יום ראשון, 30 בדצמבר 2007

כשצה"ל לא קרא לי מותק


בהתחלה הוא דווקא כן קרא לי. לפני כמעט עשרים שנה, המעטפה הירוקה עם החותמת הצהלית המשולשת, נושאת את שמי ומכילה צו קריאה ראשון, נמצאה בתיבת הדואר המשפחתית בעיתוי מושלם - צהרי יום שישי. כך, כשחזרתי מהתיכון, יכלו שני הורַי כאחד להגיש אותה לידַי, ולצפות בי, נרגשים, פותחת אותה וחושפת את תוכנה. הנה ההוכחה הניצחת שהילדה, בִּתַם הבכורה, כבר לא ממש ילדה, וגיוסה לצה"ל במרחק נגיעה. לא שמשהו מבין שלושתינו השלה את עצמו, ולו לרגע אחד, שצה"ל יגייס אותי לשורותיו בצורה הסטנדרטית. צה"ל לא מגייס נערים או נערות עם שיתוק מוחין, אפילו אם הוא קל ביותר, מתבטא בפגיעה פיזית בלבד, והנערה המתמודדת איתו הינה בעלת מנת משכל גבוהה מהממוצע, תלמידת תיכון מצטיינת במגמה ריאלית, וגם אם המגבלה מתבטאת `רק` בקושי קל בדיבור, בפגיעה במוטוריקה העדינה, בתנועות בלתי רצוניות של הראש ושרירי הפנים (בעיקר בעת התרגשות), וכושר גופני ירוד באופן כללי. צה"ל לא לוקח אחריות. לא מגייס

להוריי ולי היה ברור שאתנדב. מבלי שממש דיברנו על כך ביננו, הדבר היה מובן מעליו, המשך ישיר לקו שלאורו חינכו אותי במשך שבע עשרה השנה שקדמו: אני כמו כולם. אולי קצת יותר קשה לי, אולי אני מעט איטית כשנדרש מאמץ גופני, אבל אין הנחות, ואין תרוצים, ואין-הדבר-העומד-בפני-הרצון. מגיל גן-חובה השתלבתי במערכת החינוך הרגילה, במידה לא מבוטלת של הצלחה. לא הכרתי נכים, כל חברי עמדו בפני גיוס, ולי היה ברור שאלך באותה הדרך. בנוסף, בעודי נאבקת בבגרויות, משקיעה את כל נשמתי, זמני ומרצי בלימודים, יחלתי לסיום התיכון, לשנתיים שלמות של חופש ממבחנים, עבודות ושיעורי בית. כמה מהחבר`ה שלי, חשבו שהם יודעים בדיוק מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, ניסו והתקבלו לעתודה, וכך הגיעו ישירות לאוניברסיטה (יעברו מספר שנים עד שיגלו שרק היה נדמה להם שהם יודעים, ושבעצם, באמצע שנות העשרים לחייהם, עדיין אין להם מושג ירוק, כחול או צהוב במה ירצו לעסוק לפרנסתם...). לי היה ברור שפני מועדות לתואר אקדמי, שהלוא היתרון היחסי שלי גלום באינטלקט, אבל עדיין התלבטתי בין אפשרויות הלימוד השונות: הלב רצה ללמוד פסיכולוגיה והראש ידע שבמתמטיקה ובמחשבים אמצא לעצמי פרנסה ביתר קלות. שנתיים בצבא מַשְמָעַם היה לדחות את ההחלטה, להרוויח עוד קצת זמן למחשבות והתחבטויות. קיבלתי את ההזדמנות בברכה.

