בין שם לכאן ובין האז לעכשיו

 

רחוב שקט ורחב ידיים של בתים פרטיים, ללא גדרות המסמנות גבול. שפע של עצים – ירוקים בקיץ, מחליפים צבעים ומשילים את עליהם בסתיו, עומדים עירומים כל החורף, ואז פורחים בורוד ולבן משגעים בכל אביב מחדש. כי באיזור וושינגטון די. סי. בארצות הברית כל עונה היא עונה, בפני עצמה. ובאמצע הרחוב יש בית אחד עם ארבעה חדרי שנה (את הסלון האמריקאים לא סופרים, כמו שלא סופרים מטבח). ובבית ארבעה מפלסים, כולל מרתף. החימום עובד על גז, ואילו במטבח, הגז – כלומר הכיריים – הם על חשמל. בלילות החורף כששוכבים במיטה, שומעים את כל הבית נושם כשהגז זורם בצינורות שעוברים בתוך הקירות העשויים מעץ.

זה היה ביתי. אי אז בתחילת שנות התשעים, כשהשחררתי מהצבא והפכתי לסטדנטית מן המניין באוניברסיטת מרילנד, אחרי שהצטרפתי אל הוריי שהיו ברילוקיישן בארצות הברית. למעלה משלושים וחמש שנה חלפו מאז ולאחרונה הזיכרונות צפים ועולים והגעגועים צובטים בלב. שוב ושוב עולה בי התהיה האם באמת הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן, ולשוב אל החיים ההם. היה שם משהו שקט ורגוע. אולי באוירה הכללית, ואולי באופן יותר ספציפי – בהזדמנות האחרונה להיות עדיין הילדה של אמא ואבא שדאגו לכל הלוגיסטיקה. לי נשאר רק להתרכז בלימודים (שגם אותם הם מימנו). כך שאין פלא שהצלחתי להשיג ציונים מעולים ולסיים כמצטיינת דיקן באופן עקבי, סמסטר אחרי סמסטר.

אבל לא הכל היה מושלם – אני מתעקשת להזכיר לעצמי. הייתי די בודדה, מעבר לחברה אחת טובה לספסל הלימודים. ולמרות שהייתי עדיין צעירה וכל החיים עוד היו לפני, שפע של דאגות הטרידו את מנוחתי: איך אבנה לעצמי קריירה, אמצא בן זוג ואקים משפחה. כשאת מתמודדת עם נכות קלה אך ניכרת לעין, שום דבר מכל זה אינו מובן מאליו. ממרומי גילי אני כבר יודעת את פרקי ההמשך: אחרי החזרה לארץ, הצלחתי להשתלב בתעשיית ההייטק ולפרנס את עצמי, אפילו ביותר מסתם "כבוד". זכיתי להכיר את אבי ולבנות איתו חיים ומשפחה – אנחנו הורים לשני בנים, הבכור באותו גיל בו הייתי אני כשחייתי בארצות הברית...

אז למה בעצם אני מתגעגעת? האם הייתי מוותרת על המשפחה והבית שהקמתי וחוזרת להיות סטודנטית חופשיה? או שאולי התשובה טמונה דווקא במעגל רחב הרבה יותר: נחתתי לראשונה בארצות הברית כשבמזרח התיכון נשבו בעוז רוחות מלחמה, רגע לפני פרוץ מלחמת המפרץ (הראשונה). אבל בהמשך הלכה ונבנתה תקווה חדשה, עם הבחרו של קלינטון לכהונה ראשונה כנשיא ארצות הברית, ובהמשך גם חילופי השילטון בארץ. הסכם אוסלו נחתם ברחבת הבית הלבן כשהתחלתי את הסמסטר האחרון ללימודי התואר הראשון שלי. חזרתי למדינה בתנופת פיתוח ובניה, שבועת ההייטק שלה רק הלכה וגדלה. אבל אז הגיעה תקופת פיגועי הטרור, רצח רבין והקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו.

ועדיין נדמה שההווה קשה ומדמם הרבה יותר. במזרח התיכון שאחרי השביעי באוקטובר. בארצות הברית של טראמפ בכהונתו השניה. באירופה שנשטפה במוסלמים, רבים מהם פונדמנטליסטים. ומעל לכל – ישראל הקרועה מבפנים בין הליברלים לבין מחנה ביבי. ועדיין, מה שמדאיג אותי הרבה יותר הם פני העתיד ומה שעוד מחכה לנו. אני חוששת שיהיה הרבה יותר רע לפני שיהיה קצת יותר טוב. כשבחדשות מפגינים מתנגדי משטר אירניים נורים ונרצחים, וגם בארצות הברית נורתה אזרחית למוות, בידי שוטר פדרלי – אני תוהה אם זה יכול לקרות מתישהו גם פה. הרי יש מי שכבר מפמפם שמתנגדי ביבי הם קפלן-נוחבות...

