"אמא, ספרי לי על הילד ההוא שהציק לך כשהיית ילדה ... איך קראו לו? אורן?" - ט. חוזר ומבקש, שוב ושוב, לדעת את כל הפרטים, האם הוא קרא לי בשמות, ובאילו שמות בדיוק, האם הרביץ לי, ואיפה כל זה התרחש, ומה עשתה המורה, ומה אמרו ההורים שלי. הילד הרגיש שלי מוצא נחמה בידיעה שגם לי הציקו כשהייתי ילדה, כמו שהכדורגלן והג'ינג'י יורדים עכשיו לחייו. אני מסבירה לו שמאחר והייתי בת, אורן לא העז להרים עלי יד, אבל הוא לא חסך ממני עלבונות וקללות, בעיקר בדרך הביתה מבית הספר, הרחק מכל עין של מבוגר אחראי, כמו שהכדורגלן והג'ינג'י משחקים אותה נחמדים בבית הספר אבל מסרבים לשתף את ט. במשחקי הכדורגל אחר הצהריים. ככל הזכור לי, אני מספרת ל-ט., לא התלוננתי בפני המורים וגם לא שתפתי את ההורים. התביישתי. וזו טעות גדולה, כי אין במה להתבייש. אולי להורים שלי היתה עצה טובה שיכלה לעזור, והם בטח היו רוצים לדעת מה עובר עלי, אני מדגישה בפניו.
ואז הוא שואל אם מתישהו זה נפסק, ואני מנסה להזכר, וכמעט בטוחה שבכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי - ב-ז' וב-ח' - אורן כבר לא הציק לי, היו לו דברים אחרים בראש, כמו למשל לחזר נואשות אחרי מלכת הכיתה. ט. מקשיב ומתנחם בכך שיש למה לצפות - מתישהו, גם אם הוא לא יתחזק ויתחיל להחזיר, ירפו ממנו. אבל בינתיים, בהפסקות שבין השיעורים בבית הספר, מאיימים עליו שיפתחו לו את הראש - והוא, בתמימותו, לוקח את הדברים כפשוטם, וכשהכיתה יורדת לטקס בטור, דוחפים אותו ובועטים בו - "בכוונה, אמא! בטח שזה בכוונה!" - והלב שלי מתכווץ, בגללו ובגללי, ועוד קווץ' אחד סופי בגלל אורן, שגם אם התבגר לבסוף, אני לא שכחתי ולא סלחתי. למרות שהיום אני מסוגלת לנתח את הסיטואציה באופן קר: ילד חדש שבא לכיתה מגובשת, מזהה קורבן חלש ומציק לו, בתקווה שהדבר יעזור לו לכבוש מעמד חברתי. ועדיין, לאחרונה, בפגישת המחזור, לא החלפתי איתו מילה.
אני מעבירה יד מלטפת בסבך השערות של ט., שזקוק לתספורת דחופה, ולמרות רצוני אני מדמיינת אותו הולך במסדרונות בית הספר, אותו הוא חווה כמקום לא נעים ואף מאיים. אני לא מקנאה בו, ולא רוצה לחזור לילדותי שלי, אפילו לא עם נסיון החיים שרכשתי בינתיים, ואז, פתאום, אני נזכרת בסרט שראיתי בחופש גדול אחד, לפני כיתה ו' או ז'. ב"אמא ליום אחד" - ששמו באנגלית נשמע כמובן הרבה יותר טוב: Freeky Friday - ג'ודי פוסטר משחקת ילדה שרוצה להתחלף עם אמא שלה , בעוד שהאמא מצידה מייחלת גם היא להחלפה כזו, שאכן מתרחשת ומביאה לשורה של מצבים המשעשעים את הצופה, בעוד האם וגם הבת מגיעות למסקנה שזה לגמרי לא פשוט להכנס האחת לנעלי השניה.
