראה אם יעזו לחזור אלינו בקיץ. התאיילנדים המסכנים שלנו היו צריכים לרוקן אחריהם את הפחים, לשטוף את הבקתה ולהחזיר את כל שני הכסאות למקומם, כי ההם לא עשו זאת. ממש ברבריות לשמה.

ברפת

יום ראשון, 27 בפברואר 2011

אותך למשרד החינוך!

כשהיינו ילדים קטנים - אני, אחי ושתי אחיותי - קרה לא פעם, וגם לא פעמיים, שהוצאנו את אמא שלנו מהכלים. במבט בוגר, בהיותי בעצמי אמא לשניים קטנים ומלאי אנרגיה, אני מבינה אותה. לא פשוט לבוא הביתה מעבודה במשרה מלאה, ולהתחיל את המשרה השניה - עם הילדים, בידיעה שהמשרה השלישית - היא משק הבית - מחכה לתורה אף היא. כשאמא היתה מגיעה לקצה גבול היכולת - וזה קרה לא מעט - מתוך תסכול ועייפות, מתוך קושי להשתלט על כולנו ולהעמיד אותנו במקום, היתה פונה להשתמש בנשק יום הדין: חכו, חכו, היתה אומרת, כשאבא יחזור הביתה מעבודה, הוא כבר יעשה אתכם סדר. ואנחנו, בסך הכל ילדים טובים מבית לא רע, אבל עם ראש על הכתפיים, למדנו די מהר לענות בגיכוך: אבא? כשיבוא? הרי אנחנו נרדם הרבה קודם, ובבוקר יצא את הבית לפני שנתעורר ...
בדורות הקודמים הנשים נשאו בעיקר הנטל של החינוך היומיומי, וכשהנטל הפך כבד מידי היו נעזרות באיומים של התערבות גורם סמכותי מהן: אם לא נפסיק לצעוק - יבוא שוטר, אם לא נסיים את מנת אוכל - נלקח למחבוש, אבא יעשה איתנו סדר, וסבא - סבא תמיד איים בחגורה אבל לא מימש, אף לא פעם אחת (אהבתי אותכם יותר מדי - יודה שנים אחר כך. איזה מזל!)
בי נשבעתי שאת ילדי אגדל ללא איומים, ובטח שלא אשתמש באחרים כאמצאי הפחדה, בין השאר כי אקט שכזה מקטין אותי כבעלת סמכות ועמדה. הבטחתי לעצמי למצוא דרך אחרת לחנך אותם ולהציב להם גבולות, מתוך כבוד שארכוש לעצמי וכך גם הם ילמדו לכבד אותי. עד כה, אני חייבת לציין, נחלתי הצלחה לא מבוטלת.
ואולי זה כבר לא צריך להפתיע אותי שבבית הספר של ט. עדיין מתנהלים הדברים בדרך הישנה והלא כל כך טובה. קלפו את העטיפות והמילים היפות, ותקבלו תפיסת עולם מיושנת, אפס חדשנות ואפס יצירתיות. אם המורה מתקשה עם ילד מסויים - הוא ישלח לחדר המנהלת. ודי בעובדה הזו כדי לצמצם את נקודות החיכוך. אם שני ילדים רבים - למנהלת! וכך מצא עצמו ט. בחדר של הידועה-לשימצה ביחד עם הכדורגלן.
- הכדורגלן אמר שקראתי לו חולה נפש - סיפר לי אחר כך - אמא, מה זה חולה נפש? -
את המנהלת זה לא עניין מי התחיל ומי החזיר - שהרי להחזיר אסור בדיוק כמו להרביץ (זה דווקא חידוש מאז ימי בבית הספר היסודי, אבל לצערי לא חידוש מבורך.) היא נזפה בשניהם כילד אחד. וכדי להבהיר את העניין אחת ולתמיד, הודיעה להם שהיא ממלאת עליהם דוח שישלח למשרד החינוך.
- הפעם זה נרשם בעיפרון - הסביר לי ט. בפירוט - כך שאפשר יהיה למחוק. בפעם הבאה היא כבר תרשום בעט, ועט לא נמחק -
הסבר חינוכי לעילא.
כבר למחרת הזמנתי את עצמי לחדר המנהלת, להסביר לה שמספיק שהכדורגלן מטיל פחד על ט. היא באמת לא צריכה להוסיף איומים משלה, ואם ט. התחיל להחזיר לו סוף-סוף, סימן ששטיפת המוח ש-א. ואני עושים ל-ט. בבית, על היותו חזק ומסוגלותו להגן על עצמו, התחילה לשאת פרי. אני לא מצפה לברכתה, אבל מצד שני גם לא אתן לה לקלקל לנו. אם היא סבורה ש-ט. זקוק תיווך והכוונה - בבקשה, אבל דבר אחד אוכל לומר בבטחון גמור - ט. הוא ילד מרצה, ואין כל צורך לאיים עליו, ובטח שלא להשתמש באיומי סרק!
יכולתי לאיים בפניה למחלקת החינוך ולתקשורת, אבל אני לא מאמינה באיומים אלא רק במעשים. בכל מקרה נראה לי שמנהלת בית הספר המהוללה הבינה את הנקודה. ואם לא - נעבור לשלב הבא ...

