בפרומו לעונה הראשונה – "עם כלביא" - הבטיחו לנו שמדובר בסידרה מוגבלת: עונה אחת, חד פעמית, עם סיום ברור (ע"ע "הניצחון המוחלט"). אבל בסיומה נאמר שעלינו לצפות לעונות נוספות שעוד ישוחררו. כנראה שהרייטינג היה גבוה מכדי לעצור אחרי עונה אחת. עדיין, לא ציפינו לעונה חדשה תוך פחות משנה. אמנם, שורה של נוולים מצאו את מותם כבר בפרק הראשון שלה, אבל אי אפשר שלא לתהות למה לא הסתיימה כך כבר העונה הראשונה.
מעבר לכך, התסריט די חוזר על עצמו,
ועולה התהיה כמה שירים או פוסטים אפשר לכתוב על מלחמה, כולל ריצות לממ"דים,
ירוטים, קולות נפץ עמומים יותר (בשאיפה) או פחות (לצערינו). עם מספר רעיונות
מקוריים די מצומצם (ומוגבל – כמו שהסדרה עצמה היתה אמורה להיות). ביניהם, ראשי קרב
מתפצלים – כנראה כי האירנים היו חייבים להצדיק את עלות ההפקה. אבל ההברקה האמיתית
היא ללא ספק הליהוק של הכוכבת החדשה – הלוא היא ההתרעה המתפרצת לניידים: זאת נותנת
לנו דקות ארוכות לכניסה למגננה, אבל גם התקף לב קטן בכל פעם מחדש. אין ספק שהיא
קליף-האנגר של ממש. הבעיה שהשימוש בו נעשה באופן תכוף מדי. מה שמוריד בניקוד טורי
הביקורת.
אז כמה פרקים (או ימים) עוד צפויים
לעונה הנוכחית? זו שאלה קשה ... חלק מהקסם של הסדרה הוא שאורכה אינו ידוע מראש. בעונה
הקודמת חששתי שתארך שבועות ארוכים, והופתעתי לקום ליום העשירי ולגלות שהוחלט על
הפסקת אש. אומרים שהפעם זה יקח יותר זמן, ללא התחייבות ממשית. הצפי שזה יקרה לפני
פתיחת המונדיאל במחצית השניה של חודש יוני
– ואולי אפילו קודם, כך שטראמפ יוכל להגיע לכאן
בבטחה ביום העצמאות ולקבל את פרס ישראל שהובטח לו מזמן.
בינתיים, כל כניסה לממ"ד מחייבת
רישום בקבוצת הווטסאפ של המשפחה המורחבת. אחרת המשלחת לאיתור נעדרים תכנס לפעולה. וזה
קצת מונוטוני לכתוב "אנחנו בממ"ד" או לעבור לקיצור המיברקי –
"בממ"ד". אז אני מנסה לגוון עם "ושוב איתכם", "מזמן
לא נפגשנו" ו-"היו לנו שלוש שעות שלמות של שקט – אז אין מה לקטר!".
אבל האמת היא שאני מתחילה לחשוש שהרעיונות יגמרו לי הרבה לפני סוף הסדרה. (סליחה,
המלחמה!). בכלל נראה לי שדי מיצינו. אולי נחפש משהו אחר לצפות (או לחיות) בו? קצת
פחות אלים ועצבני, ויותר שלו ומאשיר (ב-א' כמובן, אבל אפשר גם ב-ע'). מה אתם
אומרים?
דבר הממ"ד
נעביר את רשות הדיבור לממ"ד. כי,
בכל זאת, הוא אחד הגיבורים, ותרומתו חשובה כמעט כמו זו של הטייסים.
אז הוא מוסר ככה –
כל השנים הייתי מקור הגאווה של בעלת
הבית. ממ"ד שהוא חדר ארונות – מבחינתה זו הברקה של ממש. אמנם, בניגוד לשכנים
מסויימים, מעולם לא ספרה אותי כחצי חדר נוסף. עדיין, זכרה שממ"ד שמשמש כחדר
שינה או עבודה –הרבה פחות בריא, אסטטי ונוח ... ורק הפעם שינתה לפתע את דעתה, בלא
פחות ממאה שמונים מעלות! זה קרה אחרי שבשבת שבה פרצה המלחמה, בילו בתוכי ארבעת בני
המשפחה כמעט מחצית משעות היום.
חשוב לציין – זו ממש לא אשמתי ששני
הבנים גדלו והפכו לשני גברים גבוהים ורחבי כתפיים. כך שזה לא אני שהפכתי צר מלהכיל
(תרתי משמע) – אלא דווקא הם! אבל הבן הבכור – חצוף שכמוהו – לא לקח כל אחריות –
ברוח הזמן, התקופה והמפקד – ונזף באימו על שמילאה אותי במדפים רבים ורחבים,
שתופסים את רוב החלל. היא ענתה – במידה לא מעטה של צדק – ש"ככה בדיוק אמור
להיות בחדר ארונות!".
עדיין, הם ניצלו את הזמן ששהו בי – בין
האזעקה לשחרור – לתכנון מדוקדק של מה הם יוציאו החוצה כדי לעשות קצת יותר מקום לבן
ארך הרגליים. ואכן, כמה ארגזים שאני מאחסן בתוכי בשיגרה עברו – אחר כבוד – לחדר העבודה. באמת שטוב שכך – שיעבוד
גם הוא קצת, ויצדיק את שמו! ואם ישאל "למה!?" ו-"מה קרה!?"
נענה לו כאיש אחד: "מלחמה!!".
ואז הגיע הערב ואיתו המשבר האמיתי, כשלא
נראה שקצב המטחים עומד להשתנות. כולם חששו שיצטרכו לרוץ אלי מהמיטות שוב ושוב
לאורך כל הלילה. בווטסאפ המשפחתי נרשמה סערה: מסתבר שיש דירה שעומדת ריקה. כלומר,
מרוהטת אבל ללא יושביה, והיא כוללת ממ"ד שהוא חדר לכל דבר – כולל ספה נפתחת
וטלוויזיה. מה אגיד לכם, אמריקה ממש. כל חדרי הבית שלנו מיד התקוממו נגדי. הנה, רק
בגללי, המשפחה כולה תעזוב אותנו לכמה וכמה ימים. המקלחת התחילה לבכות כמו ילדה בת
שלוש – שאי אפשר לעשות לה את זה דווקא עכשיו, כשהיא מתה מפחד הטילים.
אמרתי להם שירגעו, ומייד. כי בית לא
עוזבים כל כך מהר, ובטח שלא העיצומה של מלחמה. ואכן – הם נשארו פה, כל הארבעה. עם
כל החסרונות – אין כמו בבית! ועדיף שיגידו תודה שיש להם אותי, כלומר – ממ"ד
פרטי, בתוך הדירה. לא מובן מאליו. מה עוד שאני לא מקטר כשהם מעמיסים עלי שעות של
שהייה בתוכי, באופן שממש לא הורגלתי אליו. (האמת שאני די מוחמא ונהנה מתשומת הלב,
אבל שישאר ביננו, שלא יעלה להם לראש ...)
