השבוע נחשף בכלי התקשורת מקרה בשרון של ילד בן חמש המטריד את חברותיו לגן - מטריד מינית, כך נטען. בתור פתרון הועבר העבריין הצעיר מגן אל גן, עד ששמו החל להלך לפניו, וכשהגיע לאחרונה - שוב - למסגרת חדשה, השביתו ההורים של הילדים האחרים את הלימודים במחאה. בידיעות אחרונות עסקו בנושא בטור יומי שבו מציגים שני כותבים דעות הפוכות. אינני זוכרת את זהותם של הכותבים, אבל למרבה הפליאה דווקא הכותבת היתה בעד שילוב - בטענה שהילד הינו רק ילד, שאי אפשר להאשים אותו ואין להענישו ולהרחיקו מבני גילו - ואילו הכותב התנגד - בהתייחסו לדאגה לילדיו הפרטיים, תוך שהוא מטיל ספק בנכונותם של הורי הילד המתעלל לטפל בשורש הבעיה, במקום לטאטא אותה אל מתחת לשטיח ולצעוק חמס. אני הייתי מצפה שדווקא אישה תהיה המגוננת יותר, אבל נראה שבמקרה זה לגבר ילדים קטנים יותר ולכן קל לו להזדהות עם מצוקתם של הורי הילדים שבגן.
"תגידי, הכדורגלן הוא לא ילד ששייך לחינוך המיוחד?" שאלתי אני, רק השבוע, את סגנית המנהלת של בית הספר, שהיא גם היועצת (הרבה תוספות למשכורת יש לה, מן הסתם). התפרצנו אל חדרה בשעת בוקר מוקדמת, יום אחרי שט. חזר הביתה מבית הספר חבול ושרוט כולו: הכדורגלן כפכף אותו שוב בהפסקה. הפעם עשה עבודה יסודית במיוחד, ואין זה פלא - שום מורה תורנית בתפקיד המבוגר האחראי לא היתה בשטח כדי להתערב ולהפסיק את המתקפה חסרת הרסן.
התשובה שקיבלתי היתה שבבית הספר משולבים ילדי חינוך מיוחד. שילוב זה יפה, ואני האחרונה שתתנגד לו. הרי אני עצמי, בעברי, שולבתי בכיתה רגילה וטוב שכך. אלא שלא נראה לי שמי מבין שלושים ומשהו חברי לכיתה, סבל בדרך כלשהי מנוכחותה של ילדה עם שיתוק מוחין . נהפוכהו - זו הייתי אני ששמשה טרף קל לאילו שנזקקו להוצאת אגרסיות, ואילו הם הרוויחו בסופו של דבר הכרות עם השונה, שאותה לקחו איתם להמשך.
הכרת השונה זה חשוב ושילוב זה נהדר, כל עוד זה לא בא על חשבון הילדים האחרים ושלמותם הפיזית והנפשית.
בתחילת שנת הלימודים הוצמדה לכדורגלן סייעת, הממומנת על ידי הוריו. מיד הרגשנו בהבדל - חלה ירידה משמעותית בתלונות של ט. עליו. אבל קצת אחר כך משהו שוב השתנה, וחזרו הימים הקשים. ברור קצר העלה שהסייעת מגיעה לבית הספר רק שלושה ימים בשבוע מתוך השישה, ושמחפשים משהי נוספת עבור הימים האחרים, אבל טרם נמצאה אחת כזו. מספר פעמים שוחחנו עם המנהלת רק השנה, אבל זה לא היה מספיק, כנראה. ט. היה צריך לחזור הביתה כשכולו חבלות ומכות טריות כדי שהצוות החינוכי יבין סוף סוף שאסור לתת לכדורגלן להסתובב בבית הספר ללא השגחה צמודה. רק בעקבות המקרה האחרון קבעו שלא יוכל לצאת להפסקה, בימים בהם הסייעת לא נמצאת, ויאלץ לבלות אותה בחדר המורים. לו אני אמא שלו - אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל בהיותי אימו של ט. ליבי נשבר על מה שהיה צריך לעבור, כדי לזכות בהגנה בסיסית, שלה הוא זכאי ללא צל של ספק.
בנים הולכים מכות
לפני תחילת חופשת סוכות, הודיעה המורה שאחרי החופשה תערך הכתבה ראשונה, שתכלול את שנים עשר החודשים העיבריים.