וכך התייצבתי לצו ראשון במועדו, משחקת אותה תמימה. בחדר ההמתנה, בין כל הבנות, בלט בשוֹנוּתוֹ גבר מבוגר בלבוש חרדי, בידיו מתנפנף אותו הצו בו אחזנו כולנו, בטח בא למלא את חובתו האזרחית ולהסביר שחנה`לה או לאה`לה שלו, על אף שמלאו לה שבע עשרה, לא תתגייס לצבא המשוקץ, על סעיף אמונה דתית. יפה מצידו שטרח לבוא ולהסביר. כשהגיע סוף סוף תורי, התישבתי מול המאבחנת, ששאלה שאלות אינפורמטיביות-לאקוניות, ולא כל-כך ידעה איך לאכול אותי - כי מועמדת לשרות בצה"ל עם שיתוק מוחין הוא מחזה נדיר אפילו יותר מאב חרדי שמופיע במקום בתו. היא הסתובבה בכסאה המשרדי באי נוחות, והתלחשה ארוכות עם המאבחנת הסמוכה, עד שבניסיון לנטרל את המבוכה ההדדית הבהרתי לה שאני מודעת לעובדה שגיוסי לא יהיה כנראה סטנדרטי, ושעם זאת הייתי מאוד-מאוד רוצה לשרת, ולכן באתי - כדי שינחו אותי מה עלי לעשות. היא, בתורה, שלחה אותי הביתה, מבטיחה שזימון לוועדה רפואית ישלח אלי בדואר. בזאת הסתיים הצו הראשון שלי, ללא מבחנים פסיכומטרים וללא בדיקות רפואיות. במקום לנצל את שארית היום לחופש שבו זכיתי מן ההפקר, הלכתי ישר לבית הספר (כבר הזכרתי שהייתי חננה אמיתית?), והגעתי בדיוק בזמן לשיעור השלישי, עם הסבר שאיחרתי כי הייתי בבוקר ב`צו ראשון`. דבר כזה עוד לא נשמע במחוזותינו: מישהו הולך בבוקר לצו התייצבות ראשון ומגיע באמצע היום ללימודים?! זו פעם ראשונה שהמחנכת נתקלה בתופעה. אבל תמיד יש פעם ראשונה, חשבה לדידה, ועמדה והכריזה, קבל עם וכיתה, שאם מישהו, במקרה, יסיים גם הוא את ענייניו בלשכת הגיוס כשהבוקר עדיין בעיצומו, נא לקחת דוגמה מקכ"ג, ולהתייצב ללימודים! רק אז הבנתי איזו טעות עשיתי ...

עכשיו כל שנותר לי הוא לחכות לזימון לוועדה הרפואית. בינתיים אחת מחברותי עשתה שמיניות באוויר וגרדה תירוצים מופרחים מאני-לא-יודעת-איפה כדי להשתחרר מחובת השירות הצבאי. אני  העלתי הצעה שנתגנב יחד, לילה אחד, ללשכת הגיוס ונחליף בין התיקים שלנו, כך ששתינו נצא מרוצות. לבסוף הגיע היום, והתייצבתי לוועדה הרפואית, כשבידי המסמכים הרפואיים המעידים על מצבי וחוות דעת של נוירולוג - אליו הגעתי במיוחד עבור המאורע. לא - אני לא בטיפול, לא לוקחת תרופות, לא עברתי ניתוחים (למזלי!) ומצבי סטטי. בקיצור, הביטוי באנגלית 
What you see is what you get, 
מתאר אותי בצורה הקולעת ביותר. כך הסברתי, לא בפעם הראשונה ובוודאי שלא האחרונה בחיי. הרופאים שישבו מעברו השני של השולחן הארוך בחנו אותי ואת המסמכים שלפניהם. אחד מהם שאל אם אתנדב במידה וישחררו אותי מחובת הגיוס. הנהנתי נמרצות שאכן כך - איך, איך לא שאלתי, בציניות, אם זה ישפיע על החלטתם? אני מכה על חטא היום, אבל אז הייתי בסך הכל ילדה, ילדה טובה מבית טוב. באותו מעמד ויתר עלי צה"ל לצמיתות על סעיף נכות פיזית.

