בית חדש לבלוג

מסתבר שאני אדם שלא ממש אוהב שינויים, אחרת קשה להסביר את העובדה שאני עובדת באותו מקום מאז השלמתי את התואר הראשון וגרה באותו הבית שרכשנו לפני חמש עשרה שנה ... וכמובן שיש לי בן זוג ששונא שינויים אפילו יותר ממני (למרות שדי קשה להאמין שזה בכלל אפשרי) וכך אנחנו ממשיכים בזוגיות יציבה וחסרת שינויים גדולים מדי, ואפילו השיפוצון בבית נדחה עד אין קץ ...

מאידך, אני זוכרת את עצמי, אי שם בתחילתו של חורף 2011, יושבת בסלון ביתה של אחותי בפאריז בתום יום של שוטטות והנאה, וממהרת להתחבר ולהתעדכן בנעשה בבלוגיה התפוזית כמו מכורה כבדה אמיתית. והימים ימי אחד ה"שידרוגים" מני רבים, ואנשים תולשים שערות ראשם ומקטרים ותוהים לאן נוליך את הבושה, או יותר נכון לאן יעביר איש-איש-ואישה את בלוגם לפלטפורמה אחרת, אמינה וידידותית יותר. הבלוג שלי היה אז בן מצית מגילו כיום, ואני לא יכולתי בכלל להעלות על הדעת שאנטוש את תפוז לטובת מקום אחר, כי מי בכלל יקרא אותי ואיזה חשיפה תהיה לי - כלום, נאדה, יהיה לי בלוג נידח בקצה היקום בלי כניסות בכלל, אז כל חשיפה בתפוז ולו המינימלית ביותר -עדיפה. ועוד זכור לי שעופר D היקר המליץ להתחיל לגבות את הרשומות, וזו נראתה לי מלאכה שיזיפית ביותר למרות הטיפים שהוא ואחרים ניסו להציע. הרגשתי שהמשימה הזו גדולה עלי בכמה וכמה מספרים, ובכלל לא הייתי בטוחה שלכל מה שכתבתי לאורך השנים יהיה ערך ברגע שאעתיק את הפוסטים למקום אחר, ורק שמחתי שחלק מהרשומות שמורות גם במחשבים בבית, ככה שמשהו ישאר בכל מקרה, יש לקוות.

אז כשכולם קיטרו - אני שתקתי. הייתי די אדישה לכל הטלטלות בתפוז, והפתעתי בכך את עצמי - כי אני אמנם שונאת שינויים אבל גם פרפקציוניסטית לא קטנה ... עדיין חשבתי שצריך לומר תודה על הפלטפורמה החינמית שאיפשרה התהוות של קהילייה של אנשים כותבים ויוצרים וחושבים ומתחברים ולא היו לי טענות יותר מדי גדולות וגם לא תקוות.

חמש שנים וקצת אחר כך ... נראה שבבת אחת, באופן ששוב הפתיע אותי עצמי (אבל הרבה יותר!), השידרוג האחרון פשוט שבר אותי, כמו הקש האחרון. הבלוג שלי נראה רע, וממש לא דומה למה שעיצבתי אותו להיות במהלך עשור כמעט, והניסיונות לשקם את המראה הכללי לא ממש צלחו. הרגשתי שאני הולכת מכות עם העורך החדש התורן וכמו בכל הפעמים האחרות מתגעגעת לקודמו, שבתורו הלך איתי מכות גם הוא! ואז הבנתי שאם כבר להשקיע זמן ומאמץ - אז במקום חדש! וחזרתי והצצתי שוב לראות לאן בדיוק עופר עבר ... וניסיתי לפתוח בלוג משלי ב Blogger, רק מתוך סקרנות לגלות איך זה יראה ובו ברגע גיליתי עולם חדש שלא הכרתי, ממש הצצתי ונפגעתי! העובדה שעופר הצליח לא רק להעתיק את הרשומות שלו אלא גם לתארך אותן כך שיתפרסמו בבית החדש עם תאריך הפירסום המקורי, עשתה עבורי הרבה מההבדל. זה נראה לי ממש כמו קסם, שלא לומר נס, ודי מהר ובקלות גיליתי איך הדבר נעשה: ב- Bloger אפשר לתארך כל רשומה באופן ידני לכל תאריך שהוא! אני מתארת לעצמי שהמטרה היתה לאפשר קביעת פרסום מראש לתאריך עתידי, בלי שבעל הבלוג יהיה חייב להכנס לבלוג וללחוץ על 'פרסם', אבל זה עובד גם לאחור, כך שאם אני מעתיקה רשומה משנת 2007, לדוגמא, היא תוצג כאילו התפרסמה אז. נדמה לי שזה היה הגילוי המרעיש הזה שהכריע סופית, ובספונטניות שאינה אופיינית לי נפלה ההחלטה - אני מעבירה את הבלוג שלי דירה! 