- שתים עשר חודשים? זה המון! - נלחץ ט. ואני הרגעתי אותו, שכשמחלקים את העבודה לחלקים היא נראית קצת פחות מאיימת. התחלנו בששת החודשים הראשונים, וכתבנו אותם במחשב, באמצעות Word, פעילות שחביבה על ט. הרבה יותר מלשבת וליכתוב בעיפרון על דף נייר. לימדתי אותו לזמזם לעצמו את השיר של נעמי שמר - "בתשרי נתן הדקל פרי שחום, נחמד ..." - כדי להזכר בחודשים וסדר הופעתם. על הדרך שאלתי אותו מה לדעתו הכוונה של המשפט האחרון בשיר "והתחלנו את שירינו מהתחלה" ושמחתי לקבל אישור שהילד הפנים את המחזוריות שבלוח השנה.
למחרת כתבנו ב-Word את ששת החודשים הנוספים, לא לפני שט. מחה בקול, יילל, בכה ואפילו זרק את עצמו על הריצפה, כי - אין לו כוח, וממש לא בא לו, והוא לא מבין למה וכמה ואיך. זאת למרות שהביע רצון עז להצליח בהכתבה, למרות שהסברתי לו שמותר לטעות, אפילו בהכתבה עצמה, אבל העקרון הוא לתרגל כמה שיותר ולהשתדל, מה שמעלה את סיכויי ההצלחה ומצמצם את מספר השגיאות, ולמרות שהבטחתי לו שאעזור לו ככל שאוכל וככל שירצה, והבעתי נכונות לשבת לידו ולהחזיק את ידו.
זה הפך לרוטינה יומית בימי החופש: אני מזכירה ל-ט. שצריך להתאמן לקראת ההכתבה - בינתיים עברנו לכתיבה ביד של החודשים כולם - ו-ט. מוחה כולל בכי והשתתחות על הריצפה - להלן 'דרמה' שבכל פעם נמשכה דקות ארוכות, והצליחה לעצבן אותי למרות שניסיתי לספור עד עשר ואז גם עד עשרים ושלושים. א. ואני עברנו לשימוש בסנקציות - קרי, נטילת זכויות הטלוויזיה והמחשב של ט. עד שיבצע את המטלה היומית. ט. מצידו לא ויתר על הדרמה ורק בסיומה התישב לשולחן, ובתוך זמן קצר - קצר בהרבה ממשך ההצגה המקדימה - חזר עם רשימת החודשים, בשגיאות שחזרו על עצמן יום אחרי יום. ידעתי שהוא צריך להשקיע יותר כדי להצליח, אבל לאור האנרגיות הרבות שזה גזל ממנו ומאיתנו - ויתרתי.
הילד חזר מהיום הראשון ללימודים אחרי החופש, וסיפר שההכתבה נערכה ושנראה לו שלא היו לו יותר מדי שגיאות. למחרת, אחרי שדרשנו בשלום ההכתבה, נזכר לספר לנו שאכן, המורה החזירה את הדפים ושאחד מאיתנו צריך לחתום עליה, ושהוא צריך לעשות את ההכתבה שוב כי היו לו יותר מדי שגיאות. הסברנו שלא תהיה ברירה אלא להמשיך ולהתאמן מדי יום ואפילו להתאמץ יותר, כי הרי צריך להצליח במועד ב'. ט., מצדו, הגיב ב-דרמה-דרמה-דרמה.
למחרת הצגתי בפניו אסטרטגיה חדשה: רשמתי בעצמי את החודשים על דף, והצעתי שיעתיק אותם על אותו הדף, ממש אות-אות אם יש צורך. אחר כך נהפוך את הדף והוא יכתוב מהזיכרון. ט. סרב. "עכשיו אני צריך לכתוב הכל פעמיים? לא הספיק לך שכתבתי פעם אחת?!" ילל. הסברתי בכל הסבלנות שהצלחתי לגייס שאין ברירה וחייבים ללמוד, והוא לא עושה את זה בשבילי אלא בשביל עצמו, ושהוא לא חייב, אבל לא יתכן שיראה טלוויזיה וישחק במחשב לאורך כל היום ולא יתאמץ בכלל. ט. ניסה לגרור אותי לויכוח. אני סירבתי בטענה שהנושא סגור מבחינתי. הוא התחיל להטיח צעצועים של אחיו הקטן בקיר. ביקשתי שיפסיק והוא בשלו. ציוויתי שילך לחדר והוא בשלו. לקחתי את ידו כדי להוליך אותו לחדר וחטפתי מכה -
מכה חזקה. מכוונת ומתוזמנת היטב. כמה שנאתי את אותו הרגע. שנאתי את הסיטואציה. שנאתי את עצמי, ואת מטלות בית הספר שאולי נפלו על הילד לפני שהבשיל דיו עבורן. רק את ט. לא יכולתי לשנוא, אבל ידעתי שההדרדרות הזו בהתנהגותו חייבת להעצר שם ואז. יד ימיני סטרה ללחיו השמאלית, בעוצמה מחושבת היטב - לא רבה מדי אבל מספיקה. דמעות עלו העיניו - לא של כאב אלא עלבון, והוא רץ להסתגר בחדר.