אז אם הצבא ויתר עלי ולא לוקח עלי אחריות, למה שאשרת בו בהתנדבות? התמיהה הזו כלל לא עלתה על דעתי. בפעם הראשונה אתקל בה כעבור כמעט עשר שנים, כשהדרכים הנפתלות אותן כבשתי בעודי מחפשת את עצמי, הובילו אותי לקבוצת תמיכה של "צעירים נכים". בפעם הראשונה כאדם מבוגר, יצא לי להכיר באנשים בעלי מגבלה פיזית, וכעבור זמן הסתבר, שהדבר היחיד המחבר אותי לרובם, אם בכלל, היא הנכות. כל חברי הקבוצה, מלבדי ואחד נוסף, לא שירתו בצבא. את השנתיים-שלוש שהתפנו להם מוקדם מהנהוג במחוזותינו, לא ניצל איש מהם, לא ללמודים, לא לטיולים חובקי עולם, לא לעבודה. סתם, ישבו בבית וחיפשו את עצמם. מי מהם שהשתקם לבסוף פיזית ונפשית, למד או יצא לעבודה, עשה זאת הרבה יותר מאוחר. האחד הנוסף ששירת בצבא - אם כי לא שירות מלא, עקב התדרדרות במצבו הבריאותי, וניתוח דחוף שהוביל לשיקום ארוך - היה,  במקרה או שמה לא במקרה, לבעלי.

פני, אם כך, היו מועדות לשירות צבאי בהתנדבות. רצה הגורל, ובן דודי המבוגר ממני בארבע שנים, ששימש כאח הגדול שמעולם לא היה לי, שהערצתי ושבדרכיו הלכתי (כל עוד לא דובר בהברזה מביה"ס), שירת כלוחם עד שכושרו נפגע. הוא חווה פריקת כתף חוזרת ונשנית, ניתוח וגיבוס, ועל רקע זה שוחרר מצה"ל. בכאב לב היה מציג לראווה את תמונותיו כשעוד התאמן אֶלֵי קרב, ובאותה נשימה שלף בגאווה את כרטיס המתנדב שלו, שאיפשר לו להמשיך ולשרת, גם אם בתפקיד שונה לגמרי, תפקיד שהוביל בסופו של דבר לעיסוקו הקבוע באזרחות. הוא שימש לי מודל, אוזן קשבת, ויועץ סתרים, בכל הנוגע לנפתולי תהליך ההתנדבות, שלא היה קצר כלל, על אף "שרצה הגורל 2" ואבי השתחרר משרות קבע כרב סרן, כשנה לפני גיוסי המיועד, והלוא ידוע שכשיש קשרים לא צריך פרוטקציה. היחידה בה שימש ראש מדור הביעה נכונות לקלוט אותי כחיילת-מתנדבת. כך יזדמן לי לעסוק במחשבים, ולצבור נסיון וידע בתחום אליו לטשתי עיניים.

חצי שנה חיכיתי, מסיום הבגרויות ועד שגברתי על כל הקשיים הבירוקרטיים ואושרה התנדבותי. חצי שנה חייתי בלימבו, מקווה שהנה עוד שבוע-שבועיים אזכה ללבוש מדים. בינתיים, לא יכולתי לתכנן טיול או להתחיל לעבוד, כי אין לדעת מתי תסתיים החופשה, שהסתברה בסופו של דבר כארוכה בחיי. התיסכול היה גדול, אבל אני לא ויתרתי.