והאמת היא שתהליך העתקת הרשומות הרבה יותר קל ממה שחשבתי ... תפוז בסך הכל משתף פעולה עם ה'העתק הדבק', בדרך אני משקמת רשומות ישנות שהתמונות שלהן כבר לא מוצגות, ורואה איך הבית החדש הולך וצובר נפח בהדרגה. יש עוד לא מעט עבודה לעשות עד שאהיה מרוצה מהתוצאה ועוד הרבה-הרבה רשומות להעתיק, למרות שיחסית לבלוגרים אחרים מספרן די צנוע - פחות ממאתיים. אבל בינתיים כבר התאהבתי במראה הנקי ובפלטפורמה האמינה בהרבה, והתהליך של מעבר על הרשומות הישנות לא רק שאינו מענה אותי, הוא ממש מהנה ומניע אותי לחזור לכתוב אחרי תקופה מאד מאד ארוכה, כך שאפילו אני - זו שתמיד נצמדת לישן והמוכר - חייבת להודות שהתחדשות ומעברים זה גם כיף וגם מפרה עד מאד!

blog

גם מכונת כביסה צריכה טיפת מזל

תארו לעצמכם מכונת כביסה חדשה-דנדשה, עדיין בניילונים, ניצבת בלב מחסן בין אחיותיה ומחכה שיגיע יומה לצאת משם לבית משלה. תכונה ניכרת החלה לקראת חג הפסח והוותיקות הסבירו לה שבקצב הזה המחסן יתרוקן ממכונותיו תוך ימים אחדים. חג - אמרו - זה מצויין לעסקים. מכיוון שהיתה כמעט הכי חדשה קוותה שלא תשאר אחרונה, כי שכנתה כבר הפחידה אותה שכמו שהמכירות מטורפות לפני החג, ככה הן פוסקות לחלוטין בחג עצמו ומתחדשות בעצלתיים בלבד אחריו. היא ממש קיוותה שלא תשאר לגמרי לבדה במחסן. זה נראה לה משעמם ואפילו מפחיד. והנה, כמה ימים לפני החג, בשעת ערב מאוחרת, הגיע המחסנאי האחראי והדביק עליה את המדבקה הנכספת: נ מ כ ר ה. והוסיף מדבקה שניה שעליה נכתב "דחוף!!!". ואי, ואי, ואי - קראה אחת המכונות הוותיקות שבשורה שלפניה ברגע שהמחסנאי הלך וכיבה אחריו את האור - מישהו ממש לחוץ לפני החג! -

- נראה לך? - שאלה מכונתינו, שקיוותה לקבל עוד קצת פרטים, למרות שגם הוותיקות מעולם לא יצאו את המחסן, ומי שיצאה לא חזרה, אלא אם כן התגלה בה פגם חמור, ואז באמת היה העסק - ביש.

- בטח בית פרטי שנתקע בלי מכונה באופן פתאומי. אולי מכונה ישנה ועתיקה החזירה נשמתה למרכיב. -

- אבל כולנו נועדנו לשימוש פרטי! זה מה שכתוב בספר ההוראות שלנו וגם בתעודת האחריות! -

- את כל כך תמימה - נאנחה הוותיקה וכמה מחברותיה צחקקו - לפעמים נמכרים למספרה, לדוגמא, שם זו הפעלה אחרי הפעלה, תמיד יש עוד ועוד מגבות .. -

- לא שאין בתים פרטיים כאלה - העירה ותיקה אחרת - אם זו משפחה גדולה של שש או שבע או שמונה נפשות, זה אפילו יותר גרוע: אין יום ואין לילה, מסיימים תוכנית אחת ומיד מתחילים אחרת, מגבות, בגדים, כלי מיטה ועוד במעגל אין סופי -