אחרי חמש דקות פתחתי את הדלת. "אני לא רוצה שתעזרי לי!" הכריז. אמרתי שלא אעזור עד שיבקש, אבל היות שהוא עדיין ילד, אני לא יכולה להרשות לו לסגור את הדלת כך שאיני רואה אותו ומסוגלת להשגיח עליו. הוא נאנח ומחה דמעה. אחר כך ביקש עזרה.
ישבנו במטבח. את ש. הקטן קשרנו בכסא האוכל שלו, ונתנו לו לאכול ביסקוויטים כדי שישב בשקט ולא יפריע. ט. העתיק את החודשים ללא כל טעות. אחרי שכתב את הרשימה שוב, הפעם מהזיכרון, נתתי לו להשוות לרשימה הקודמת ועזרתי לו למצוא טעויות שהוא פספס גם בבדיקה חוזרת. "זה כיף!" הצהיר בסוף ובאותה נשימה הוסיף "אז עכשיו אני כבר יכול להדליק את הטלוויזיה?"
בימים הבאים נצמדנו לאותה אסטרטגיה, למדתי את ט. לשנן את הרשימה לפני שיפנה להכתבה, לוודא שרשם בדיוק שנים עשר חודשים - לא פחות וגם לא יותר (גם זה קורה) - ולעבור פעם נוספת על מה שרשם לפני סיום, כדי לתפוס שגיאות שעשה מתוך חוסר תשומת לב. הדרמות נמשכו במקביל, אבל במינון נמוך בהרבה. ט. ידע שאם יגזים יצטרך לוותר על העזרה שלי ושל א. באותו יום וגם על זמן טלוויזיה.
כעבור שבוע חזר ט. אחרי הכתבה: הוא כתב אחד עשרה חודשים ללא כל שגיאה, ושכח רק את סיוון, לגמרי, לא ספר אותו - לא רע, אפילו בתור מועד ב'!
"אתם צריכים לחתום לי," אמר "אבל, בעצם, אמא, אני כבר מכיר את החתימה שלך, אז לא צריך, אחתום כבר בעצמי!"
tantrum
"אמא, ספרי לי על הילד ההוא שהציק לך כשהיית ילדה ... איך קראו לו? אורן?" - ט. חוזר ומבקש, שוב ושוב, לדעת את כל הפרטים, האם הוא קרא לי בשמות, ובאילו שמות בדיוק, האם הרביץ לי, ואיפה כל זה התרחש, ומה עשתה המורה, ומה אמרו ההורים שלי. הילד הרגיש שלי מוצא נחמה בידיעה שגם לי הציקו כשהייתי ילדה, כמו שהכדורגלן והג'ינג'י יורדים עכשיו לחייו. אני מסבירה לו שמאחר והייתי בת, אורן לא העז להרים עלי יד, אבל הוא לא חסך ממני עלבונות וקללות, בעיקר בדרך הביתה מבית הספר, הרחק מכל עין של מבוגר אחראי, כמו שהכדורגלן והג'ינג'י משחקים אותה נחמדים בבית הספר אבל מסרבים לשתף את ט. במשחקי הכדורגל אחר הצהריים. ככל הזכור לי, אני מספרת ל-ט., לא התלוננתי בפני המורים וגם לא שתפתי את ההורים. התביישתי. וזו טעות גדולה, כי אין במה להתבייש. אולי להורים שלי היתה עצה טובה שיכלה לעזור, והם בטח היו רוצים לדעת מה עובר עלי, אני מדגישה בפניו.
