הסוגייה האם דייג אוהב דגים נדונה לא אחת ובהרחבה. ומה לגבי כותב - האם הוא אוהב כְּתַבִים, כלומר לקרוא מה שכותבים כותבים אחרים? השאלה החלה לנקר בראשי במהלך שטוטיי בבלוגיה, שהובילו אותי אל בלוגרית אחת אשר העלתה סקר הנוגע להרגלי הקריאה של הבלוגרים האחרים. היא תהתה האם עמיתיה הכותבים מגדירים עצמם כתולעי ספרים, מסתפקים בעיון במגזינים או נמנעים מקריאה כליל. ברשומה נפרדת התוודתה בעלת הבלוג שעל אף שהיא אוהבת להעלות את הגיגיה על הכתב - ולא למגירה - לקרוא היא אוהבת הרבה פחות. למעשה, כמעט שאינה קוראת כלל, ואם כבר תוסיף את חטא הקריאה על פשע הכתיבה, זה יהיה לכל היותר לטובת עיתון יומי.
למה הדבר דומה? לנגן בהרכב קאמרי, שאוהב להפיק צלילים מכלי המיתר שלו אבל לא להאזין למוזיקה קלאסית; לשחקן כדורסל שנהנה מאד לרוץ על המגרש עם עוד ארבעה מחבריו ולעשות ככל יכולתו לנצח את החמישה האחרים שמתרוצצים גם הם בין שני הסלים, אבל לצפות באופן פאסיבי באחרים - חובבים או מקצוענים - שמשחקים, פשוט לא עושה לו את זה; לאמן פלסטי חובב, שמצייר ומפסל, אבל לא הולך לתערוכות ולא פותח ספרי אומנות.
ואם כבר הזכרנו את הנגן הקאמרי, הרי שהכתיבה דומה פחות להעברת קשת על מתרי הכינור ויותר להפקת צלילים מקלידי הפסנתר. כדי לנגן על כינור, גם אם רק כתחביב, נדרש אימון לא מועט שיפתח מיומנות מסויימת, כך שהמנגינה לא תצא צורמת - לפחות לא צורמת מדי. בעוד שלהקיש על מקשיי פסנתר כל אחד יכול - אפילו בני בן הפחות משנתיים, מצליח להפיק אי אילו צלילים סבירים בבואו לבקר את סבא-סבתא - למנגינת ליבם של השכנים. אלה אמנם לא מנגינות של ממש, וכדי לנגן באופן סביר יש להתאמן לא מעט, אבל להקיש כקוף יכול כל אחד.
גם להעלות על הכתב אותיות ומילים, המתגבשות לכלל משפטים ופסקאות, יכול כל מי שיודע קרוא וכתוב, קרי, כמעט כל אחד. איכות הכתיבה היא כבר סיפור אחר. יש מי שסבור שכל זרם תודעה הנכתב בדם ואש ליבו, ראוי ללא כל הגהה ודיחוי, להתפרסם קבל עם ועדה (ובלוגיה), ויש מי שרוחש למילה הכתובה מעט יותר כבוד. אמנם, אחרי הכל, כולנו גרפומנים, וסביר להניח שלא יצא מבינינו ה'דויד גרוסמן' או ה'מאיר שלו' הבא, כפי שציין באחת מההזדמנויות עופר D. ואם יותִר לי להמשיך באותו קו - גם ה'יעל הדיה' או ה'יהודית קציר' הבאה לא תבוא, ככל הנראה, מתוכינו. ועדיין יש מי שאיכות הכתיבה חשובה לו יותר.
היו זמנים שבהחלט יכולתי להחשב תולעת. - זאת אומרת, תולעת ספרים. אני מודה שעם פרוץ הילדים לחיי והתמעטות הזמן הפנוי עד כדי העלמות כמעט מוחלטת, אני קוראת הרבה-הרבה פחות. ועדיין הקריאה חסרה לי. אני מאד אוהבת לקרוא, בעיקר דברים שאני מצטערת שלא הייתי מסוגלת לכתוב בעצמי. אני כותבת ואוהבת לכתוב בזכות כותבים מופלאים בעיני כמו הארבעה שנזכרו למעלה וכמו עמוס עוז ופול אוסטר ואחרים, אולי לא רבים אבל מאד איכותיים, לפחות לטעמי. הקריאה והכתיבה בעיני כרוכות זו בזו, שני פנים של אותו הדבר עצמו, ולכן בלתי נתנות להפרדה. אני חשה בדחף העז לקרוא ביתר שאת, דווקא בתקופות שאני כותבת. אם לא ספרים אז לפחות טורים נפלאים של יאיר לפיד ורענן שקד, שיהוו השראה ויקבעו רף גבוה מאד לשאוף אליו, גם אם אין לי הכישרון לנסוק לגבהיו.
