אתחיל בוידוי: אני אירית ובמשך שנים הייתי מחכה לצפות במופע תרגילי הסדר בטקס יום העצמאות בירושלים. כששני הבנים שלי היו קטנים, נאלצתי לצאת איתם בערב יום העצמאות אל הדוכנים הצפופים ובמות המופעים העמוסות. סבלתי מהדוחק (בשקט, כמו כל פולניה טובה) ורק מופעי הזיקוקים - שעדיין היו נהוגים - היוו עבורי נחמה. חלמתי אז על היום שבו הילדים יהיו גדולים מספיק כדי לצאת לבדם ולהשאיר אותי בבית, על הספה בסלון, מול הטקס שמועבר בשידור ישיר מירושלים. לא יכולתי לדמיין לעצמי שכאשר יגיע המועד המיוחל, אתקשה להתחבר אליו. מאז פרוץ הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית - תלוי את מי שואלים - אינני צופה בו. מה שלאורך שנים סימל את המשותף בין כל רבדי החברה הישראלית, איבד בעיניי את צביונו הממלכתי. סייעה לכך העובדה שמזה שנים מופק האירוע ע"י מירי רגב - ללא קשר לתפקידים אותם היא ממלאת בשאר ימות השנה. תחת חסותה, הפך נאום ראש הממשלה לסטנדרט החדש של המסורת השנתית, מדגיש אפילו יותר את השינוי.
השנה, בזמן שהבן הצעיר שלנו יצא לחגוג עם חברים, הכריז אחיו הבכור שהוא מתיישב לצפות בשידור החזרה הגנרלית – זו ששודרה במקום הטקס החי, אשר בוטל עקב מזג האוויר הקיצוני. ביקשתי שיקרא לי כשיגיע החלק של הדגלנים. בפועל התיישבתי לצידו עוד קודם לכן, מתעסקת בטלפון שלי ומקשיבה למסכת הדלקת המשואות בחצי אוזן. כך הייתי עדה לאותן אמירות שעליהן גדלתי – בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת – ושבהן אני עדיין מאמינה גם היום: כוחנו באחדותנו, קיבוץ גלויות, בתחבולות ובאמונה בצידקת הדרך ננצח את כל אויבנו, נושיט יד לשלום… איכשהו, בהקשר המסויים הזה, הן נשמעו לי כאמירות חלולות, שלא לומר צבועות. לא רק שאיננו חיים לאורן ביום יום, נראה שהפסקנו אפילו לשאוף לכך באמת.
ואז הגיע החלק שלו חיכיתי: הדגלנים. תמיד הלהיב אותי התוצר השלם העולה על סך עשרות ומאות חלקיו הקטנים. איך חזון הופך למציאות תוך שכל אחד עושה את תפקידו הקטן בדייקנות, וכל חלקי בהפאזל מצטרפים לתמונה אחת גדולה ומשמעותית. כך הרגשתי עוד בילדותי, כשצפיתי בטקסים הענקיים של פתיחת האולמפיאדות, כמו גם בטקס יום העצמאות הלאומי שלנו - הקטן והצנוע בהרבה אבל הקרוב לליבי ולכן מרגש. מהאולימפיאדה, זכורה לי עד היום ספינת הקיטור של המיסיסיפי שיצרו המוני רקדנים בטקס הפתיחה בלוס אנג'לס, אי שם בשנות השמונים. אצלינו אלה הם הסמלים המקומיים: מגן דוד, המנורה והספרות המייצגות את שנות עצמאותה של המדינה. אליהם מצטרפים באופן מסורתי כמה מייצגים עדכניים מהוואי השנה החולפת. בימי הקורונה, למשל, נוצרו על רחבת המסדרים קווי המתאר של המטוש, המסכה ועקומת החולי. השנה - עוד שנת מלחמה שנראית בלתי נגמרת - היו אלה טיל החץ ומטוס חיל האוויר. אבל אז הצטרפו סמל הסרט הצהוב המייצג את החטופים, היד הפצועה של אמילי דמארי אשר זכתה לשוב מהתופת, וצו 8 - לכבוד משרתי המילואים ובני משפחותיהם. זה היה השלב שבו הגוש בגרון הפך מסתם מועקה לתחושת בחילה של ממש. הרגשתי לא השתפרה גם כשבכורי הזכיר לי שמי שבחר את המייצגים אינו שרת הטקס אלא המארגנים מטעם כוחות הביטחון. זה לא באמת משנה.
כי בעוד שימי הקורונה הביאו על רובינו חוויות זהות שהתגבשו לכדי הוואי משותף, שעליו ניתן להסתכל אחורה כמעט בנוסטלגיה, ככל שזה נוגע למלחמה המתמשכת המצב הוא שונה לחלוטין. הסמל הצהוב למען החטופים לא יכול להוות תחליף להשבת כולם - בדרך זו או אחרת. העובדה שזה לא קרה, גם שנה וחצי לתוך האירוע, הוא כישלון מהדהד. החטופים ובני משפחותיהם לא יכולים להסתפק בהבעת סולידריות ומס שפתיים - הם חייבים פתרון, לא עכשיו - אתמול. וגם אמילי דמארי ראויה להרבה יותר ממחוות, כולל ההזדמנות לקחת חלק בהדלקת המשואות. היד הפצועה שלה והיא עצמה אינן רק סמל לגבורה, אלא קודם כל להפקרה. לכן, מה שנדרש הוא תיקון בפועל, שרק ועדת חקירה ממלכתית - שהקמתה עדיין לא נראית באופק - תוכל להתניע. וצו השמונה - מהווה איום תמידי על חיי השיגרה של המילואימניקים ואפילו יותר מכך - של בני משפחותיהם. כך שגם כשהוא נראה על רחבת המסדרים, יותר משהוא מכבד, הוא גורם ללב לשוב ולנתר ואז להתכווץ, ולהכאיב באחד המקומות הרגישים ביותר - חוסר השיוויון בנטל.
זה, בכל אופן, מה שראיתי אני כשצפיתי השנה בדגלנים. בשנה הבאה – החלטתי – לא אצפה בטקס ערב יום העצמאות, אפילו לא בחלק של תרגיליי הסדר.