ואז הוא שואל אם מתישהו זה נפסק, ואני מנסה להזכר, וכמעט בטוחה שבכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי - ב-ז' וב-ח' - אורן כבר לא הציק לי, היו לו דברים אחרים בראש, כמו למשל לחזר נואשות אחרי מלכת הכיתה. ט. מקשיב ומתנחם בכך שיש למה לצפות - מתישהו, גם אם הוא לא יתחזק ויתחיל להחזיר, ירפו ממנו. אבל בינתיים, בהפסקות שבין השיעורים בבית הספר, מאיימים עליו שיפתחו לו את הראש - והוא, בתמימותו, לוקח את הדברים כפשוטם, וכשהכיתה יורדת לטקס בטור, דוחפים אותו ובועטים בו - "בכוונה, אמא! בטח שזה בכוונה!" - והלב שלי מתכווץ, בגללו ובגללי, ועוד קווץ' אחד סופי בגלל אורן, שגם אם התבגר לבסוף, אני לא שכחתי ולא סלחתי. למרות שהיום אני מסוגלת לנתח את הסיטואציה באופן קר: ילד חדש שבא לכיתה מגובשת, מזהה קורבן חלש ומציק לו, בתקווה שהדבר יעזור לו לכבוש מעמד חברתי. ועדיין, לאחרונה, בפגישת המחזור, לא החלפתי איתו מילה.
אני מעבירה יד מלטפת בסבך השערות של ט., שזקוק לתספורת דחופה, ולמרות רצוני אני מדמיינת אותו הולך במסדרונות בית הספר, אותו הוא חווה כמקום לא נעים ואף מאיים. אני לא מקנאה בו, ולא רוצה לחזור לילדותי שלי, אפילו לא עם נסיון החיים שרכשתי בינתיים, ואז, פתאום, אני נזכרת בסרט שראיתי בחופש גדול אחד, לפני כיתה ו' או ז'. ב"אמא ליום אחד" - ששמו באנגלית נשמע כמובן הרבה יותר טוב: Freeky Friday - ג'ודי פוסטר משחקת ילדה שרוצה להתחלף עם אמא שלה , בעוד שהאמא מצידה מייחלת גם היא להחלפה כזו, שאכן מתרחשת ומביאה לשורה של מצבים המשעשעים את הצופה, בעוד האם וגם הבת מגיעות למסקנה שזה לגמרי לא פשוט להכנס האחת לנעלי השניה.
אצלי האסימון ממשיך ליפול, וככל שאני מפנטזת על הרעיון להתחלף עם ט., הוא קוסם לי יותר ויותר - הייתי הולכת במקומו לבית הספר ומסדרת את העניינים אחת ולתמיד: כשהכדורגלן או הג'ינג'י יבואו להציק, אסביר להם, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כמה עלובים ופתטיים הם, שאין להם עיסוק טוב יותר מלקלל ולהרביץ, ולמי בכלל אכפת מה הם חושבים ומה הם אומרים, ושרק ינסו להרים עלי יד, אני אכנס בהם בכל הכוח וזה ממש לא יהיה כדאי!
בסופו של יום ט. ואני היינו מחליפים מקומות בחזרה, ולמחרת היה ט. מלך בית הספר ואף אחד לא היה מעז להתעסק איתו יותר.
כן ... אני יודעת ... אני אמא מגוננת מדי.
Freaky Friday
להגיד "שלום כיתה ב'" זה אומר שבית הספר הפך לחלק משגרת חיינו. גם הילד וגם אנחנו מכירים את המוסד ושגעונותיו - בעיקר את שגעונות המנהלת; חסל סדר החלפת מסגרת והרכב קבוצה מדי שנה - אנחנו ממשיכים עם אותה הכיתה בחמש השנים הבאות - עובדה די מצערת במקרה שלנו; ואפילו המחנכת הנערצת ממשיכה איתנו גם השנה. אסיפת הורים כיתתית-כללית בתחילתה של השנה נראתה כמעט מיותרת. אבל מסורת זו מסורת, ועל מסורת לא מוותרים. בתחילת הערב ביקשה המנהלת לומר כמה דברים ל'הורים היקרים' כלשונה, ומיד עברה להטפות מוסר, כאילו היינו אנחנו בעצמינו תלמידים בבית סיפרה: היא ביקשה שנשמור על תרבות הדיבור, הצהירה שהיא פתוחה לשמוע כל הערה ודבר ביקורת, אבל בשפה נקיה ומכבדת; דרשה בפגיע שנגבֵּה את המורים גם אם אנחנו חולקים על דעתם לפעמים; והבהירה שיחסם של הילדים לבית הספר תלוי קודם כל בנו, ההורים, כי אלינו הם נושאים את פניהם, ואותנו הם מחקים.