אז אולי זה חסר טעם להתגעגע אל שנות התשעים. עדיף להתרכז בכאן ובעכשיו. להתרפק על החיים שבניתי לעצמי ולמצות כל יום ביומו עד תום. כי העתיד יכול להיות הרבה יותר גרוע, ומתישהו אני עוד עלולה להתגעגע לתקופה שבה הבנים שלנו עדיין גרים איתנו בבית, בדירה שבמרומי הקומה הארבע עשרה עם נוף לפארק הירוק ושקיעות אדירות בכל ערב.

יום אחד באוקטובר 2025 ...

 

רגע אחד של הרמוניה, מול ים סוער

לו הייתי מתבקשת לסכם את שנת 2025, הייתי בוחרת ברגע אחד: הוא תפס אותי עם בנהזוג והבנים בעיירת חוף קטנה בדרום יוון. ירדנו אליה כדי לאכול ארוחת בוקר, בטרם נצא לעוד יום של טיול, נופים וחוויות. היה זה ערב חג שמחת תורה, בדיוק שנתיים פחות יום לטבח 7 באוקטובר הנורא. בארץ עקבו כולם בדריכות אחר השיחרור הצפוי של כל החטופים החיים, וגם אנחנו חלקנו קשב בין התפריטים והאוכל לבין הידיעות מהארץ.

דבר השחרור הגורף הצפוי, פורסם ימים אחדים קודם לכן. כשבארץ נפתחו בקבוקי שמפניה, לא הצלחנו להבין את פרץ השימחה. הוא נראה לנו מוקדם מדי, או כמו שניסח זאת בני: "לא מריעים לפני הגול!" ומבחינתי – לא פותחים פה למרפי. עוד בלילה הקודם כששכבנו לישון, התקווה שהלכה ונבנתה בתוכי התערבבה בחרדה שלא הרפתה: האם יתכן שכל זה קורה באמת או שזו רק עוד מניפולציה של החמאס – אחת מיני רבות ואכזרית במיוחד. לכן, פחדתי בכלל לקוות.

אבל בבוקר המחרת שמחתי כשחששותיי התבדו. עד שסיימנו לאכול כבר שוחררו חלק מהחטופים והגיעו הביתה, לישראל. הלב התרחב כשחברה יקרה מהעבודה כתבה ושאלה האם אני בכיכר. היה ברור לאיזו כיכר היא מתכוונת – כיכר החטופים, שסמוכה לדירתה. עניתי שבליבי אני בדיוק שם, אך בגופי, כמעט לצערי, אני מעבר לים. והיה משהו חם במיוחד בחילופי הדברים האלה, ביני – הקפלניסטית הליברלית – לבינה – הדתית-לאומית שתומכת בקואליציה הנוכחית. נדמה שלרגע  אחד, עוצר נשימה, אלה לא רק שתינו, אלא באופן גורף חזרנו כולנו להיות שוב עם אחד, עם לב אחד, שהתרחב כמו שלא חשבנו ששוב יוכל. ועם הידיעות המשמחות האלה מהארץ המשכנו בטיול שלנו, קלילים יותר ותוך הרבה פחות רגשי אשמה, על פסק הזמן שלקחנו לעצמנו מהמציאות.

כשחזרתי לארץ פרסמתי פוסט בקיר הפייסבוקי שלי. הזכרתי פוסט קודם, שכתבתי ממש לפני ראש השנה, אליו צירפתי קריקטורה של אלון אהל החטוף, מנגן על פסנתר ושר "כמה טוב יהיה ... בשנה הבאה". והנה – כתבתי בפוסט ההמשך לאחר השיבה המפתיעה של החטופים – אלון אהל בבית וחזר לנגן. על כך הגיב אחד מחבריי הפייסבוק שלי, הידוע כביביסט אדוק, שלאלון ולמשפחתו יש קלאסה ש"הצליחה להשכיח לי קצת את הסירחון של רוב המשפחות שדיברו ערב קודם." לא הגבתי לאמירה הזו שאותה מצאתי ניבזית מיוחד. אבל תהיתי, ביני-לביני, כמה מהר לקח לכולנו לחזור אל המציאות והשיגרה. טוב שכל החטופים חזרו – על כך אין (כמעט) ויכוח. יחד עם זאת, יש מי שזוכר שיש עדיין רבים כל כך – רבים מדי – שהלכו לבלי שוב. בעוד שאחרים עסוקים בחלוקת "ציונים" לחטופים ולבני משפחותיהם. עצוב ומאכזב ככל שזה יהיה – נראה שלא למדנו כלום.