יום שבת, 15 בינואר 2011

כותב - אוהב כְּתַבִים?

הסוגייה האם דייג אוהב דגים נדונה לא אחת ובהרחבה. ומה לגבי כותב - האם הוא אוהב כְּתַבִים, כלומר לקרוא מה שכותבים כותבים אחרים? השאלה החלה לנקר בראשי במהלך שטוטיי בבלוגיה, שהובילו אותי אל בלוגרית אחת אשר העלתה סקר הנוגע להרגלי הקריאה של הבלוגרים האחרים. היא תהתה האם עמיתיה הכותבים מגדירים עצמם כתולעי ספרים, מסתפקים בעיון במגזינים או נמנעים מקריאה כליל. ברשומה נפרדת התוודתה בעלת הבלוג שעל אף שהיא אוהבת להעלות את הגיגיה על הכתב - ולא למגירה - לקרוא היא אוהבת הרבה פחות. למעשה, כמעט שאינה קוראת כלל, ואם כבר תוסיף את חטא הקריאה על פשע הכתיבה, זה יהיה לכל היותר לטובת עיתון יומי.
למה הדבר דומה? לנגן בהרכב קאמרי, שאוהב להפיק צלילים מכלי המיתר שלו אבל לא להאזין למוזיקה קלאסית; לשחקן כדורסל שנהנה מאד לרוץ על המגרש עם עוד ארבעה מחבריו ולעשות ככל יכולתו לנצח את החמישה האחרים שמתרוצצים גם הם בין שני הסלים, אבל לצפות באופן פאסיבי באחרים - חובבים או מקצוענים - שמשחקים, פשוט לא עושה לו את זה; לאמן פלסטי חובב, שמצייר ומפסל, אבל לא הולך לתערוכות ולא פותח ספרי אומנות.
ואם כבר הזכרנו את הנגן הקאמרי, הרי שהכתיבה דומה פחות להעברת קשת על מתרי הכינור ויותר להפקת צלילים מקלידי הפסנתר. כדי לנגן על כינור, גם אם רק כתחביב, נדרש אימון לא מועט שיפתח מיומנות מסויימת, כך שהמנגינה לא תצא צורמת - לפחות לא צורמת מדי. בעוד שלהקיש על מקשיי פסנתר כל אחד יכול - אפילו בני בן הפחות משנתיים, מצליח להפיק אי אילו צלילים סבירים בבואו לבקר את סבא-סבתא - למנגינת ליבם של השכנים. אלה אמנם לא מנגינות של ממש, וכדי לנגן באופן סביר יש להתאמן לא מעט, אבל להקיש כקוף יכול כל אחד.
גם להעלות על הכתב אותיות ומילים, המתגבשות לכלל משפטים ופסקאות, יכול כל מי שיודע קרוא וכתוב, קרי, כמעט כל אחד. איכות הכתיבה היא כבר סיפור אחר. יש מי שסבור שכל זרם תודעה הנכתב בדם ואש ליבו, ראוי ללא כל הגהה ודיחוי, להתפרסם קבל עם ועדה (ובלוגיה), ויש מי שרוחש למילה הכתובה מעט יותר כבוד. אמנם, אחרי הכל, כולנו גרפומנים, וסביר להניח שלא יצא מבינינו ה'דויד גרוסמן' או ה'מאיר שלו' הבא, כפי שציין באחת מההזדמנויות עופר D. ואם יותִר לי להמשיך באותו קו - גם ה'יעל הדיה' או ה'יהודית קציר' הבאה לא תבוא, ככל הנראה, מתוכינו. ועדיין יש מי שאיכות הכתיבה חשובה לו יותר.
היו זמנים שבהחלט יכולתי להחשב תולעת. -  זאת אומרת, תולעת ספרים. אני מודה שעם פרוץ הילדים לחיי והתמעטות הזמן הפנוי עד כדי העלמות כמעט מוחלטת, אני קוראת הרבה-הרבה פחות. ועדיין הקריאה חסרה לי. אני מאד אוהבת לקרוא, בעיקר דברים שאני מצטערת שלא הייתי מסוגלת לכתוב בעצמי. אני כותבת ואוהבת לכתוב בזכות כותבים מופלאים בעיני כמו הארבעה שנזכרו למעלה וכמו עמוס עוז ופול אוסטר ואחרים, אולי לא רבים אבל מאד איכותיים, לפחות לטעמי. הקריאה והכתיבה בעיני כרוכות זו בזו, שני פנים של אותו הדבר עצמו, ולכן בלתי נתנות להפרדה. אני חשה בדחף העז לקרוא ביתר שאת, דווקא בתקופות שאני כותבת. אם לא ספרים אז לפחות טורים נפלאים של יאיר לפיד ורענן שקד, שיהוו השראה ויקבעו רף גבוה מאד לשאוף אליו, גם אם אין לי הכישרון לנסוק לגבהיו.

ואתם, קוראַי הכותבים - מה דעתכם?

ערמת ספרים