נזכרתי בנזיפות של המורה ציפורה המחנכת שלנו בתיכון. כמעט מדי בוקר היתה עומדת מול כיתה כמעט-מלאה, ונוזפת בנו קשות, שכבר הגיע הזמן שנילמד שיום הלימודים מתחיל בשעה שמונה בדיוק ושנערך בהתאם. חמש דקות אחר כך, כשכבר היתה שקועה עמוק בהרבצת תורה (קרי, שיעור תנ"ך) היה מתחיל טפטוף המאחרים לפתוח ולסגור את דלת הכיתה, מפריע פעם אחר פעם למהלך התקין של השיעור. אי שם באמצע כיתה י"א הרהיב סוף-סוף עוז הליצן של הכיתה להעיר לה ש-אבל-המורה-אנחנו-פה-זאת-אומרת-שאנחנו-הגענו-בזמן-ותגידי-את-זה-למי-שמאחר- כשיגיע. ציפורה לא התבלבלה לרגע - היא הרי התעסקה עם ליצנים הרבה לפני שאנחנו בכלל נולדנו - ואמרה ש-היא- סומכת-עלינו-שנעביר-לחברים-שלנו-את-המסר.
אבל באסיפת ההורים הכללית שפתחה את שנת הלימודים בכיתה ב', שום ליצן-עבר, שסטטיסטית היה חייב להמצא בינינו, לא העיז לענות למנהלת. כי להשלח לחדר שלה זה דבר אחד, אבל להרוס לילד שלך את הרקורד במוסד שהוא עתיד לפקוד במשך כמה וכמה מהשנים הבאות - זה כבר משהו אחר לגמרי. ועל כן היא המשיכה, ללא הפרעות, והדגישה במיוחד את נושא ה"זהירות בדרכים" שבית הספר חרט על דיגלו. לא יתכן, אמרה - תוך שהיא עולה בקולה אוקטבה וחצי - שמצד אחד נשתף פעולה עם ארגון "אור ירוק", ומהצד השני ימשכו באין מפריע תופעות של הורים המחנים את ריכבם בתחנת האוטובוס ועל המדרכות. יואילו בטובם להרחיק רק קצת, עד למגרש שמעבר לכביש. שם, הבטיחה, יש מקום לכולם, והליכה קצרה לא תזיק לאיש מאיתנו ואפילו תואיל לא מעט.
התאמצתי בכל כוחי לכבוש את חיוכי, לפני שהמנהלת תתפוס אותי על חם ותפקוד עלי למחוק אותו במיידי. נזכרתי איך באחד הבקרים, בתחילת השנה שעברה, ליוויתי את ט. לבית הספר ונשארתי איתו עד הצילצול. כשיצאתי מהשער, עמדה המנהלת ממול, ליד הברזלים, כמנהגה לארוב למאחרים ולנזוף בהם (מתוחכמת יותר מהמורה ציפורה, יש לציין). ילד מכיתה ו' לבוש בווסט צהוב-זוהר ונושא שלט של משמרות הבטיחות עצר לידה בטרם יכנס לשטח בית הספר, והודיע לה שג'יפ שמספרו כזה וכזה עומד בפינה, על המדרכה, ולא מותיר כמעט מעבר להולכי הרגל.
- אתה מכיר את הנוהל - ענתה לו בקוצר רוח - גש למזכירה ומלא את הטופס, ושישלחו אותו למשטרת התנועה -
- אבל המנהלת - התעקש - זה קאשקאי, מספר 71-###-87 -
- אז תכתוב את זה בדו"ח - היתה היא עקשנית לא פחות - ובצ'יק צ'ק, כבר היית אמור לשבת בכיתה! -
- אבל המנהלת - חזר ואמר, בעודה מגלגלת עיניה כלפי החצוף - זה הג'יפ שלך! -
ואיך היא הגיבה? אתם וודאי שואלים ... ובכן, ישר ולעיניין: אז אני לא זוכרת את מספר הרכב שלי, אז מה? גם ככה יש לי מספיק על הראש!
הגברת המנהלת