 בדיעבד ההחלטה הוכיחה את עצמה. השירות הצבאי שלי היה לנדבך חשוב בהתבגרותי. הוא סימן את היציאה שלי מחיים מרופדים בצמר גפן להכרת אנשים שונים ממני בתכלית, שהגיעו ממקומות אחרים, ורקעים מגוונים. באופן אירוני שרתתי הכי רחוק מהבית מבין החבר`ה שלי. אמנם ישנתי כל יום במיטתי שבבית הורי, אבל בעוד חברותַי הלכו ברגל למחנה הצבאי הסמוך למקום מגורינו, אני השכמתי כל יום בחמש וחצי בבוקר כדי לתפוס בזמן את ההסעה לבסיס שלי, שהיה הרבה יותר מרוחק. הביתה אשוב לא לפני שש בערב. היום אני לא מבינה איך היה לי כוח ומרץ, קיבלתי בסך בכל תפקיד זוטר, אבל הייתי חדורת מוטיבציה, ועשיתי ממנו ומעצמי הרבה יותר, כך גם זכיתי בהוקרה כחיילת מצטיינת, והילדה בת התשע עשרה שהייתי לא היתה צריכה כל גמול נוסף. כן, אני עדיין זוכרת גם שעות וימים של שעמום ותסכול במהלך השנתיים ההן, אבל אני לא יכולה לתאר לעצמי את קורות החיים שלי ללא השורה המצהירה על שירות בצבאי. מהבחינה הזו, בכל פעם שאני נענית למודעת "דרושים" אני מצטיירת כ"בחורה-כל-ישראלית". אחר כך, לראיון, אני מופיעה עם כל מטען המגבלה הפיזית הבולטת לעינֵי כל, ונותנת לניסיון ולאנטלקט לעשות את שאר העבודה בשבילי. בתחילת הדרך, כשחיפשתי מקום עבודה ראשון במקצועי, אחרי השלמת התואר האוניברסיטאי, הניסיון התעסוקתי בצה"ל היווה יתרון, ואפילו בשנים האחרונות עוד קרה שהעיסוק הספצפי ההוא עורר עניין, והובהר לי שהוא נזקף לזכותי, אפילו אחרי למעלה מעשר שנות ניסיון בשוק האזרחי.

שרתתי בצה"ל, ואני גאה על כך. תרמתי למדינה, אבל להרגשתי, לא פחות מכך נִתְרַמתי בעצמי. אם יש לי איזשהו ספק, הרי זה שבחרתי לעסוק במסגרת השירות דווקא במחשבים, במקום לנצל את השנתיים ההן לטובת התנסות במשהו ששונה, ועם זאת לא פחות מעניין, מהתחום בו אני עוסקת מאז ועד היום.


יום שבת, 8 בדצמבר 2007

פרפרים - סיפור לחנוכה



את הסיפור הזה כתבתי למגירה כש-ט. היה עדיין בגדר שאיפה וחלום. במשך השנים תיקנתי ושיפצרתי אותו, ועכשיו נראה כמו זמן טוב לתת לעוד עיניים לקרוא את התוצר שלעולם לא יהיה מוגמר.

יש בו אלמנטים אוטוביוגרפים, אבל הפרטים אינם אחד לאחד. בנוסף, הוא מספק לי חלון הצצה אל מי שהייתי פעם, ואיך תארתי בעיני רוחי מה זה להיות אמא. קלעתי בול בדברים מסויימים, אחרים שונים במציאות, החל בעובדה שהיום כבר לא תולים סביבונים וסופגניות עשויים צלופן אדום על חלונות הגן (וחבל), וכלה בכך שאני הרבה יותר עסוקה בבן שלי ובתחושותיו מאשר בשֵדיי העבר הפרטיים שלי (מזל!). חוצמזה, כשכתבתי במקור, גידי תקע עינו בעינית של המסרטה, ובשידרוג להיום יש לו כבר מצלמה דיגיטלית ...

עכשיו כל שנותר לי הוא לקוות שהקריאה תהיה מהנה כמו מלאכת הכתיבה.



  

"גידי תזדרז, שהילדה לא תחכה!"

התכוונתי להגיד "שגל לא תחכה" אבל בסוף יצא שנשמעתי כמו אמא שלי.

היא ואבא תמיד אחרו לכל המסיבות. אפילו במסיבת הסיום של כיתה ו` כשחגגנו את המעבר לחטיבת הביניים, מצאתי את עצמי עומדת ליד הברזלים שלפני בית הספר. זוג הורים אחרון עבר בשער, מותיר אחריו שובל נימוסי של "קרן, את לא נכנסת?", ואותי מביטה הרחק קדימה, להבחין כמה שיותר מוקדם בדמויות ההורים שלי מטפסות במעלה הרחוב, אחרי שכבר יצאה נשמתי. "אבא איחר לחזור מהעבודה" יהיה התירוץ הקבוע שיוצג לי כשיגיעו לטווח השמיעה, מתנשפים שניהם.

