אזעקה ואזעקות

אזעקת הבתולין שלי

האזעקה הראשונה ברחבי גוש דן, שבישרה, מבחינתי, את תחילתו של 'צוק איתן', ביום השלישי ההוא, בשעה שבע, היתה האזעקה הראשונה שלי.

בסבבים הקודמים נשמעו אזעקות בתל אביב, בחולון ובראשון, אבל אלינו, לשימחתינו, הם לא הגיעו אז.
במלחמת המפרץ של שנת 90' לא הייתי פה. שלושה שבועות לפני שפרצה השתחררתי מהצבא והצטרפתי להוריי, אחי ואחיותיי ששהו באותה העת ב'רילוקיישן' בארצות הברית.

במלחמת יום כיפור הייתי בת שלוש. הזכרונות הבודדים מאז מתערבבים עם מה שסופר לי אחר כך. אזעקה של ממש לא נחרטה בזיכרוני. אני רק זוכרת את עצמי עם אמא בבית של סבא וסבתא - הוריה. עברנו לגור אצלהם אחרי שאבא, איש צבא קבע, הוזעק בבוקר יום הכיפורים. ההורים מספרים שכשהתארגן לצאת התחלתי לבכות בהסטריה, שפרצה מלחמה ואני מפחדת. זה לא זכור לי, אבל נדמה לי שאני זוכרת את דוד שלי - משוחרר טרי-טרי משירות החובה בתעלה - מכין אותנו בערב לאפשרות של אזעקות, כי זה מה שאומרים בחדשות. גם הוא גוייס, למילואים, די בהתחלה. אז אולי הספיק להיות איתנו ערב אחד או שניים, ואולי זכרוני בוגד בי, אבל את ההמשך מאשרים גם המבוגרים: השכנים בבניין של סבא וסבתא ירדו כולם למקלט והתארגנו לישון שם, ואילו אצלינו הוחלט שמאחר והדירה בקומה ראשונה (גם אם על עמודים ...) היא מקום בטוח מספיק. אותי, בכל מקרה, הטיעון הזה לא שיכנע, ושוב החל הבכי שאני מפחדת, עד שאמא או סבתא נאלצו לרדת איתי למקלט. לא ישנו שם, פשוט נרגעתי ואז עלינו (ואולי פשוט נרדמתי, והעלו אותי ישנה).

דברים שלא ידעתי (ולא רציתי לדעת) על אזעקות

הן באמת עולות ויורדות במקרה של אזעקת אמת.

הן מחרישות אוזניים ומפחידות הרבה יותר מהמחשבה על הסכנה שמפניה הן מתריאות - בעיקר כשזה נוגע לילדים.
אחרי שתיים שלוש אזעקות, כל הזמן נדמה ששומעים עוד אחת שמתחילה, הכל דומה לאזעקה: רוח מייללת, גרירה של כיסא, התחלה של סירנה של אמבולנס.

אחרי עוד כמה אזעקות כבר לומדים שכל מה שחלש, הוא כנראה לא הדבר האמיתי, ועדיין החיקוי המוצלח של ש. בן החמש וחצי לאזעקה, הצליח להקפיץ אותי לפחות פעם אחת.

לומדים גם לא להתרגש מאזעקה רחוקה, ולסמוך על פיקוד העורף - אם זה רק בישוב הסמוך, הרי שאנחנו פטורים הפעם מכניסה לממ"ד.

דקה וחצי מעולם לא נראתה ארוכה כל כך. אחרי ההלם הראשוני, נהייתי קצת יותר קוּלית: כשכולנו בבית בזמן האזעקה, יש זמן אפילו לכבות אורות מיותרים בחדרים, ממילא לא נזדקק להם בעשר הדקות הקרובות.

ואם תהיה אזעקה ...

בדיוק באמצע המקלחת - מתעטפים במגבת ורצים לממ"ד.