ואתם, קוראַי הכותבים - מה דעתכם?
ערמת ספרים
למה הדבר דומה? לנגן בהרכב קאמרי, שאוהב להפיק צלילים מכלי המיתר שלו אבל לא להאזין למוזיקה קלאסית; לשחקן כדורסל שנהנה מאד לרוץ על המגרש עם עוד ארבעה מחבריו ולעשות ככל יכולתו לנצח את החמישה האחרים שמתרוצצים גם הם בין שני הסלים, אבל לצפות באופן פאסיבי באחרים - חובבים או מקצוענים - שמשחקים, פשוט לא עושה לו את זה; לאמן פלסטי חובב, שמצייר ומפסל, אבל לא הולך לתערוכות ולא פותח ספרי אומנות.
ואם כבר הזכרנו את הנגן הקאמרי, הרי שהכתיבה דומה פחות להעברת קשת על מתרי הכינור ויותר להפקת צלילים מקלידי הפסנתר. כדי לנגן על כינור, גם אם רק כתחביב, נדרש אימון לא מועט שיפתח מיומנות מסויימת, כך שהמנגינה לא תצא צורמת - לפחות לא צורמת מדי. בעוד שלהקיש על מקשיי פסנתר כל אחד יכול - אפילו בני בן הפחות משנתיים, מצליח להפיק אי אילו צלילים סבירים בבואו לבקר את סבא-סבתא - למנגינת ליבם של השכנים. אלה אמנם לא מנגינות של ממש, וכדי לנגן באופן סביר יש להתאמן לא מעט, אבל להקיש כקוף יכול כל אחד.
גם להעלות על הכתב אותיות ומילים, המתגבשות לכלל משפטים ופסקאות, יכול כל מי שיודע קרוא וכתוב, קרי, כמעט כל אחד. איכות הכתיבה היא כבר סיפור אחר. יש מי שסבור שכל זרם תודעה הנכתב בדם ואש ליבו, ראוי ללא כל הגהה ודיחוי, להתפרסם קבל עם ועדה (ובלוגיה), ויש מי שרוחש למילה הכתובה מעט יותר כבוד. אמנם, אחרי הכל, כולנו גרפומנים, וסביר להניח שלא יצא מבינינו ה'דויד גרוסמן' או ה'מאיר שלו' הבא, כפי שציין באחת מההזדמנויות עופר D. ואם יותִר לי להמשיך באותו קו - גם ה'יעל הדיה' או ה'יהודית קציר' הבאה לא תבוא, ככל הנראה, מתוכינו. ועדיין יש מי שאיכות הכתיבה חשובה לו יותר.
היו זמנים שבהחלט יכולתי להחשב תולעת. - זאת אומרת, תולעת ספרים. אני מודה שעם פרוץ הילדים לחיי והתמעטות הזמן הפנוי עד כדי העלמות כמעט מוחלטת, אני קוראת הרבה-הרבה פחות. ועדיין הקריאה חסרה לי. אני מאד אוהבת לקרוא, בעיקר דברים שאני מצטערת שלא הייתי מסוגלת לכתוב בעצמי. אני כותבת ואוהבת לכתוב בזכות כותבים מופלאים בעיני כמו הארבעה שנזכרו למעלה וכמו עמוס עוז ופול אוסטר ואחרים, אולי לא רבים אבל מאד איכותיים, לפחות לטעמי. הקריאה והכתיבה בעיני כרוכות זו בזו, שני פנים של אותו הדבר עצמו, ולכן בלתי נתנות להפרדה. אני חשה בדחף העז לקרוא ביתר שאת, דווקא בתקופות שאני כותבת. אם לא ספרים אז לפחות טורים נפלאים של יאיר לפיד ורענן שקד, שיהוו השראה ויקבעו רף גבוה מאד לשאוף אליו, גם אם אין לי הכישרון לנסוק לגבהיו.
ואתם, קוראַי הכותבים - מה דעתכם?
ערמת ספרים