אצלי האסימון ממשיך ליפול, וככל שאני מפנטזת על הרעיון להתחלף עם ט., הוא קוסם לי יותר ויותר - הייתי הולכת במקומו לבית הספר ומסדרת את העניינים אחת ולתמיד: כשהכדורגלן או הג'ינג'י יבואו להציק, אסביר להם, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כמה עלובים ופתטיים הם, שאין להם עיסוק טוב יותר מלקלל ולהרביץ, ולמי בכלל אכפת מה הם חושבים ומה הם אומרים, ושרק ינסו להרים עלי יד, אני אכנס בהם בכל הכוח וזה ממש לא יהיה כדאי!
בסופו של יום ט. ואני היינו מחליפים מקומות בחזרה, ולמחרת היה ט. מלך בית הספר ואף אחד לא היה מעז להתעסק איתו יותר.
כן ... אני יודעת ... אני אמא מגוננת מדי.
Freaky Friday
ואז הוא שואל אם מתישהו זה נפסק, ואני מנסה להזכר, וכמעט בטוחה שבכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי - ב-ז' וב-ח' - אורן כבר לא הציק לי, היו לו דברים אחרים בראש, כמו למשל לחזר נואשות אחרי מלכת הכיתה. ט. מקשיב ומתנחם בכך שיש למה לצפות - מתישהו, גם אם הוא לא יתחזק ויתחיל להחזיר, ירפו ממנו. אבל בינתיים, בהפסקות שבין השיעורים בבית הספר, מאיימים עליו שיפתחו לו את הראש - והוא, בתמימותו, לוקח את הדברים כפשוטם, וכשהכיתה יורדת לטקס בטור, דוחפים אותו ובועטים בו - "בכוונה, אמא! בטח שזה בכוונה!" - והלב שלי מתכווץ, בגללו ובגללי, ועוד קווץ' אחד סופי בגלל אורן, שגם אם התבגר לבסוף, אני לא שכחתי ולא סלחתי. למרות שהיום אני מסוגלת לנתח את הסיטואציה באופן קר: ילד חדש שבא לכיתה מגובשת, מזהה קורבן חלש ומציק לו, בתקווה שהדבר יעזור לו לכבוש מעמד חברתי. ועדיין, לאחרונה, בפגישת המחזור, לא החלפתי איתו מילה.
אני מעבירה יד מלטפת בסבך השערות של ט., שזקוק לתספורת דחופה, ולמרות רצוני אני מדמיינת אותו הולך במסדרונות בית הספר, אותו הוא חווה כמקום לא נעים ואף מאיים. אני לא מקנאה בו, ולא רוצה לחזור לילדותי שלי, אפילו לא עם נסיון החיים שרכשתי בינתיים, ואז, פתאום, אני נזכרת בסרט שראיתי בחופש גדול אחד, לפני כיתה ו' או ז'. ב"אמא ליום אחד" - ששמו באנגלית נשמע כמובן הרבה יותר טוב: Freeky Friday - ג'ודי פוסטר משחקת ילדה שרוצה להתחלף עם אמא שלה , בעוד שהאמא מצידה מייחלת גם היא להחלפה כזו, שאכן מתרחשת ומביאה לשורה של מצבים המשעשעים את הצופה, בעוד האם וגם הבת מגיעות למסקנה שזה לגמרי לא פשוט להכנס האחת לנעלי השניה.
אצלי האסימון ממשיך ליפול, וככל שאני מפנטזת על הרעיון להתחלף עם ט., הוא קוסם לי יותר ויותר - הייתי הולכת במקומו לבית הספר ומסדרת את העניינים אחת ולתמיד: כשהכדורגלן או הג'ינג'י יבואו להציק, אסביר להם, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כמה עלובים ופתטיים הם, שאין להם עיסוק טוב יותר מלקלל ולהרביץ, ולמי בכלל אכפת מה הם חושבים ומה הם אומרים, ושרק ינסו להרים עלי יד, אני אכנס בהם בכל הכוח וזה ממש לא יהיה כדאי!
בסופו של יום ט. ואני היינו מחליפים מקומות בחזרה, ולמחרת היה ט. מלך בית הספר ואף אחד לא היה מעז להתעסק איתו יותר.
כן ... אני יודעת ... אני אמא מגוננת מדי.
Freaky Friday