"נו, גידי, כמה זמן -" הוא מגיח מהמסדרון מריח מאפטרשייב ובחולצה נקיה, עוד לפני שאני מספיקה להשלים את ה-"זה צריך לקחת?" חיוך קטן נמתח על שפתיו רגע לפני שאני נזכרת ששכחתי לשים אודם. זה יקח רק דקה, אני אומרת ורצה לחדר האמבטיה.




גל רק בטרום חובה, אבל יצא שהלכה למסיבה בגן לפנינו. כשנגיע, תקדם את פנינו כשעל מצחה מתנוסס נר חנוכה מקרטון. ארבעים דקות לפני הזמן נכנסה אלינו שרית עם שובל. שתיהן כבר היו מוכנות. "אז אתן באות?" שאלה. הסברתי שאנחנו מחכות לגידי, בעודי מעבירה את הארנק מתיק היומיום המלא בכל טוב לתיק היציאות הקטן. "הוא אמור להיכנס כל רגע" הוספתי.

"טוב. אז אנחנו הולכות" אמרה שרית, וכשעמדה כבר לצאת מהדירה, הסתובבה פתאום והציעה "גל, רוצה לבוא איתנו?" זוג עיניים חומות, חמות, של-גידי, הורמו אלי מגובה מטר, שואלות בלי מילים "מותר לי?" וכך עמדה שרית וחיכתה למעלית, שובל מחזיקה ביד ימין שלה, וגל בשמאלה.



בחוץ קר. אני מתעטפת במעיל ומשלבת את זרועי בזו של גידי. טוב שהגן קרוב, פחות מחמש דקות הליכה, ממש כפי שהבטיח לנו הקבלן, שלוש שנים ארוכות לפני שגל נולדה. הנה כבר רואים אותו, הערב בוקע מחלונותיו אור, ורחש של ילדים והורים עולה מתוכו וסובב את קירבתו. כמו פרפרים הם נמשכים אל צלופן החנוכיות והסביבונים שבזגוגיות. בילדותי לא אהבתי את החורף. כשהחושך השתלט על החוץ כבר בחמש אחר הצהריים, אפילו הישיבה הרגילה בבית, שקועה בתוך המחברות וספרי הלימוד, הפכה למדכאת יותר. אבל עכשיו, עם גידי הצועד לצדי, עם גל שפיה יתלכלך עוד מעט מסוכר הסופגניה –  זו בלי הריבה, ששמרו במיוחד בשבילה – החורף נעשה יותר נוח.

בשער גן-טובה אנחנו פוגשים את אמא ואבא של יואב. מהנהנים לשניהם לשלום, אנחנו נותנים להם לעבור לפנינו עם עגלת התינוק ובה בתם הקטנה, שנולדה רק לפני חודש. גידי אוחז את שתי כתפי בחוזקה כשאני מטפסת במעלה חמש המדרגות, להקל עלי. לבדי עם גל עליתי לכאן בפעם הראשונה, בכאב בטן של האחד בספטמבר ששנים לא פקד אותי. כל הלילה ניסיתי לדמיין את המפגש הראשון עם טובה הגננת. כך קראו גם למדריכה שלנו בנוער העובד, כשהיינו בכיתה ז`. "היא תבוא לטיול לצפון בסוכות?" שאלה את איילה ואת אסנת, כאילו אני עצמי לא יושבת שם עם כולם בחצי גורן, על החמרה של השדה מאחורי בית הספר. "כן. ה י א  תבוא." זה מה שהייתי צריכה להגיד אז, הוכחתי את עצמי לאורך השנים, כשהסצינה הזו התגלגלה בראשי, עולה מדי פעם, מסרבת להתפוגג מהזיכרון. אבל אז רק האדמתי במבוכה ושתקתי. על הצפון ויתרתי בפעם ההיא, ואף אחד לא בא לשכנע אותי שאחליט אחרת, או אפילו לשאול למה אני לא יוצאת לטיול. באותו חול-המועד סוכות המדריכה טובה היתה משוחררת מכל אחריות על ילדה עם סי. פי.