וכשנהיה בגינה - יש מספיק זמן לרוץ לבניין ולרדת לחניון התת קרקעי.

בנסיעה - נעשה כבר מה שכולם מסביב יעשו.

בדרך לחבר - אולי עדיף לנסוע? בסוף הלכנו רגלית, ועיני חיפשו מקלטים אפשריים לכל אורך הדרך, שלוקחת בסך הכל חמש דקות.

והסבתא שמטיילת עם הנכדה בת השנתיים שדוחפת עגלה ובה בובה - איך היא לא חוששת? ואם תהיה אזעקה?
קוראת ספר או צופה בסרט, ולא יכולה שלא לקנא בגיבורים שלא צריכים לחשוש פן אזעקה תשמע פתאום.

מרחב מוגן דירתי

הממ"ד בדירה שלנו משמש בדרך כלל כחדר ארונות. מעולם לא בילינו בו כל כך הרבה זמן כמו בשלושת השבועות האחרונים (וזה כולל אפילו אותי, המתלבטת, סידרתית,  'מה ללבוש'). הבכור, שהושפע מן הסתם מהחששות חסרי ההיגיון של אימו, עבר בשלב די מוקדם לישון על מזרון שפרשתי למקרה של אזעקה בזמן שאחיו כבר ישן, מקווה לשווא להעביר אותו בלי שיתעורר (ונכשלת בכל אחת מההזדמנויות שקיבלתי). כעבור כמה ימים גם הקטן החליט לישון בממ"ד, ושני הבנים נאלצו לחלוק מזרון אחד, כי אין מקום ליותר מזה. כעבור יומיים שלושה, הבכור הבין שזה לא עסק, זה לא נוח ואין לו מספיק מקום - וחזר לישון במיטתו. כעבור שניים שלושה לילות נוספים, הלך גם הקטן בעקבותיו, שוב.

בין לבין יצא לי לשבת על המזרון האמור בממ"ד ולהקריא סיפור ש. - מכתבים מפליקס. המכתבים ממוענים לסופי, מינסטר גרמניה, שם האסון הכי גדול הוא ששוכחים תפוחים הנאפים לכבוד חג המולד בתנור, והם נשרפים. בינתיים, ט. צופה בטלוויזיה שבחדר השינה. השדר מקריא את שמות החיילים ההרוגים. גרוני נחנק, נשנק, אך רק לשבריר שניה ואני ממשיכה להקריא מספר הילדים.

ט. הוא חומר משובח ליחידת 8200. גם ל-ש. לא חסר שכל, אבל. אבל - יכול מאד להיות שדווקא הוא עשוי מהחומר הקרבי ... הוא נולד בשלהיי מבצע עופרת יצוקה, ואני כל כך קיוויתי שלמרות זאת יחיה בעיתות של שלום. והנה, רק בן חמש וחצי וכבר יודע על בשרו מה הן אזעקות. אבל זה בקטנה, בקטנטנה, אני שבה ומזכירה לעצמי. בדרום הם חיים כך ארבע עשרה שנה. חיים חיים שאינם חיים. אני לא הייתי שורדת אותם, ואף לא אחד צריך לחיות כך. יש להם התראה של חמש עשרה שניות - כלום זמן. והפצמ"רים עלולים להיות קטלניים. ולנו יש כיפת ברזל שמגינה, וממ"ד שאין לרוב אזרחי המדינה, וכמה בומים באוויר, יירוט וזהו, עבר. אני מחבקת ומנשקת להרגיע את ש. ט. כבר מסביר בעצמו שאין ממש ממה לפחד. ואני חושבת על האמהות של החיילים בעזה, ועל כמה חיילים שהם אנשים שאני מכירה ואוהבת, ויודעת ששם, אצלהם, עליהם, הפחד האמיתי קיים.

שישובו בשלום, כולם, ושיבוא שלום עלינו ועל כל אוהבי השלום שסביבינו.