- ואז אחרי שסחטו אותך עד הסוף, במהירות 1400 ויותר, את מחזירה את נשמתך ... - הסכימה הראשונה

- לא שלהתקע בבית של אישה מבוגרת וערירית זה יותר טוב ... - התערבה מישהי אחרת - בקושי מפעילים אותך פעמיים או שלוש בשבוע, ובשאר הזמן את משמשת מעמד מכוסה במפה לעציץ. אפשר למות משעמום, אבל החיים שלך מתארכים כמו מסטיק ... כבר לא ברור מה עדיף -

והמכוננת שלנו נשאה בליבה תפילה, שעכשיו כשתכף יובילו אותה, מחר או מחרתיים, לבית שיהיה סוף כל סוף שלה, הלוואי שיהיה שייך למשפחה טובה, שיהיה בה כביסה, אבל לא יותר מדי ...


כעבור יומיים, השכם השכם בבוקר, העמיסו אותה עם עוד כמה מכונות על משאית שקצת הזכירה את זו שהעבירה אותן מהנמל למחסן. העמידו אותה במקום טוב באמצע, והיא נאלצה להתעזר בסבלנות עד שפוזרו כל המכונות שלפניה ויגיע תורה. בחוץ חלפו על פניה רחובות ובניינים ואנשים ומרכזי קניות שגרמו לה להצטער שהיא רק מכונת כביסה, שתראה כל חייה את אותו הנוף דרך חלון או תריס מרפסת, וגם זה רק אם יהיה לה מזל. הלוואי והיתה מורכבת להיות מכונית ....

הדבר הראשון שראתה כשהכניסו אותה סוף סוף לדירה, היתה מכונה מדגם ישן נושן, שבקושי הצליחה לזהות.

- מי את ומה את עושה פה? - מיהרה לשאול אותה בשפת הקודים בתקווה שאיש לא ירגיש

- אני המכונה שאת באה להחליף. די, נשבר לי, קרעו לי כאן את הצורה, חמש עשרה שנה! חכי חכי מה שמחכה לך ... -

המוביל העמיד אותה במקומה במרפסת, ליד מייבש כביסה שגם הוא ידע ימים טובים יותר, ולקח את המכונה הישנה ...
- תגיד, זה נכון מה שאמרה זו שהיתה כאן לפני? - שאלה את המייבש - קורעים פה את הצורה? -


המייבש התנדנד קצת מצד לצד, ואמר בדיבור איטי במיוחד שזה לא כזה נורא. הנה, מאז שהישנה שבקה, כבר כמה ימים שגם הוא בחופש, כי את הכביסה עשו בהמקום אחר, אם עשו בכלל. והחופש ימשך לפחות עד מחר, כי אותה לא יפעילו עד שיגיע הטכנאי המוסמך לחבר אותה לחשמל ולמים.

המכונה התאכזבה קצת, היא כבר ממש קיוותה להתחיל לעבוד ולהרגיש איך זה. רק המחשבה גרמה לה לתחושת ערבול בתא הכביסה שלה.

למחרת הגיע הטכנאי רק לקראת הצהריים וחילץ אותה מכל העטיפות, חיבר את הצינור לברז המים ואת החוט לחשמל והפעיל אותה לדקות אחדות. וזה הכל - התאכזבה. היא כבר לא יכלה לחכות ולפעול במשך תוכנית שלמה ולעשות את כל הפעולות לפי הסדר, לשמש למה שנועדה! המייבש הזקן חייך ואמר שזה ימאס לה מאד מהר, ושלא תתפלא אם בהתחלה תרגיש קצת מסוחררת, אחר כך מתרגלים וזה עובר, הבטיח.

אבל אחרי שהטכנאי הלך דבר לא קרה. הם שניהם עמדו במרפסת, והמכונה בההתה בתריס והתרגלה לנוף שהכיל רק את התריסים של השכנים ממול ואילו שמעליהם. משעמם פה, קבעה. חכי, חכי, הזכיר לה המייבש את דברי המכונה שקדמה לה.

ואכן, בעלת הבית הגיעה מהעבודה אחרי חמש, בחנה את המכונה ואת ספר ההפעלה שלה והפעילה מכונה של בגדים בתוכנית הצבעונית, ואחרי שסיימה בהצלחה את כביסת הבכורה שלה, הבגדים הועברו למייבש והיא כבסה מצעים, פיג'מות ולבנים, וכשגם הם נסחטו והועברו למייבש הגיע התור של הגרביים ושטחוני האמבטיה ....

