השלישי בדצמבר הוא יום סגול: היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, ואני לא צובעת את הפיד שלי ולא מפרסמת, למרות שאני נמנית עם חתני וכלות היום – יש לי מוגבלות, נולדתי עם שיתוק מוחין. אני מסרבת להשתתף במסיבה בגלל שאי אפשר לצמצם נושא חשוב כל כך, אשר דורש חריש עמוק, ליום אחד בשנה, ומסרבת שוב, כי אי אפשר לצמצם אותי לצבע אחד ולקוביה אחת של אישה עם מוגבלות. נכון, יש לי שיתוק מוחין, תמיד היה לי ותמיד יהיה, אבל זה רק חלק אחד מתוך הפאזל העשיר והשלם שהוא האדם שאני.
רשימה שלמה של
ימים מיוחדים תופסים כמעט את השנה כולה: יום הצדק החברתי, יום האפילפסיה ויום
הברייל, יום הילד ויום האישה, היום למניעת אלימות והיום למען עיתונות חופשית. כל
קבוצה מוחלשת – או קבוצה הנתפסת ככזו – זוכה ליום משלה; כל מחלה ומצב פיזי מנסים לקדם את יחסי
הציבור שלהם באמצעות תאריך יעודי בלוח השנה; לכל נוהג ראוי לגינוי או, לחילופין, דווקא
לקידום, מוקדש יום מיוחד. אבל האם זה אכן מספיק – יום בשנה לכל אותן המטרות, שהן
באמת ראויות, או שמדובר רק באמצעי למירוק המצפון – הנה הקדשנו יום לגינוי ומניעה
של אלימות במשפחה או לשילוב השונה בחברה, סימנו וי, ולמחרת
אפשר פשוט להמשיך הלאה בשגרה.
ומה הרעיון
האמיתי שעומד מאחורי קידום הזכויות של בעלי מוגבלויות: האם הם ראויים לזכויות
מיוחדות או לשוויון זכויות? אני כמעט מתחלחלת כאשר מדברים על שילוב של בעלי צרכים
מיוחדים. אותי מעולם לא היו צריכים "לשלב", אני הייתי לגמרי פעילה
והשתלבתי בעצמי ובכוחותיי. אין ספק שהחיים עם מוגבלות מציבים קשיים ואתגרים, אך
אלה פחות הטרידו אותי, אולי כי התמזל מזלי ונכותי קלה יחסית ומציבה קשיים פיזיים
שלפחות לי נדמים כשוליים. האתגר האמיתי הוא משותף לכל מי שהשוני שלו בולט ממבט
ראשון – בין אם מדובר בצבע העור, בהשתייכות אתנית או סתם מראה חיצוני – המלחמה
המתמדת בדעות קדומות ולמען קבלת הזדמנות שווה. העובדה שכמעט כל דבר בחיי –
לימודים, קבלה למקומות עבודה, הכרת בן זוג, תחזוקת הבית וגידול הילדים - היה קצת
יותר קשה או מסובך בגלל שיש לי שיתוק מוחין, הפכה כל אחת מהמשימות האלה לאתגר
שעליו הסתערתי ולא ויתרתי. זה לא אומר שאני גיבורת-על כל-יכולה, אלא בסך הכל אדם
פשוט שמאמין שניתנה לו רק הזדמנות אחת לחיות פה, ולכן יש לעשות את הטוב ביותר כדי
להנות מהדרך ומההישגים, וכשקשה – פשוט מתאמצים יותר. אילו הם הערכים שלאורם חינכו
אותי הוריי: קשה יש רק בלחם, ואין הדבר העומד בפני הרצון!
זה לא פותר,
כמובן, את החברה מהמחויבות שלה לסובלנות לשונה, להנגשה עבור מי שזקוק לה, לחמלה
ולפתיחות, ויש לחברה עוד דרך ארוכה לעבור בכל הנוגע לכך. יום אחד בשנה להעלאת
המודעות רחוק מלהספיק. עבור בעלי המוגבלויות כל יום הוא יום של מאבק, מתמיד וסיזיפי,
להוכיח שגם הם יכולים ושגם להם מגיע. אין כאן קיצורי דרך, ומי שמנסה לסגור לי
דלתות, הרבה פעמים יאלץ להתמודד עם העובדה שאני מתעקשת להיכנס, וכשאין ברירה -
אפילו דרך החלון. אני מאמינה שכמעט כל מי שנתקל בי, במיוחד במפגשים שחוזרים על
עצמם שוב ושוב ולאורך זמן – כקולגה בעבודה, כשכנה, כאמא בבית הספר, כקונה או לקוחה
– לא יכול שלא לשנות ולו במעט את דעותיו על המתמודדים עם מגבלות פיזיות, ומי
שהחזות החיצונית והרושם הראשוני שמשאיר שונים מאילו הנפוצים והמקובלים. וככה,
מתוך שגרת חיי ושלא לשמה, אני מאמינה שאני
פועלת למען אילו שיבואו אחריי ופורצת להם דרכים, ממש כפי שאילו שהיו שם לפניי עשו
זאת עבורי. כי מודעות ושוויון מקדמים כמעשה יום-יום או שלא מקדמים בכלל ...
https://www.sbs.com.au/topics/pride/agenda/article/2017/08/25/ongoing-relevance-growth-and-colour-wear-it-purple-day