ההורים אוהבים את הגננת טובה. "קצת חששנו בהתחלה." סיפרה לי אפרת, מוועד ההורים. הבן שלה, אופיר, כבר שנה שניה בגן, שייך לשכבת החובה. "לא היה לנו מושג מי תבוא במקום רותי." מסתבר שההורים ביכו את העזיבה של הגננת הוותיקה, שיצאה לפנסיה. "אבל יצא לטובה!" אמרה לסיכום, מחמיצה את משחק המילים. אבל בליבי שמור מקום חם במיוחד דווקא עבור הסייעת, לאה. "איזו ילדה מתוקה!" קידמה את פני בסוף היום הראשון בגן כשהיא מאמצת את גל אל ליבה, ומדביקה נשיקה ללחייה. "המלאך של הגן" כך היא מכנה את הנס הפרטי שלנו, ואני, כשראיתי אותן כך, בעוד גל מצחקקת בזרועותיה מדגדוג קל, כבר ידעתי שהכל יהיה בסדר.

בגן, מסכת חנוכה עומדת להתחיל, אבל בינתיים המולה מסביב. ארבעה בנים נלחמים זה בזה עם חרבות מוכספות בנייר פרגמנט, ומגנים מפלסטיק. גל בודקת שהנר עדיין זקוף על ראשה ואז לוקחת ביד את שובל ללאה – הכתר שלה ניתק, ועכשיו היא מחזיקה סתם בריסטול מלבני וארוך, חסר נפח, שאליו משודך נר. רק כשלאה מתפנה לעגל אותו בחזרה ולהדק שוב בעזרת השדכן, מבחינה בנו גל, ובאה בריצה לדרוש את הרמת הידיים, הנשיקה והחיבוק שאבא מביא איתו בכל יום כשהוא חוזר מהעבודה. "בואו, שמרתי לכם מקום." קוראת לנו שרית. אצלה אין חכמות. היא תפסה שלושה מקומות באמצע החית, במרכז העניינים.

קצת אחר כך הכל מתחיל להירגע. גל ושובל מתיישבות על כסאות קטנים בדיוק לפנינו. "שששש" טובה מצמידה יד אל שפתיה. רגלים קטנות מתופפות על הבלטות, וילד ילד, נרות קטנים, הם מוצאים את מקומם. "חנוכיה לי יש. בוארת בה האש." הם מצמידים אגודלים אל אף ומניעים את שמונה האצבעות הנותרות. ממש על פי האות פונה גל אל שובל, שרה ומחייכת אליה, אבל דעתה אינה מוסחת, ובדיוק בזמן היא מסתובבת אל אופיר שיושב מצידה השני. "באנו חושך לגרש!" הם שרים אחר כך, כבר עומדים במעגל, רגליהם רוקעות על הריצפה בנחישות. "כל אחד הוא אור קטן." הם שרים ברוך, בשקט, כפי שמסמנת להם טובה. גל עוברת לישיבה שפופה. כמה מהקטנים מתקשים, אבל בה אפשר בקלות לטעות ולשייך אותה לגיל חובה. "וכולנו אור איתן." הם משחררים צעקה תוך הזדקפות והרמת ידיים גבוה למעלה, וגל מנתרת גבוה עם כולם.

ופתאום בא לו זיכרון. שנים שלא הייתי במחוז ההוא. פעם המחזנו בגן את "שלושת הפרפרים". אני זוכרת בברור שאני הייתי הפרפר הלבן, מיכל – הצהוב, ואייל – האדום. בריסטולים גדולים הוצמדו אל גבינו, חתוכים בצורת כנפי פרפר, ולראשינו שמו משושים.