איך נפלתי! לא נחים פה לרגע! - נאנחה המכונה שכבר לא הרגישה בתולה אלא זקנה בלה.

הצטברו לה הרבה דברים מלוכלכים - עודד המבייבש, בדרך כלל זו מכונה או שתיים ליום, מקסומום שלוש, הבטיח.

נו, טוב, שיהיה ...

מכונת כביסה

חור שחור - יום השואה 2016

את מ. הכרתי בכיתה י וכמעט מיד הפכנו לחברות הכי טובות: למדנו באותה הכיתה וחלקנו שולחן. אני הייתי מגיעה לתיכון כל בוקר באוטובוס, בעוד מ. התגוררה חצי רחוב מהמוסד. מהר מאד התחלתי לבלות אחרי בית הספר בביתה כעניין שבשגרה – הוריה עבדו ואחים או אחיות לא היו לה. הבית עמד כולו לרשות שתינו. בהמשך היתה מזמינה אותי לישון אצלה, כך שבמקום לקום מוקדם ולמהר לתפוס את האוטובוס אפשר היה להתעורר מאוחר, כמעט ברגע האחרון ממש, ולפסוע תוך נמנום קל לבית הספר. אבל ביום השואה מ. התעקשה ששתינו נעלה על האוטובוס וניסע לבית שלי. היא ידעה ששם סבתא ר. תגיש לאחי, לאחיותי ולשתינו ארוחת צהריים טריה, וביחד איתה תפליג בסיפורים על מחוזות ילדותה ועל "המלחמה".

"המלחמה" ככה סבתא תמיד אמרה. אף פעם לא "שואה". והיא סיפרה לא רק ביום הזכרון אלא גם בימים של שיגרה. כל פעם קצת, ותמיד בהתאם להבנה ולגיל, חתיכה ועוד חתיכה של פאזל, שהצלחתי להשלים בעיני רוחי רק בבגרותי. וכילדה לא תמיד הבנתי עד הסוף. סבתא תארה איך נסעה עם אחיה ברכבות מסע כשברחו מזרחה, לברית המועצות, מפני הגרמנים שנכנסו למזרח פולין בקיץ 1941, והיא בת תשע עשרה. ואני דימיתי שקפצה מרכבת שנוסעת למחנה השמדה, למרות שסבתא, למזלה, מעולם לא היתה נתונה תחת כיבוש נאצי, אלא הצליחה לברוח בדקה התשעים. וכמו שהיא לא הזכירה את המילה "שואה" כך אני הייתי גאה בגבורה – הגבורה של סבתא, שברחה ושרדה. היום אני חושבת שלו היתה מספיקה להתחתן לפני שהחלה המלחמה – כפי שאמה נסתה לשכנע אותה – קרוב לוודאי שגורלה לא היה שונה מגורל אחיותיה הגדולות שנספו עם בני משפחתן ... סבתא תמיד היתה מסיימת את הסיפור בסוף המלחמה: היא היתה חיילת בצבא האדום וכשכולם שמחו על הנצחון, ידעה שאיבדה את היקרים לה מכל ושאין לה לאן לחזור. אבל בהזדמנות הראשונה לקחה חופשה ונסעה מאיזור מוסקבה – שם העבירה את רוב המלחמה – למחוז וילנה בבלרוס של היום. וכשהגיעה לכפר שלה – שארקובשיזנה – גילתה שאפילו הבית שבו גדלה איננו. "במקומו היה רק בור גדול" היתה חוזרת ואומרת "כנראה שנפגע באחת ההפצצות". והילדה שהייתי דימיינה כפר קטן בארץ רחוקה, ובור גדול במקום בית, ולא ממש הצלחתי להבין שזה היה הרחוב הכי אהוב ומוכר לסבתא לפני המלחמה, שהמשיך בוודאי לככב במחזות געגועיה לאורך כל השנים. לא רק שהתייתמה מהוריה, אבדה את שלושת אחיה ושתי אחיותיה, את אחייניה, גיסיה וגיסתה – רק גיסה אחת נשארה –  אפילו מבנה הבית של ילדותה לא שרד. חלל גדול נפער תחתיו, כמו חור שחור שבלע את הכל ואת כולם.