יום הנישואין של ההורים של האיש התקרב: ה-43 או ה-44, הדעות נחלקו במניין המדוייק, כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים זה כבר לא באמת משנה. במשפחה הפולנית שלי לא עושים עניין מהתאריכים האלה בלוח השנה: בימי נישואין שולחים פרחים, עבור ימי הולדת נותנים מעטפה עם כסף, מצרפים כרטיס ברכה ובו מספר מילים, ולפני שסוגרים עניין, יוצאים כל החמולה למסעדת בשרים טובה. אבל הבלקאנים אינם קרים כפולניה, וכל ארוע משפחתי זוכה להתייחסות הנאותה. לפני שנתיים ניצלו, האיש ואחיותיו, העדרות בת שבוע של ההורים, כדי להתגנב לביתם ולסדר את כל התמונות המשפחתיות שהצטברו בערמות במשך ארבעים פלוס השנים - באלבומים מושקעים: הם לא הסתפקו בלתקוע תמונות בכיסים. התמונות סודרו ע"פ סדר כרונולוגי, שופצרו, נגזרו, וסודרו על מצע דביק, תחת פלסטיק שקוף. בשנה שאחר כך הוגש להורים לוח שנה עם תמונות משפחתיות שונות, וציון כל ימי ההולדת וימי הנישואין (כאילו יש צל צילו של סיכוי שמי מהם ישכח). לקראת חגי תשרי השנה הסתבר שניתן להפיק ספלים עם תמונות פרטיות. מייד אורגנו ארבע תמונות - אחת עבור כל נכד, שהקטן מביניהם נולד בקושי שבוע קודם לכן - וארבעה ספלים בצבעים שונים מונחים מאז בגאון על המדף החיצוני שבמטבח. כשאני שותה חם, מקפידה אמא של האיש להגיש לי את התה בספל עליו מחייך בני.
לאור כל זאת יובן, שלקראת יום הנישואין האחרון הורגשה תחונה לא מעטה, והאיש ואחיותיו פתחו חמ"ל כדי לטכס עצה: במה נוכל להפתיע הפעם? לא זכור של מי היה הרעיון (הבלקאנים, בניגוד לפולנים, לא קטנוניים בעניינים האלה), אבל הפור נפל על זוג חולצות שעל גבי כל אחת מהן תודפס תמונה הכוללת את הילדים, הנכדים והמחותנים. הבעיה היחידה היתה שתמונה משותפת כזו אינה בנמצא, ותוך שבוע עבודה אחד צריכה להסתיים כל המלאכה. כולם נרתמו לאתגר, וכך יצא שקבענו להפגש - שלוש משפחות גרעניות - אצלינו בבית, באמצע השבוע, וזה לא דבר של מה בכך - כי בעוד אחיותיו של האיש השתכנו, כל אחת בתורה, במרחק הליכה מההורים, הרי שאני סחבתי את אישי הרחק מתחום המושב, לעיר אחרת, מרחק של חצי שעה נסיעה. ביקור, מחוץ למניין הפגישות המשפחתיות בערבי שישי, לא קורה כל שבוע וגם לא כל חודש.
את הקטן הכנתי מראש, שיש למהר אחרי סיום החוג שנערך באותו אחר צהריים, ולוותר על ההתעקבות המסורתית עם חבריו, כי בני הדודים עתידים לבוא אלינו מיד אחר כך. הסברתי לו שנצטלם כולנו יחד לכבוד סבא וסבתא. "אז מי יצלם?" תהה בן-השלוש, והפתיע אותי בחוש התכני המפותח. הוא סרב להאמין שיש אופציה כזו במצלמה שאומרת לה לצלם לבד ...
כחצי שעה אחרי השעה היעודה, באיחור אופנתי, הגיעה גיסתי האחת עם תינוקה העטוף היטב, לאור מזג האוויר סוער וגשום ממש כפי שהבטיחו החזאים. קצת אחריה הגיעה האחות ה"פיצית" על משפחתה. הגיס, בתפקיד הצלם, איתר מיד את זווית צילום המועדפת, וביקש לסגור את הוילון בסלון - שיהווה רקע מושלם. התחלנו בחימום: כל משפחה גרעינית בתורה צולמה צילום קבוצתי, שיהיה! הרי יום המשפחה יחול בקרוב ויש להקדים תמונה לדרישת הגן (חבל רק שלא הספקנו לפתח, ונאלצנו לשלוח תמונה בה הילד בן מחצית גילו כיום). בין לבין לימד הבנדוד ה"גדול", בן החמש וחצי, את הקטן שלנו טריקים חדשים, בעוד בת השנה וחצי רצה אחרי שניהם ומעריצה. "שלא תהפכו את הבית!" פקדה עליהם גיסתי, ואני הרגעתי אותה - "תני להם להנות!", ולנו להתעדכן, בעוד האיש מכין קפה, והגיס והגיסה השניה מכינים את המצלמה על החצובה. "אולי תצטלמו רק אתם - צאצאים: ילדים ונכדים" ניסיתי להציע. כך הגיס יצלם, ואני - הבלתי פוטוגנית בעליל - אתחמק מהמשימה. "נראה לך?" קפצו שתי גיסותיי כאחת. באמת, מה חשבתי לעצמי.
וכך התיישב בעל הבית בכורסת הארצ`י-באנקר שלו, בעוד אני ושתי אחיותיו יושבות על הספה הכחולה - התינוק על ברכי אימו, ושלושת הילדים האחרים לרגלינו - או כך לפחות קיווינו, קשה-קשה להחזיק אותם במקום אחד, במיוחד כשהם יחד. הגיס מכוון את המצלמה ורץ לתפוס את מקומו, אבל מועד על השטיח שקיפל מראש. קליק.
עוד ניסיון. הפעם כולם במקום. לא-לזוז-ילדים! כולם-לחייך! אתה בטוח שהפעלת את המצלמה? כן - תחייכו! לא נראה לי שהיא מנצנצת כמו קודם! עוד רגע זה מגיע - לחייך! טוב, נו נבדוק. אכן לא היה קליק.
קליק. הצלחנו! אבל זה עשה פרצוף, וההוא יושב עקום. עוד פעם!
התינוק כבר עייף ובוכה. האחרים חסרי סבלנות. לחייך! קליק! ועשינו את זה!
הילדים חזרו להשתולל בכל חדרי הבית - אחר כך מצאתי סימנים בחדר השינה שלנו, וגם על השולחן בסלון עברו כמה טושים. אנחנו התפנינו לקפה ועוגה במטבח, וסיעור מוחות למציאת מסעדה מתאימה לחגיגה המשפחתית הרישמית בסוף השבוע. כמו כן נמצא הקורבן שיהיה אחראי על כתיבת ברכה - בחרוזים כמובן.
"זה היה כיף!" אמרתי לאיש כשהגענו סופסוף למיטה, אחרי שהשתלטנו על רוב הבלגן שנשאר אחרי הקרב.
"בהחלט, אנחנו לא מארחים מספיק!" אמר, ונרדם.