פיזזנו במרכז המעגל, מדמים מעוף פרפרים חופשי, לקול הוראות הגננת, האקורדיון של המנגנת ומחיאות העידוד של ההורים. ואז, במחיאת תוף אחת, נשלחנו למצוץ צוף מהפרחים. במעוף איטי ומכוון עברנו על פני כל הילדים, שהמטפלות דאגו להצמיח מראשם עלי כותרת מבעוד מועד. מיכל נעצרה ליד אורי – הסביון, אייל ליד איילת – הכלנית, ואני נעמדתי ליד כוכי הנרקיס. מתעלמת מכיסא הגלגלים המסורבל שלה, ומהמגש הגדול שסגר עליה מלפנים, שלחתי את ידי אחורה, מנענעת את אצבעותיי קלות, כמו שמאירה הגננת למדה אותי, ועשיתי עצמי שותה מִצוּפָה.

אורי ואיילת היו "הגדולים". שנה אחר כך כבר עלו לכיתה אלף. מיכל, אייל ואני אף פעם לא שיחקנו אתם, וזה לא היה מתוך יראת כבוד. לא חשבנו על זה אז, אבל גם אל כוכי ויונתן שהיו בני שלוש כמונו, לא ממש שמנו לב. אנחנו היינו עסוקים בלהשתולל על הדשא הגדול, או לרכב על אופנים ברחבי ספיבק. "זכרתי את זה כמתחם ענק!" סיפרתי לגידי מיד כשחזרתי מהשחייה הראשונה שם, אחרי שנים של הזנחה פושעת. רק כשהרופא פקד על פעילות גופנית בתחילת ההריון נכנסתי למשטר. "אבל השטח כל כך קטן." הייתי מאוכזבת. אם לא הגדר שתחמה את המקום עכשיו כאז, הייתי נשבעת שתשעים אחוזים ממנו הופקעו במהלך השנים. כשהיינו ילדים לא היינו צריכים יותר מזה, ולמטפלות שרדפו אחרינו זה היה כמעט יותר מדי. שלושה ילדים מלאי יכולת ומרץ, משגעים הרבה יותר משנים עשר הנוספים, הנתונים בכיסאות גלגלים.


טובה הגננת מזמינה עכשיו את כל האמהות להצטרף לילדים. כל ילד ירקוד עם אמא שלו. תלך אתה, אני ממרפקת את גידי. "מה פתאום?" הוא מוחה "אני אמא של גל? לכי, היא מחכה לך." רוב הילדים כבר שקועים ברקוד זוגי כשאני מצטרפת אליה, אוחזת בשתי ידיה, ומביטה אל תוך עיניה שצוחקות אלי. דמותי משתקפת בהן, מביטה בה מלמעלה, משתדלת בשבילה לנוע לפי הקצב, לשכוח את כל זוגות העיניים שאולי נעוצות בגבי, לשכוח מהצליעה, ורק ליהנות מהרגע. בסיבוב השלישי אני כבר מספיק רגועה כדי להעיף מבט לעבר גידי. עומד על שתי רגליו, עיניו מביטות בדמויותינו המרקדות על מסך המסרטה הדיגיטלית.

בדרך הביתה אני שוב משלבת את זרועי בזו של גידי. קשה לי לראות מבעד לחושך. גל מדלגת מרגל אל רגל לפנינו ושרה לעצמה שיר. "מחר חופש" הזכירה לה שובל קודם "רוצה לבוא לשון אצלי?" "לא. בואי את אלי." ענתה לה. שובל התלבטה מספר רגעים, ולבסוף התפשרה על פרדה ללילה ופגשה מחודשת רק בבוקר, כששרית ואני נסע איתן לראות את ההצגה `פים פם פה`. גל מתרחקת קצת וחוזרת אלינו, רק כדי לדלג שוב הלאה מאיתנו. "טוב לה עם כל הקילומטרז` הזה" מתחייך גידי, ואני שומעת את קולו כמו הד, מרגיע אותי, קצת לפני שגל נולדה "מה זאת אומרת איך תסתדרי, כמו כולם. כשנגיע לגשר נעבור אותו – לאט לאט, אבל בטוח!"