איזוהי גיבורה

 

המחשבה לשתף קהל בסיפור חיי כאדם עם מוגבלות היתה קיימת בי במשך תקופה ארוכה. הדבר התאפשר לאחרונה, אחרי שפרסמתי את מחשבותיי בפייסבוק, סביב יום השיוויון לאנשים עם מוגבלויות, שבו ביטאתי את המאבק התמידי בסטיגמות וברושם הראשוני שמותיר המראה החיצוני שלי, אשר מטעה הרבה פעמים. עמיתה יקרה לעבודה לקחה את היוזמה והציעה למחנכת של ביתה המתבגרת, להזמין אותי לדבר בפני הכיתה, והמחנכת הרימה את הכפפה ויצרה איתי קשר. לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים, למרות החששות – מקווה שיבינו את דבריי על אף הקושי בדיבור שמציב שיתוק המוחין שלי, ומתלבטת מה ואיך לספר כך שלא אייגע ולא אשעמם. בערב שלפני הגיע פחד הקהל המוכר והטוב – מה הייתי צריכה את כל זה, חשבתי – אבל כבר הבטחתי ולא היתה דרך חזרה, וכנראה שטוב שכך.

פגשתי כיתה של בנות חמש עשרה, סיפרתי את סיפור הלידה שלי ועל הוריי הצעירים שלא ידעו תחילה מאיפה נפל עליהם האתגר של גידול בת שהתפתחה לאיטה, ושכל מיומנות נרכשה על ידה בדמעות וביזע. על ההחלטה שלהם לא לוותר לי ולהנחיל לי את השקפת העולם שכשקשה מתאמצים יותר, שאם רק ארצה – אצליח בכל דבר, ולכן אני בעצם כמו כולם. המשכתי ופרטתי חלק מהאתגרים שנקרו בדרכי ועל ההצלחות שנחלתי.

התגובות שקיבלתי מהבנות בעקבות דבריי היו כמובן חיוביות, נדיבות וחמות. במיוחד נגעה לליבי אחת:

"המורה, אני אשמח אם תמסרי לאירית שבזכותה למדתי לאהוב את עצמי יותר." – אפילו אם הייתי זוכה רק בתגובה הזו, יכולתי להישען אחורה, בסיפוק וגאווה, שאני את שלי עשיתי.

השיחה הזכירה לי את מה שכתבו ליד תמונתי בספר המחזור כשסיימנו תיכון, ש"אירית ואומץ ביחד הולכים" – מה שהתחרז כמובן עם עוד כמה שורות שנכתבו עלי. כשאומרים שאני "אמיצה" ו"גיבורה" הכוונה היא ללא ספק חיובית, טובה וטהורה. אבל אני – ממזרה שכמותי – קוראת לפעמים את הסאב-טקסט, שנראה לי שאפילו הדובר לא מודע אליו. זה קצת כמו לתאר אדם שעומד במקום גבוה ובטוח, בעוד תחתיו נהר שוטף וקוצף ונושא איתו מישהו אחר בזרם. יכול הצופה להתעלם מהמחזה ואיש לא ידע שראה זאת, המים לא יגיעו אליו ולא יזיקו לו. אם יבחר לקפוץ אליהם על מנת להציל את הטובע – ינהג באומץ לב ראוי לציון! אבל מה בקשר לזה שנסחף בזרם? הוא נקלע לשיטפון באקראיות חסרת מזל. אם הוא מנסה לחשוב על מסלול ודרך בהם יוכל להינצל – מחפש זיז או שיח להיאחז בהם, מחשב את הזווית הנכונה לשחות כך שלא יתעייף מדי ויצליח להגיע למקום בטוח – אפשר לומר שהוא נוהג בתושייה, שהינו בעל תעצומות נפש, אבל אמיץ – פחות, לפחות אם תשאלו אותי.

"יכולת לשבת בבית, לרחם על עצמך ולוותר על הכל" אמרה לי אחת הבנות. וזה נכון, באמת יכולתי. "אבל מי היה מפסיד אז?" הפנתי אליה שאלה משלי ומיד עניתי "קודם כל ובעיקר אני." אני לא האיש האמיץ שקפץ למים הקרים. אני נקלעתי לסיטואציה, הזרם משך אותי ולא השאיר לי ברירה אלא למצוא את הדרך להציל את עצמי, כי אחרת הייתי טובעת בוודאות.

לא אחת אמרו לי שאני אמיצה: על שהשתלבתי בשוק העבודה, שבניתי זוגיות עם שותפי לחיים, וודאי על שהבאתי ילדים לעולם ואני מגדלת אותם. הכוונות, ברור לי, טובות, אבל הסאב-טקסט מטריד: אם אינני שולטת בתנועות הראש שלי, האם זה אומר שאין באפשרותי לנהל חיים עצמאיים ומלאים? שאיש לא יאהב אותי? שאינני יכולה להיכנס להריון, לשאת אותו, ללדת ולגדל שני בנים לתפארת? אכן, הדברים קצת יותר מורכבים ומסובכים עבורי, אבל כל עוד יש ראש על הכתפיים, כמעט הכל אפשרי, וזו עובדה שהוכחתי. כן, גם לעצמי ... ושאיפתי הצנועה היא לתרום את חלקי הקטן, על מנת לקרב את היום שבו הבחירות שלי יהיו מובנות מאליהן, על אף שיש לי נכות.